בעיית גוף-נפש

הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי גוף ונפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. כפי שמציינים חוקרים של הבעיה, התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם. כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. פסיכאטר יכול לאבחן אי-איזון כימי במוחו של מטופל ביחס לכלל האוכלוסייה, אך המסקנה על "הפרעה נפשית" היא סטטיסטית ולאו דווקא מדעית.

חלק נוסף של הקושי הוא טבע הקשר בין גוף ונפש. ישנה בעייתיות שבמתיחת קו ברור בין הצורה הפיזית של סובייקט (המוח) לבין צורתו הרוחנית (הנפש, או הנשמה) התחושה הפנימית הסובייקטיבית שהיא יוצרת. לעת זו, לא נמצא קשר של אחת לאחת בין כמות ההורמונים והנוזלים הכימיים המעורבים בפעילות מוחית לבין עוצמת החוויה הפנימית הנגרמת על ידיהם. מעבר לכך, כל חוויה פנימית הנגרמת על ידי נוזלים כימיים היא דבר שניתן למדוד אותו רק באמצעות המשוב של החווה.

ההנחה שיש קשר סיבתי ולפיכך דטרמיניסטי בין הפיזי לבין הנפשי מעוררת שאלות קשות על משמעות המוסריות ועל בחירה חופשית.

פרדוקס מפורסם כרוך בחקירת הבעיה הפסיכופיזית בפרט ובמדע המוח בכלל. האיבר שאותו חוקר האדם הוא האיבר המבצע את החקירה עצמה. בניסוח אחר ופופולרי, "אם המוח היה פשוט ויכול היה האדם להבינו, הוא היה אף על פי כן טיפש מכדי להבינו".

ישעיהו ליבוביץ סבר כי הבעיה הפסיכופיזית היא בלתי ניתנת לפתרון מטבעה, ואחז בעמדה שמרנית נוקשה לפיה אין לערבב בשום פנים את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. בפילוסופיה, על כל פנים, נעשה מאמץ מתמיד ליישב את הדיכוטומיה. אין פתרון מלא ומוחלט לבעיה הפסיכופיזית, אך יש כמה וכמה גישות מקובלות.

גישות מוניסטיות

גישות מוניסטיות טוענות שהנפש והגוף - אחד הם.
הסולפסיסט יאמר שהנפש היא שקיימת לבדה, ואילו כל מה שהיא רואה אינו אלא אשליה. אמונה זו של "אני ואפסי עוד" יכולה להיחשב לסכיזופרנית אם המאמין בה מתייחס אליה ברצינות ופועל לפיה, אולם כפרובוקציה פילוסופית היא עוררה מחשבה מאז ומקדם. דקארט שאל את עצמו: "האם אני קיים" והשיב את התשובה: "אני חושב משמע אני קיים", אך כשתהה האם העולם קיים נאלץ להוכיח זאת באמצעות התבססות על קיום האלוהים, והוכחה זאת נחשבת למוצקה הרבה פחות.

המטריאליזם הרדיקלי מייצג את הקצה השני של המוניזם. לפיו, הנפש אינה אלא אשליה הנוצרת כתוצאה מהפעילות הפיזית. ההתנהגות האנושית ניתנת להסבר מכני מלא. הפילוסוף דניאל דנט, שסובר שייתכן שיגיע יום שבו יוענקו זכויות אדם למחשב, קרוב לתפיסה זו.

גישה מוניסטית נוספת היא זו שהציג ברוך שפינוזה בסיפרו "תורת המידות". שפינוזה התבסס על אריסטו כשקבע כי הנפש והגוף אינם מנותקים, אלא שני תארים שונים לאותה ישות. הדואליסטים טוענים ששפינוזה חומק מהבעיה הפסיכו-פיזית, שהרי אם הנפש והחומר הן אותו הדבר המתבטא בדרכים שונות, אין צורך לנסות למצוא יחס מסוים ביניהם.

גישות דואליסטיות

גישות דואליסטיות רואות את הנפש כמתקיימת בנפרד מהגוף. מייצגו המפורסם של הדואליזם היה רנה דקארט. קשה לקבל אותו כפשוטו, מכיוון שישנן עדויות רבות לאינספור על השפעות הגוף על הנפש. הפרלליזם הוא תת סוג קיצוני של דואליזם, ולפיו פעילות בנפש אינה נובעת מפעילות בגוף, ופעילות בגוף אינה נובעת מפעילות בנפש. אם אנו מוצאים קשר של התאמה ביניהם, הרי שהוא נובע מ"שען אלוהי" המשפיע על שני סוגי ההוויה במקביל.

רווחות גישות אינטרקציה המתארות יחסי גומלין בלתי פוסקים בין נפש וגוף, כאשר מידת הדומיננטיות המיוחסת לחומר הפיזי במערכת זו משתנה לפי טעמו של כל אחד מהאוחזים בהשקפת האינטרקציה.

לקריאה נוספת

• ישעיהו ליבוביץ, גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית, הוצאת משרד הבטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982. תיאור פופולרי של הבעיה והפתרונות שהוצגו לעיל.
• אריסטו, על הנפש, הוצאת "מגנס", האוניברסיטה העברית.

קישורים חיצוניים

• ישעיהו ליבוביץ, המח והתודעה
• רמי נוידרפר, הבעיה הפסיכופיזית