אפקט בוהר – הבדלי גרסאות
מאין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
אפקט בוהר הוא תכונה של המוגלובין שתוארה לראשונה ע"י הפיזיולוג הדני כריסטיאן בוהר ב-1904. בגלל אפקט בוהר, עלייה ברמת [[פחמן דו-חמצני|הפחמן הדו-חמצני]], ירידה ב-[[pH]] או טמפרטורה עולה גורמים לזיקת החמצן להמוגלובין לרדת. |
|||
אפקט זה מקל על העברת [[חמצן]] כאשר [[המוגלובין]] קושר חמצן [[ריאות|בריאות]], אבל משחרר אותו [[רקמה|ברקמות]], ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת [[מטבוליזם|המטבוליזם]] של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו חמצני. הפחמן הדו חמצני הופך במהירות למולקולות [[ביקרבונט]] [[פרוטון|ופרוטונים]] חומציים ע"י האנזים קרבוניק אנהידראז: |
אפקט זה מקל על העברת [[חמצן]] כאשר [[המוגלובין]] קושר חמצן [[ריאות|בריאות]], אבל משחרר אותו [[רקמה|ברקמות]], ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת [[מטבוליזם|המטבוליזם]] של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו חמצני. הפחמן הדו חמצני הופך במהירות למולקולות [[ביקרבונט]] [[פרוטון|ופרוטונים]] חומציים ע"י האנזים קרבוניק אנהידראז: |
||
CO<sub>2</sub> + H<sub>2</sub>O → H<sup>+</sup> + HCO<sub>3</sub> |
CO<sub>2</sub> + H<sub>2</sub>O → H<sup>+</sup> + HCO<sup>-</sup><sub>3</sub> |
||
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה. |
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה. |
||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו חמצני גבוה וסינתזה הולכת וגוברת של [[חומצה לקטית]] מתרחשים כאשר שרירים צריכים כמות חמצן גדולה. שינוי זיקת החמצן להמוגלובין היא דרכו של הגוף להסתגל במהירות לבעיה זו. |
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו חמצני גבוה וסינתזה הולכת וגוברת של [[חומצה לקטית]] מתרחשים כאשר שרירים צריכים כמות חמצן גדולה. שינוי זיקת החמצן להמוגלובין היא דרכו של הגוף להסתגל במהירות לבעיה זו. |
||
בהמוגלובין |
בהמוגלובין הירושימה אפקט בוהר מעומעם באופן שלחמצן יש זיקה הרבה יותר גבוהה להמוגלובין ורקמות בגוף עשויות לסבול מחוסר חמצן בעקבות מאמץ גופני. |
||
[[קטגוריה: רפואה]] |
|||
גרסה מ־21:39, 21 באפריל 2007
אפקט בוהר הוא תכונה של המוגלובין שתוארה לראשונה ע"י הפיזיולוג הדני כריסטיאן בוהר ב-1904. בגלל אפקט בוהר, עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני, ירידה ב-pH או טמפרטורה עולה גורמים לזיקת החמצן להמוגלובין לרדת.
אפקט זה מקל על העברת חמצן כאשר המוגלובין קושר חמצן בריאות, אבל משחרר אותו ברקמות, ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת המטבוליזם של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו חמצני. הפחמן הדו חמצני הופך במהירות למולקולות ביקרבונט ופרוטונים חומציים ע"י האנזים קרבוניק אנהידראז:
CO2 + H2O → H+ + HCO-3
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה.
עקומת הדיסוציאציה של חמצן נעה ימינה כאשר ריכוז פחמן דו חמצני, טמפרטורה, או ריכוז יוני מימן גדל, דבר המקל על הגדלת שחרור החמצן.
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו חמצני גבוה וסינתזה הולכת וגוברת של חומצה לקטית מתרחשים כאשר שרירים צריכים כמות חמצן גדולה. שינוי זיקת החמצן להמוגלובין היא דרכו של הגוף להסתגל במהירות לבעיה זו.
בהמוגלובין הירושימה אפקט בוהר מעומעם באופן שלחמצן יש זיקה הרבה יותר גבוהה להמוגלובין ורקמות בגוף עשויות לסבול מחוסר חמצן בעקבות מאמץ גופני.