יצחק יעקב ריינס – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 191: שורה 191:
== לקריאה נוספת ==
== לקריאה נוספת ==
*[[גאולה בת יהודה]], '''איש המאורות: רבי יצחק יעקב ריינס''', [[מוסד הרב קוק]], ירושלים [[תשמ"ה]] (הודפס גם ב[[תשנ"ד]])
*[[גאולה בת יהודה]], '''איש המאורות: רבי יצחק יעקב ריינס''', [[מוסד הרב קוק]], ירושלים [[תשמ"ה]] (הודפס גם ב[[תשנ"ד]])
*הרב [[יהודה לייב הכהן מימון]], [http://www.hebrewbooks.org/41815 '''זכור זאת ליעקב (תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס)'''], בתחילת "נאד של דמעות", וילנה תרצ"ד, עמ' 3–24
*הרב [[יהודה לייב הכהן מימון]], [http://www.hebrewbooks.org/41815 '''זכור זאת ליעקב (תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס)'''], בתחילת "נאד של דמעות", ירושלים תרצ"ד, עמ' 3–24
*הרב [[זאב אריה רבינר]], '''קרני אורה: ממשנתו של הרב יצחק יעקב ריינס ותולדותיו''', "מוסד הרב קוק", ירושלים [[תשי"ט]]{{הערה|המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את '''טללי אורות: ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו''', בהוצאת "מורשת", תל אביב [[תשט"ו]].}}
*הרב [[זאב אריה רבינר]], '''קרני אורה: ממשנתו של הרב יצחק יעקב ריינס ותולדותיו''', "מוסד הרב קוק", ירושלים [[תשי"ט]]{{הערה|המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את '''טללי אורות: ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו''', בהוצאת "מורשת", תל אביב [[תשט"ו]].}}
*אריה סטריקובסקי (מלקט ועורך), '''הרב יצחק יעקב ריינס: מייסד הציונות הדתית: הגיונות, אמרות, שרטוטים''', "משרד החינוך, התרבות והספורט: מנהל התרבות - האגף לתרבות תורנית", ירושלים [[תשנ"ט]] (מסדרת "אבות הציונות הדתית")
*אריה סטריקובסקי (מלקט ועורך), '''הרב יצחק יעקב ריינס: מייסד הציונות הדתית: הגיונות, אמרות, שרטוטים''', "משרד החינוך, התרבות והספורט: מנהל התרבות - האגף לתרבות תורנית", ירושלים [[תשנ"ט]] (מסדרת "אבות הציונות הדתית")

גרסה מ־15:46, 10 בינואר 2021

הרב יצחק יעקב ריינס
לידה 17 באוקטובר 1839
י"ט בחשוון ת"ר
קרלין, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 באוגוסט 1915 (בגיל 75)
י' באלול תרע"ה
לידא, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
השכלה ישיבת וולוז'ין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות שוקיאן ושווינציאן בליטא, לידא ברוסיה הלבנה
תקופת הפעילות ? – 20 באוגוסט 1915 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ציונות דתית
תחומי עיסוק תנ"ך, תלמוד, הלכה, השכלה
תפקידים נוספים מייסד תנועת המזרחי
רבותיו הרב יחיאל הלוי מקרלין
חיבוריו "עדות ביעקב" "חותם תוכנית", "אורים גדולים", "נאד של דמעות", "אור שבעת הימים"' "שערי אורה ושמחה", "אור חדש על ציון"
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ת"ר, 1839 -י' באלול תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. נולד בקרלין שליד פינסק. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים, מעמודי התווך של הציונות הדתית.

הוריו ולידתו

לרב יצחק יעקב ריינס מגילת יוחסין ארוכה אותה פרסם בסוף ספרו "נאד של דמעות", והיא משתלשלת עד רש"י, שהתייחס אל דוד המלך.[1]

שם משפחתו בא לו מצד אם סבתו ששמה היה ריינה. בעלה, הרב משה, חי חיי פרישות ולמד תורה כל ימי חייו. אשתו, ריינה, הייתה בתו של הרב שלמה זלמן, שהיה אב בית דין בעיר מיר ומחבר "שלחן שלמה", ויוחס לר' שאול וואהל.[2]

אביו, הרב שלמה נפתלי, השתייך לחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשותו של ר' ישראל משקלוב, רצונם העז היה לעלות לארץ הקדוש ול"חונן את עפרה". היעד של הקבוצה היה יעד משיחי של הבאת הגאולה. בשנת 1809 השתקעו העולים בעיר ירושלים ובעיר צפת. בין המתיישבים בצפת היה אביו של הרב ריינס. חלק מפעולותיהם היה לייסד "כולל ובית המדרש לפרושים". ר' שלמה נפתלי קנה שם בית דפוס לספרים עבריים, ופרנסתו הייתה מצויה ברווח.[3]

עשרים וארבע שנה לאחר מכן, בחודש מאי 1834, התקוממו הפלאחים שבסביבות צפת ומרדו באיברהים פחה המצרי, שליט הארץ. בהגיעם לעיר פרעו ביהודים ושדדו את רכושם. גם רכושו של ר' שלמה נפתלי נלקח, ובית דפוסו נהרס. היהודים, ובתוכם גם ר' שלמה נפתלי נותרו חסרי כל. היהודים העשוקים פנו לאיברהים פחה בדרישה לשלם את הנזק, והוא הבטיח לגבות את הנזק מנכסי הפלאחים שנתפסו, אבל הרכוש מעולם לא הושב ליהודים.[4]

לפי בקשת ראשי הקהילה נסע ר' שלמה נפתלי לקהילות ישראל שברוסיה ובפולין, כשליח יהודי צפת, לאסוף כספים לשיקום היישוב היהודי. בהיותו בוורשה הגיע אליו הבשורה הנוראה, כי ביום האחד בינואר 1837 אירעה בצפת רעידת אדמה קשה, וכי כל בני משפחתו ביניהם, אשתו, בניו ואחותו מצאו את מותם בהתמוטט עליהם ביתם, בין אלפים מתושבי צפת היהודים שנהרגו.[5]

כתוצאה מאסונות נוראים אלה התדלדל היישוב היהודי בצפת, ולפי עצת ידידיו נשאר הרב נפתלי בחוץ לארץ והתיישב בעיר קרלין. כעבור שנת האבל נישא בשנית. בט' בחשוון ת"ר (1839) נולד בנם יצחק יעקב.

נעוריו

ראשית חינוכו, כמו דרך חינוכם של כל ילדי ישראל בימים ההם- בחדר. יצחק יעקב הצעיר הצטיין מאוד בלימודיו, ומלמדיו עמדו על כישרונותיו הטובים, תפיסתו המהירה והבנתו העמוקה וניבאו לו הצלחות גדולות בעתיד. הוא ניחן בכוח התמדה מיוחד ובשקידה עצומה, וכבר בגיל עשר ידע בעל-פה מספר מסכתות מסדר "נשים".[6]

אביו הציגו בפני אחד מגדולי תלמידי-החכמים שבעיר – הרב יחיאל הלוי, וזה, לאחר שעמד על ידיעותיו הרחבות וסגולותיו המיוחדות, קיבלו כתלמידו. בגיל חמש עשרה כבר היו בידו חידושי תורה רבים שחידש תוך כדי לימודו. הוא התחיל להעלותם על הכתב, ובהיותו כבן שבע-עשרה הצטברו תחת ידו חידושי-תורה שהיוו ספר שלם, שקראו בשם "שותא דינקותא".[7]

באותם ימים הגיע לעיר איש אחד על מנת לשבת ולהגות בתורה. איש זה היה בקי גם במתמטיקה, ושכנע את יצחק יעקב הצעיר ללמדו מתמטיקה שעה ביום. הוא התחיל ללמדו את הספר "כליל החשבון" לרבי דוד פריזנהויזן, אך חוסר ידיעותיו של הנער בתורת ההגיון הקשתה עליו את הלימוד. בעצת האיש למד הנער את הספר מלות ההגיון, אשר השפיע עליו באופן חזק, והוא החל להשתמש ביסודות ההגיוניים של המתמטיקה גם בלימוד הגמרא והפוסקים. הרב ריינס העיד על עצמו, כי "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי לימודי, ומני אז הכה הלימוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק".[8]

נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין הידועה ומשם עבר לאישישוק. בישיבות אלה המשיך לשקוד על התורה, ונחשב בעיני חבריו ורבותיו ל"מתמיד" אמיתי. הוא רכש לעצמו ידיעה רחבה בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובספרי הראשונים, ושמו יצא לתהילה כאחד הבחורים המצוינים בישיבה, ורבים ראו בו חתן פוטנציאלי לבתם. בגיל שמונה עשרה התארס לבתו של הרב יוסף רייזין, רבה של העיר דוויד-הרדוק ומאוחר יותר ראב"ד טלז וסלונים, שבה כיהן לאחר פטירת הרב יהושע יצחק שפירא.

הוסמך לרבנות על ידי רבנים גדולים ומפורסמים. התחתן בגיל תשע-עשרה עם בתו של הרב רייזין. לאחר חתונתו החל לסדר את חידושי-התורה שלו. במשך שלוש שנים חיבר שלושה חיבורים תורניים: "ראשית בכורים" – חידושים על ארבעת חלקי השולחן ערוך; "שואל ומשיב" - שאלות ותשובות להלכה למעשה ו"שותא דינקותא" – קובץ חידושים מימי צעירותו.[9]

חדשנות בכתביו

הספר "עדות ביעקב"

בשנת 1867 נבחר לרב בעיר שוקיאן. בעקבות משפט מסובך שבא לפניו, התעמק בהלכות עדות וכתב בנושא זה את ספר השו"ת "עדות ביעקב". בסוף שנת 1869 נבחר לרב בעיר שווינציאן. שם התחיל לחבר ספר גדול בשם "דרך בים", בו התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים.[10]

כדוגמה לשיטתו זו הוציא את ספר "חותם תוכנית". ספר זה הכה גלים בחוגי הלומדים, ורבים מגדולי ישראל וחכמיו שלחו לו מכתבי הערכה והוקרה. למרות זאת עורר הרב ריינס גם ביקורות שליליות וחריפות לספרו מצד חוגים שחששו מהכנסת שיטות מודרניות ובלתי מקובלות בלימוד התלמוד, וכך הפכו הרב ריינס ושיטתו להיות מוקד של מחלוקת בעולם לומדי התלמוד.[11]

בשיטת לימודו באה תעוזה חדשנית, והיא עתידה הייתה למצוא עצמה באפיקים נוספים בה התעמק. אפיקים אלה העמידו אותו במרכזה של סערות ציבוריות וויכוחים רעיוניים עם רבנים שונים מקהילות שונות.[12]

בנוסף לספרי הרב ריינס, נשמרו כתבי יד רבים של חידושי תורה ודרשות שלא ראו אור בדפוס.[13]

שילוב לימודי קודש וחול

הרב ריינס התעסק רבות בשאלת דרכי הלימוד והחינוך. הוא ידע כי צעירים יהודים רבים, נושאים את עינם ללימודים כלליים ולהשכלה במקצועות המדע השונים, אשר לא נמצאו במוסדות החינוך הקיימים; ישיבות ובתי מדרש שבהם עסקו רק בלימודי קודש, ובעיקר בתלמוד תורה. מי שרצה לקנות השכלה כללית ומדעים, חייב היה ללמוד בגימנסיה או באוניברסיטה, אשר לא היו פתוחות בדרך-כלל בפני יהודים בכלל, ובפרט בפני יהודים שומרי תורה ומצוות, אשר מקפידים בלבושם המסורתי. רבים מבין אלו שהתענינו בהשכלה מסוג זה נטשו את דרך התורה, וניסו להידמות לגויים בכול.[14]

בעיני יהודים רבים עולם היהדות המסורתי נתפס כמפגר, מסוגר ומכוער, לעומת תנועת ההשכלה שסימלה את הקידמה. בישיבות היו תלמידים שעסקו בסתר בלימודי חול, קראו ספרות ולמדו שפות שונות. מעשים אלה היו מעין התמרדות כנגד ראשי הישיבות שהתנגדו להכנסת לימודים מסוג אילו לישיבות. בעיני רבים, הן הצעירים והן ראשי עולם התורה ועולם ההשכלה הם שני עולמות המתנגשים וסותרים, אשר אינם יכולים לחיות יחד. המחלוקת בנושא הלכה והחמירה.

הרב ריינס ראה את הסכנה הטמונה בקרע זה, וחשב כיצד ניתן למנוע את המצב או לפחות לצמצמו. הוא הגיע למסקנה ששורש הבעיה טמון בכך שהצעירים שחושקים בהשכלה ובמדע, נאלצים "לרעות בשדות זרים", מפני שאינם יכולים למצוא דברים אלה בביתם. מכיוון שהיה משוכנע, שתורה ומדע משלימים זה את זה ועולים בקנה אחד, הדרך לתיקון המצב יימצא על ידי הכנסת שינויים בסדרי החינוך שבישיבות, דהיינו על ידי הכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים. לימודי החול בישיבות יהיו על טהרת הקודש ולא להפך. ברגע שהצעירים יקבלו את אשר הם חפצים בגלוי בישיבה הם לא יחפשו זאת בסתר.[15]

ייסוד ישיבת "תורה ומדע"

ערך מורחב – ישיבת לידא

בשנת 1882 בפטרבורג שברוסיה התאספו גדולי הרבנים ומנהיגי הקהילות לדון בבעיית היהודים. בהתכנסות זו העלה הרב ריינס את הצעתו, והיא להכניס לתוך תוכנית הלימודים של בתי הישיבות גם לימוד שפת המדינה ויתר המדעים הכלליים. אך הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד זקני הרבנים. הרב ריינס לא התייאש והחליט להקים בכוחות עצמו ישיבה כזאת שתשלב בתוכה לימודי קודש ולימודי חול.[16]

באתו הזמן כיהן הרב ריינס ברבנות העיר שווינציאן, ושם ייסד את הישיבה הראשונה שבה נלמדו גם לימודי חול. שם הישיבה היה "תורה ומדע". הייתה זו מהפכה גדולה ובעיני רבים הדבר התקבל כחילול הקודש, והיו אף כאלה שהתנכלו לרב ריינס ולישיבתו, עד שלבסוף נאלץ הרב לסגור את הישיבה, לאחר שהתקיימה ברציפות במשך ארבע שנים.

לאחר סגירת הישיבה התקבל הרב ריינס בשנת 1888 לתפקיד מגיד-מישרים של קהילת וילנה [לאחר שהרב יעקב יוסף עבר לניו-יורק], ולאחר שקיבל הצעה מהקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה התיישב שם לזמן קצר של שלושה חודשים בלבד. למרות התנאים והשכר הגבוה שהובטח לו, לא מצא הרב ריינס בקהילה זו מקום מתאים לפעילותו הרוחנית והחינוכית וחזר לרוסיה. בשובו לרוסיה התקבל כרב של העיר לידא, שם ייסד מחדש את ישיבת "תורה ומדע" בשנת 1905.[17]

גולת הכותרת של חדשנותו באה לידי ביטוי בהתמסרותו לתנועה הציונית ובייסוד "המזרחי"- תנועה ציונית דתית. בנוסף לתפקודו כרבה של העיר וכראש הישיבה, נטל הרב ריינס תפקידים מרכזיים בתנועה הציונית, כראש וכמנהיג הציונים הדתיים שהתלכדו סביב דגל "המזרחי". בכך הפכה העיר לידא למרכז התנועה הציונות הדתית.

הרב ריינס סירב בתוקף לשייך את הישיבה לתנועת ה"מזרחי", לדידו ישנה ציונות וישנה ישיבה, ושני אלה הם דברים נפרדים. הרב ריינס דגל בחינוך טבעי, לפיו הכרה הוליסטית של החומר מובילה את האדם להשקפת עולם מסוימת ואין צורך להטיף להם מבחינה פוליטית.[18]

הרעיון הציוני

תחילת הרעיון הציוני הגיע כבר בימי צעירותו של הרב ריינס. כבר בהיותו צעיר הגיעו לאוזניו דבריו של הרב צבי קלישר ועל תוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת". הרב ריינס הוקסם מרעיונותיו של הרב קלישר ושיגר אליו מכתב ובו תוכנית רחבה להרחבת הגשמת תוכניותיו. הרב קלישר התרשם מאוד ממכתבו של הרב ריינס ונשאר עמו בקשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל.

משפיע נוסף על הגותו הציונית של הרב ריינס היה הרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת "חובבי ציון" ורבה הראשי של היהדות הדתית בתוכה. הרב ריינס נפגש עם הרב מוהליבר מספר פעמים והציג בפניו את תוכניותיו להרחבת הפעילות היהודית הדתית במסגרת תנועה זו. הוא היה סבור שחסרונה של "חיבת ציון" הוא בכך, שהיא איננה מקיפה המונים, אלא רק מתעסקת בקטנות. לפי דעתו צריך לקשור התיישבות בארץ ישראל יחד עם מפעל חינוכי גדול.[19]

אחת מתוכניותיו של הרב ריינס הייתה להקים רשת רחבה של בתי ספר ברמות וסוגים שונים שבאמצעותם תיהפך ארץ ישראל למרכז התורה של העם היהודי. הרב מוהליבר ראה בתוכניתו של ריינס תוכנית דמיונית מדי ובשל המחסור באמצעים דחה תוכנית זו.[20]

הצטרפות לתנועה הציונית

הרב ריינס היה "חובב ציון" נלהב. מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד, והצורך במציאת דרכים נכונות להקל על גורלם לא נתנה לו מנוח, והוא הקדיש לכך מחשבה רבה.

הקונגרס הציוני בבזל

כשפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ואחרי כן כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב הרב ריינס בדריכות ובעניין רב אחר המתרחש. הוא המתין שנתיים מיום כינוס הקונגרס עד שהצטרף לתנועה הציונית. במשך שנתיים אלה, כך הסביר בספרו "שני המאורות", חקר והתבונן בכל פרט ופרט מן הנעשה בתנועה חדשה זו. דרש וחקר "לטיבו של האיש העומד בראשה, אם הוא ראוי לעמוד בראש תנועה לאומית כזאת, כמה יש לסמוך עליו וכמה הוא מוכשר לתפקיד זה", ורק לאחר שהשתכנע, כי מוקמת תנועה חיובית ולאחר שעמד על "גודל רוחו" של ד"ר הרצל, מנהיג התנועה, הצטרף אליה.[21]

ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. בעצם ההתכנסות של יהודים מכל קצוות תבל, בהם אנשים מסוגים שונים, בעלי-דעות שונות מתאחדים סביב רעיון תקומת ישראל והצלתו, ראה הרב ריינס רעיון חשוב כשלעצמו.

על פי עדותו של הרב ריינס עצמו באחד מספריו, לאחר שהתפרסם דבר השתתפותו של הרב ריינס בקונגרס הציוני, באו אליו כמה מראשי המתנגדים לציונות וניסו לשכנעו לעזוב את תנועת הציונות, משום שחששו שהצרפותו לתנועה תגרור אנשים נוספים להצטרף אליה. דברים אלו רק גרמו לרב ריינס להאמין בצדקת דרכו, "כי ראיתי כמה שאין שום ממש בדבריהם". הרב ריינס מספר, שאחר כך בא אליו "אחד מן היותר מפורסמים שבמדינתנו" (הוא החפץ חיים[22]), ושוחח עמו שיחה ארוכה במטרה לשכנעו לעזוב את הציונות, בין מחמת הטעות שבדרך זו, ובין מחמת הבזיון שיגרום לעצמו אם ישאר שם. הרב ריינס דחה את כל טענותיו, והוסיף שלדעתו "לא לבד שאין להתרחק מהתנועה (הציונית), כי עוד חוב קדוש יש על כאו"א מישראל להתחבר אליה".[23]

את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת שיפוט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. כל שאלה הוא מנתח לחלקים ודן בהם בשיטת השכל ההגיוני וגם מצד ההשקפה התורנית והדתית. הוא מגיע למסקנה כי כל אילו הן טענות ללא בסיס וללא יסוד נאמן בתורה ובדת. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש.

בתשובות ברורות והגיוניות הגיע למסקנה כי "כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקדשים כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש". לפיו אם יש מקום לייחס כזה הוא משתי סיבות: או כי החופש מסבב את הציונות או כי הציונות מסבבת את החופש, האמת לדעתו היא שרק קדושת הארץ גורמת לזה שגם החופשים משתתפים בתנועה זו.[24]

העובדה שרבים ממשתתפי הקונגרס באו אל התנועה הציונית על סף התבוללות, היא זכות גדולה לתנועה. אף על פי שחלקם הגדול הוא חופשי בדעות ואינו מקיים מצוות, הרי עצם השתתפותם בתנועה הציונית היא שיבה אל היהדות – "לנגד עינינו הופיעו פתאום רבים מאחינו בני ישראל אשר הרחיקו ללכת מאוד מאוד וכבר נואשנו מהם, והנה פתאום לנגד עינינו – אחים נאמנים..."

הוא ברך על העובדה שרבים אשר היו נותנים עד כה מכישרונם לנכרים בארצות מגוריהם הנה מעתה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודה לצורכי עמם.

הקולטורה

ה"קולטורה" אפיינה חלק מהציונים המשכילים החילוניים שדרשו לכלול בתוכנית הרשמית המחייבת של ההסתדרות הציונית את עבודת ה"קולטורה", כלומר - על ההסתדרות הציונית לפעול לחידוש היהדות מבחינה תרבותית. במקום הדת שהייתה במשך הדורות הגורם המרכזי המאחד של כל היהודים באשר הם. הכוונה הייתה לתת לעם תרבות לאומית חילונית. לפי ההסתדרות הציונית "להיות עם חופשי בארצנו" – פירושו – חופשי לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול התורה והמצוות.

עם הגיעו של הקונגרס הציוני השלישי, עמד הרב ריינס בראש מחנה הרבנים הציונים שהתקוממו לרעיון זה בצורה נחרצת.[25] שאלת ה"קולטורה" הובאה לקונגרס הציוני השלישי בעקבות החלטת הקונגרס בשנה שקדמה לו. החלטה זו קבעה, כי מבחינה עקרונית שואפת הציונות לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם, אך עם זאת לא תנקוט הציונות בניגוד לדת, שכן אין זה עניינה של ההסתדרות הציונית לעסוק בכך.[26]

הרב ריינס שהתנגד לרעיון ה"קולטורה", התנגד גם לרעיון של החייאת השפה העברית, שהיה אבן היסוד של אנשי הקולטורה. באופן אירוני הוא היה היחיד שנאם בקונגרס בשפה העברית. כל שאר הנואמים דיברו בגרמנית. רעיון החייאת השפה העברית נדחה ושלום הבית נשמר. גם בקונגרס הרביעי בשנת 1900 עלתה הסוגיה על הפרק ונדחתה.

לקראת הקונגרס הציוני החמישי ב־1901 התארגנו אנשי ה"קולטורה" - הציונים המשכילים, בסיעה מיוחדת שכונתה "הפראקציה העממית", כאשר אחת המטרות המרכזיות הייתה הגבלת השפעת הדתיים בתנועה הציונית, כך שתהיה חובה לאחד את עבודת התרבות כחלק בלתי נפרד מהחובות הציוניות. כוחם של אנשי ה"קולטורה" גבר, מצב זה הוביל לוויכוח גדול בין הצד הדתי לחילוני.

ייסוד ה"מזרחי"

הוויכוח שהתעורר בין אנשי הקולטורה לדתיים עורר ברב ריינס את הרצון להקים את מפלגת "המזרחי". עד אז היו חברים בקונגרס סיעות שונות, כעת בעזרת הצעירים הדתיים הצליח הרב ריינס להקים מפלגה שמטרתה- להוות חלק מהתנועה הציונית תוך שימור ישותה העצמית-דתית.

בהמשך פורסם "קול קורא" בהשראתו של הרב ריינס. בזה משתקפת עמדת מחבריו באשר ליחסי דת והתנועה הלאומית. בסקירה ההיסטורית מודגש הקשר של הציונות לחיבת ציון. ההתייחסות החיובית של החרדים אל הפעולה הזאת נראתה כמובנת מאליו, שכן היה רצון לתחייה של שיבת ציון שתתן ביטחון וצביון מיוחד לעם ישראל.

בין הנימוקים ב"קול קורא" נקראו היהודים החרדיים להצטרף לתנועה הציונית כחובה הלכתית, שכן ישנה מצווה ביישוב ארץ ישראל. ה"קול קורא" הקדיש תשומת לב לשאלת שיתוף פעולה עם החילונים בתוך התנועה הציונית. לטענת הרב ריינס אסור לפחד מלהשתתף בפעילות מבורכת, גם אם יתקלו באנשים החולקים על דעתם. בנושא יישוב ארץ ישראל יש לשתף פעולה עם החילוניים.

כדי למנוע מבעלי הדעות החילוניים להטמיע את חותמם על התנועה הציונית ועל דמות היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם המרכז הרוחני ושמו "המזרחי". מרכז זה תפקידו לארגן בתוכו את הציונים החרדים כדי להגן על דעותיהם. המזרחי ראה לעצמו מטרה כפולה, מצד אחד "להאציל מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה, ולחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות", ומצד שני – "להפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם".[27]

כינוס היסוד של "המזרחי" היה בשנת 1902 בפרשבורג שבסלובקיה, כשעל הפרק נושא "הקולטורה". הפולמוס הגיע לשיאו בועידת מינסק ברוסיה באותה שנה. ועידה זו היוותה את מבחן הכוח הראשון בין ה"מזרחי" ל"פראקציה העממית". הייתה זו הוועידה הראשונה של ציוני רוסיה שהתכנסה על ידי השלטונות.[28]

ועידה זו עוררה עניין רב, ואף כונתה "הקונגרס של ציוני רוסיה". הוועידה דנה בבעיית היהודים, כאשר הנושא הנוסף המרכזי שנידון בוועידה היה נושא הקולטורה שעורר ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים. הרב ריינס השתתף בוויכוח והגיע בנאומו עד לכדי דמעות. בדבריו אמר שמטרת הקונגרס הייתה למצוא בית לעם היהודי, אבל ה"קולטורה" לדידו הביאה רק צרות.[29]

הרב ריינס הגיע לקונגרס הציוני החמישי עם תמיכה מלאה של מפלגתו. קבוצה נוספת בקונגרס הייתה קבוצה של ציוניים לא דתיים שהתנגדו ל"קולטורה" מטעמים מדיניים. לדעתם יש לפעול באמצעים מדיניים להקמת מדינה יהודית. כל פעילות אחרת תגרע מהתוצאה המיוחלת. קבוצה זו הצטרפה לרב ריינס ולציונים הדתיים.

אנשי "הפראקציה העממית", חששו שתביעתם תידחה ופרשו מהקונגרס. הרצל שפחד שיחול פילוג בתנועה הציונית הלך ופייס בין הצדדים. הרב ריינס ראה שעל-פי רוב יש רצון להכניס את רעיון הקולטורה, והבין כי יציאה למאבק לבד לא תביא לתועלת דתית, ואף עלולה להביא לנזק. הריחוק לדידו עלול לקלקל מלתקן. סופו של הקונגרס היה בקבלת ההצעה, תוך הסכמה מפורשת שנעשתה בין אחד העם לרב ריינס, כי החינוך הדתי יישאר בידי הדתיים. כלומר, הרב ריינס קיבל את ההצעה בתנאי שיהיו שתי מערכות חינוך נפרדות- אחת ציונית חילונית בהשפעת הקולטורה ואחת ציונית דתית. בתום הקונגרס נבחרו הוועדות הארציות לתרבות.[30]

לאחר הקמת המזרחי יצא למסע פגישות בין גדולי ישראל במזרח אירופה בנושא התנועה החדשה ביניהם נפגש עם הדין מפרשבורג רבי דוד ניימן-לאקנבך, על מנת להפחית את ההתנגדות הצפויה לתנועה החדשה. במקרים שונים גרמה ההתנגדות אף למניעת פגישה אפשרית, כדוגמת בקשה לפגישה עם האדמו"ר מגור, ה'שפת אמת'[31]

תוכנית אוגנדה

ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

לאחר שהניסיון לקבל צ'רטר על ארץ ישראל מהשלטון הטורקי לא צלח, קיבל הרצל הצעה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברלין, לקבל את אוגנדה שבאפריקה. בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, בעקבות מאורעות קישינב, הרצל היה מודע להתנגדות שעלולה להתעורר, ולכן הציע את התוכנית כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה.

נושא אוגנדה הביא לוויכוח גדול בקונגרס. המחנה הציוני התחלק לשניים- תומכים ומתנגדים. גם בתוך תנועת המזרחי נוצר וויכוח גדול. הרב ריינס שהושפע גם הוא מהמאורעות הקשים שעברו על היהודים באותה תקופה האמין, כי עם ישראל בסכנה פיזית-קיומית. גאולה מבחינותו התוכנית היא הצלה של העם היהודי.

הרב ריינס שהיה מקורב להרצל, החליט להימנע בהצבעה שהתקיימה אודות ההצעה לשלוח משלחת-חקר שתבדוק את היתכנות ההתיישבות היהודית באוגנדה. הוא הסביר את עמדתו במכתב לאחד מראשי הציונות:

והנה דעתי היא, כי לא על-פי תורה ולא על-פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט בעד רבבות אחינו הנודדים... וחובה קדושה רובצת עלינו להסתגל בהשגת איזו ארץ מקלט בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה".

— ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 35.

הרב ריינס רואה בתוכנית זו תוכנית זמנית, כאשר היעד הסופי הוא ארץ ישראל.

"ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".

— מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180

בעקבות הוויכוחים הוחלט לשלוח משלחת עסקנים של הסוכנות היהודית, במטרה לבדוק את השטח באוגנדה. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט בו מצוין, כי האזור איננו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מהפרק.[32]

סוף דבר

לאחר הקונגרס הציוני ה-10 בשנת 1910 עזבו חלק מחברי "המזרחי" את ההסתדרות הציונית, אך הרב ריינס נלחם נגד מגמה זו ונותר מנהיג "המזרחי" עד לפטירתו.

רעיונותיו החדשניים לא התקבלו בעין יפה בקרב מרבית האורתודוקסים בזמנו ואף זכה להשמצות רבות עד לכדי חרם. אף על פי שחיבר ספרים רבים, רק שלשה עשר מתוכם יצאו לאור, ועשרות רבות עודם בכתב יד.

נקבר בבית העלמין היהודי בלידא שנהרס בשנת 1941, וכיום לא ידוע מקום קבורתו המדויק.

על שמו נקראו המושבה נווה יעקב שחרבה במלחמת העצמאות, המושב שדה יעקב, השכונה נווה יעקב בירושלים, וכן רחובות רבים בערי ישראל.

צאצאיו

בנו הרב אברהם דב בער ריינס שימש כמשגיח בישיבת אביו וכרב בקהילות בליטא ובארצות הברית. בשנת תרפ"ו הוציא לאור בניו יורק את "ספר הערכים" של אביו, המלוקט מששה כתבי יד שונים, ועוסק בעיקר בענייני השקפה ואמונה. נפטר בירושלים ב-1967. בן נוסף, משה, נפטר בגיל 21. כתביו של משה ריינס שהתמחה בעיקר בהיסטוריה יהודית יצאו לאור בתשע"ח.[33]

בתו היחידה נישאה לרב אהרן רבינוביץ, ששימש כרב העיר לידא לאחר פטירת חותנו. נספה בשואה עם רעייתו ושתי בנותיו בשנת 1942. בת נוספת של הרב רבינוביץ נישאה לרב אביגדור ציפרשטיין ששימש כרב בבואנוס איירס וכר"מ בישיבה אוניברסיטה בניו יורק.[34]

חיבוריו

ספרי הלכות:

ספרי דרשות:

ספרי הגות והשקפה:

  • אור חדש על ציון - "על הקשר הנצחי שבין ישראל לארצנו הקדושה" (וילנה תרס"ב)
  • שני המאורות - חיבור בין שני חלקים.
    • חלק ראשון בשם "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל.
    • חלק שני בשם "זיכרון בספר" - מחולק לשני שערים, הראשון "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי". השני "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. יצא לאור בפיוטרקוב תרע"ג.
  • ספר הערכים - "ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל". יצא לאור על ידי "החברה להוצאת ספרי רבי יצחק יעקב ריינעס, מאושרת מטעם הממשלה" (בנו הרב אברהם דוב בר סידר את הספר לדפוס), ניו יורק תרפ"ו.


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:יצחק יעקב ריינס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק יעקב ריינס

הערות שוליים

  1. ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 13.
  2. ^ הרב יהודה ליב הכהן מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, בהוצאת "המזרחי", ורשה תר"פ (1920), עמ' 3.
  3. ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, הוצאת פלומן, ירושלים תרצ"ד (1934), עמ' 5-4.
  4. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו. עמ' 5-4.
  5. ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 13
  6. ^ שם, עמ' 7-6.
  7. ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 14.
  8. ^ ספרו
    שגיאות פרמטריות בתבנית:היברובוקס
    פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         שערי אורה, עמוד 80, באתר היברובוקס
  9. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 7-6.
  10. ^ שם, עמ' 9-8.
  11. ^ י' שפירא, (2002), "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות".
  12. ^ מתוך: הרב יעקב יצחק ריינס, באתר עמלנט.
  13. ^ כתבי היד באתר הספרייה הלאומית
  14. ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 16-15.
  15. ^ מתוך המאמר ב"עמלנט".
  16. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, משרד החינוך התרבות והספורט/מינהל התרבות האגף לתרבות תורנית, עמ' 37–38, ירושלים תשנ"ט (1999).
  17. ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 16.
  18. ^ הרב מימון, הרב ר'יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, ע' 18.
  19. ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 12-11.
  20. ^ מתוך המאמר של י' שפירא "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות" שבאתר דעת.
  21. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 32.
  22. ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 17, הערה 11. והוסיף שם ש"על דבר השיחה הזאת ידוע לכותב הטורים האלה הרבה פרטים, אבל עדיין לא הגיעה השעה לגלותם".
  23. ^ ספרו
    שגיאות פרמטריות בתבנית:היברובוקס
    פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         שני המאורות ח"ב, מאמר זכרון בספר, עמוד 23, באתר היברובוקס
  24. ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 18-17.
  25. ^ עשהאל אבלמן, על דבר הקולטורה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, ספטמבר 2011
  26. ^ ד' שמש ד, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 31-30.
  27. ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 34-33.
  28. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 11-10.
  29. ^ ראו מאמרו של י' שפירא שבאתר דעת.
  30. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 35-34.
  31. ^ הערות קטנות על ענינים גדולים, דואר היום, 25 באוקטובר 1923
  32. ^ צ' הרשקוביץ, הרצאה בנושא : "הרב יצחק יעקב ריינס" שהתקיימה ב-17 במרץ 2009).
  33. ^ ראו כאן
  34. ^ אנציקלופדיה לציונות דתית, כרך ה בערכו
  35. ^ בנו של הרב משה צבי רבינוביץ' שהיה רבה השני של הקהילה היהודית באנטופול. היה בעל זיכרון ותפיסה מבריקים במיוחד. למד בתלמוד תורה בבריסק, ובישיבת גרודנה, ולאחר מכן למד פילולוגיה (ענף בבלשנות) באוניברסיטת ברסלאו ורפואה באוניברסיטת פאריס. תרגם לצרפתית חלקים מהתלמוד וכתב בשפה זו את "התלמוד והרפואה", "החוקים הפליליים בתלמוד", "מבוא לתלמוד" ו"אמונת ישראל". בסוף ימיו פעל בתנועת חיבת ציון והיה ממארגני ועידת קטוביץ.
  36. ^ המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את טללי אורות: ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, בהוצאת "מורשת", תל אביב תשט"ו.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יצחק_יעקב_ריינס&oldid=30340016"