וולארו מצוי – הבדלי גרסאות
מ שיחררה, שיחרר, שיחרור => שחררה, שחרר, שחרור (תג) |
|||
| שורה 85: | שורה 85: | ||
בעיקרון מרבית תת-המינים של הוולארו נפוצים מאוד, והם נמצאים במספר ניכר של אזורים מוגנים. תוכניות הציד מוסדרות ומנוהלות בפרישה ארצית, ומטרתם היא לשמור על אוכלוסיות הוולארו יהיו בעלות מספרים משמעותיים. |
בעיקרון מרבית תת-המינים של הוולארו נפוצים מאוד, והם נמצאים במספר ניכר של אזורים מוגנים. תוכניות הציד מוסדרות ומנוהלות בפרישה ארצית, ומטרתם היא לשמור על אוכלוסיות הוולארו יהיו בעלות מספרים משמעותיים. |
||
{{ש}}מרבית שטחו של האי בארו מוגן כשמורת טבע, למרות שיש באי שדה נפט פעיל והוענק אישור להקמת מפעל גדול של גז טבעי. סדר העדיפויות לשימור תת-המין באי כולל קביעת ההיקף של הלחץ התזונתי על האוכלוסייה, ניטור לטווח ארוך, ולאחר מכן בדיקה האם צריך לשנות את ניהול שדות הנפט כדי לשפר את מצבו של הוולארו. פעילויות חשובות נוספות הם למנוע |
{{ש}}מרבית שטחו של האי בארו מוגן כשמורת טבע, למרות שיש באי שדה נפט פעיל והוענק אישור להקמת מפעל גדול של גז טבעי. סדר העדיפויות לשימור תת-המין באי כולל קביעת ההיקף של הלחץ התזונתי על האוכלוסייה, ניטור לטווח ארוך, ולאחר מכן בדיקה האם צריך לשנות את ניהול שדות הנפט כדי לשפר את מצבו של הוולארו. פעילויות חשובות נוספות הם למנוע שחרור של יונקים שאינם ילידי האי, לפקח ולשפר את ניהול התנועה באי כדי להפחית את תופעת הדריסות, לפתח אסטרטגיה מתאימה לניהול של שריפות, ובעיקר למעט ככל האפשר את ההשפעה של שדות הנפט על הוולארו. |
||
אין אומדן אוכלוסייה עולמי לאוכלוסיית הוולארו המצוי, אולם סביר להניח שהיא עומדת על עשרות אלפי פרטים. |
אין אומדן אוכלוסייה עולמי לאוכלוסיית הוולארו המצוי, אולם סביר להניח שהיא עומדת על עשרות אלפי פרטים. |
||
גרסה מ־23:28, 31 במרץ 2021
 וולארו מצוי
| |
|---|---|
וולארו מצוי
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | קנגוראים |
| תת־סדרה: | דמויי-קנגורו |
| משפחה: | קנגוריים |
| סוג: | קנגורו |
| מין: | וולארו מצוי |
| שם מדעי | |
 Macropus robustusגולד, 1841 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
וולארו מצוי או קנגורו הסלע[1] (שם מדעי: Macropus robustus; קרוי גם וולארו הגבעות או בפשטות וולארו), הוא מין של יונק כיס גדול בסוג קנגורו הנפוץ בכל רחבי אוסטרליה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1841 על ידי החוקר האנגלי ג'ון גולד, והוא משויך לתת-הסוג Osphranter. המין הקרוב אליו ביותר מבחינה גנטית הוא הוולארו השחור, ולאחר מכן קרוביו הגדולים יותר - וולארו האנטילופה וקנגורו אדום הדומים לו גם מבחינה חיצונית; יש לו חפיפה עם שלושת המינים הנזכרים. פירוש שמו המדעי הוא "חיה ארוכת-רגל בצבע אדום כהה". זהו המין הנפוץ בקנגוריים בכלל ובוולארואים בפרט.
טקסונומיה
הוולארו המצוי משויך לסוג קנגורו שבתת-משפחת הקנגוריים, לצד קרוביו הוולארואים, הקנגורים וכ-7 מיני וואלבי. הוא מחולק ל-4 תת-מינים על בסיס שוני גנטי ומראה הפרווה:
- וולארו מזרחי (M.r.robustus), נמצא במזרח אוסטרליה. הזכרים של תת-מין זה בעלי פרווה כהה מאוד - כמעט שחורה, והם דומים מאוד לזכרי הוולארו השחור. הנקבות שלהם בהירות יותר ובצבע חולי.
- וולארו צפוני (M.r.woodwardi), מאכלס את האזור הצפוני והצפון-מערבי של אוסטרליה עד רמת קימברלי. צבע של תת-מין זה הוא כתמתם בהיר וחולי או חום-אפרפר חדגוני.
- וולארו האי בארו (M.r.Isabellinus), אנדמי לאי בארו במערב אוסטרליה. גודלו הוא כמחצית מתת-המינים האחרים, וצבעו הוא אדמדם אחיד.
- אירו (M.r.erubescens), מאכלס את חלק הארי של התפוצה - לאורך מרכז ומערב אוסטרליה. צבעו של האירו משתנה על פני התפוצה אך לרוב יהיה בצבע חום-אדמדם כהה עם גב בהיר ואפרפר.
אנטומיה
מבנה ומידות גוף
הוולארו המצוי הוא מיונקי הכיס הגדולים שבאוסטרליה; הוא קטן אמנם מהקנגורו האדום, מוולארו האנטילופה ומהקנגורואים האפורים, אך עדיין גדול יותר מסוגי ומיני הוואלבי, ומקרובו הוולארו השחור. עם זאת, יש לו תת-מין ייחודי - "וולארו האי בארו", שגודלו הוא כמחצית מגודל תת-המינים האחרים. הדו-צורתיות זוויגית של הוולארו ניכרת במיוחד במידות הגוף. אורך ראשו וגופו של זכר בוגר הוא 140-100 ס"מ, ואורך ראשה וגופה של נקבה בוגרת הוא 100-75 ס"מ. אורך זנב הזכר הוא 90-80 ס"מ, לעומת זנב הנקבה שאורכו הוא 70-60 ס"מ. הזכרים שוקלים 48-22 ק"ג, והם הרבה יותר כבדים מהנקבות השוקלות 24-16 ק"ג. בניגוד לחוטם השעיר שיש לקנגורו, החוטם של הוולארו המצוי עירום לחלוטין משיער בדומה לוולארואים האחרים. לוולארו המצוי יש אוזניים גדולות למדי, וזנב ארוך ורחב שנראה לעיתים קצר ביחס לגופו.
הוולארו המצוי מתאפיין בראש עגלגל עם חרטום איילי משולש, וביחס לגוף הראש נראה קטן למדי (ביחוד אצל הזכרים). האוזניים שלו לעומת זאת ארוכות וגדולות מאוד כשקצוות שלהם משולשות כפרד. הזנב של הוולארו מסיבי וגמיש, ובשל עוביו הוא משמש כמשענת חזקה. הגוף של הוולארו מוצק ורחב עם פרופיל מקושת וכפוף, ובולט במיוחד בעת הרעייה. הרגליים שלו חזקות עם קרסול מוארך, ויש להן סוליות בכף הרגל המספקות אחיזה נוספת באזורים מסולעים. החוטם שלו גדול ועגלגל עם נחיריים בינוניים, והשפתיים מעוגלות ושסועות בחזית בדומה לג'ירף. העיניים שלו קטנות באופן יחסי והן בעלות אישונים רחבים מאוד.
הגפיים הקדמיות של הוולארו המצוי קצרות מאוד ביחס למינים אחרים של קנגורו, ומשערים כי מאפיין זה מהווה הסתגלות לזינוק באזורי הסלעים שבהם הוולארו נפוץ. הגפיים הקדמיות של הוולארו דקות יותר לעומת הרגליים והם בעלות 5 אצבעות עם טפרים שחורים קצרים וחדים. רגלי הוואלרו ארוכות ועבות יותר, ובדומה למינים אחרים, הן מורכבות מ-3 אצבעות בלבד: זרת שמורכבת משתי אצבעות מאוחדות בצד החיצוני, אצבע עבה וגדולה יותר בצד הפנימי, בעוד שבמרכז - בין שתיהן - ישנה אצבע אחת ארוכה ועבה במיוחד שנושאת את רוב מסת הגוף של הוולארו בעת הקפיצה. הזרת המאוחדת מתאפיינת בשני טפרים דקים וצמודים, האצבע הבינונית מתאפיינת בטופר עבה וקצר, והאצבע הארוכה בעלת טופר ארוך יחסית ורחב.
כסות ומראה חיצוני
בדומה לוולארואים האחרים, גם לוולארו המצוי ישנה פרווה מדובללת בעלת מרקם גס, והיא מורכבת משערות צפופות וסמיכות יחסית. הפרווה שעירה במיוחד באזור הרגל. צבע הפרווה משתנה על פני הטווח הרחב בין תת-המינים, אולם באופן כללי ניתן לראות אצל כולם מאפיין זהה בכך שצבע הזכרים שונה משל הנקבות.
- למרבית זכרי הוולארו, צבע הפרווה הוא חום אדמוני/כתמתם/ערמוני/ בהיר או כהה, שנוטה להיות עמוק וברור יותר באזור הצוואר. הגב לעיתים מתבהר לצבע אפרפר מעט ולעיתים דווקא יתכהה לחום עמוק, בעוד השוקיים יתכהו עם הזמן עד לצבע שחרחר. הגרון, החזה, הגחון, הרגליים והמפשעה נוטים להיות בצבע לבנבן-אפרפר. הזנב נוטה להיות בהיר בבסיסו ושחור בקצהו, וכפות הידיים והרגליים יהיו שחורות.
עם זאת, צבע הפרווה כאמור משתנה על פני התפוצה הרחבה של המין; הוולארו המזרחי נוטה להיות בצבע ערמוני מעורבב בחום שוקולד-מהגוני עד שחור או אפור-כחלחל כהה, כשכל האזור התחתון יהיה בצבע כהה בניגוד גמור לתת-מינים אחרים. האירו יהיה למשל אדמדם בצוואר ולבנבן באזור התחתון, אולם מאידך מרבית אזור הגב והצלעות נוטה לצבע כחלחל-אפרפר. וולארו האי בארו יהיה תמיד בצבע אדמוני אחיד, בעוד שהוולארו הצפוני יהיה בצבע כתמתם חולי עם גוון אפרפר מדי פעם.
צבע ראשו של הוולארו ישתנה גם הוא בין תת-המינים; לרוב הצבע השולט יהיה אדמדם אחיד סביב המצח, האוזניים ועצמות הלסת, בעוד שהפנים יהיו בצבע אפרפר/לבנבן/אדמדם/כתמתם/שחור - תלוי בתת-המין ובתפוצה. האוזניים יתחלקו בין אדמדם בחלק התחתון לשחרחר בחלק העליון, והמאפיין העיקרי בראש שנמצא אצל כל תת-המינים הוא נוכחות של גבות לבנות גדולות מעל העין.
- לנקבות הוולארו, הצבע השולט יהיה אדמדם חולי דהוי באזור האחורי, ואפרפר בהיר/כהה עד אפור-כחלחל או סגלגל בכתפיים, בצלעות ובגפיים. החלק התחתון של הגוף, כמו גם תחתית הזנב, החזה והצוואר יהיו בצבע לבנבן בדרך כלל. הראש של הנקבות מתחלק בין לבנבן בעצמות הלסת ובלחיים, לאפרפר כהה או בהיר המשולב בשערות חומות ושחרחרות בפנים. סביב העיניים והלוע יהיה כתם שחור בולט, ותחתית החרטום ובבסיס האוזניים יהיה לעיתים כתם קטן בצבע חום בהיר. האוזניים יהיו כהות בצבע שחרחר או אפור כהה בצד החיצוני ולבנבן בצד הפנימי. גם לנקבה כפות הידיים והרגליים וקצה הזנב יהיו שחרחרים. בניגוד לזכרים, הנקבות של כל תת-המינים די זהות בצבע.
תפוצה ובית גידול
הוולארו המצוי הוא מהנפוצים שביונקי הכיס באוסטרליה. תפוצתו משתרעת על מרבית הטריטוריה הצפונית, קווינסלנד, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה המערבית ואוסטרליה הדרומית (כולל האי בארו, ואיים מערביים נוספים); בוויקטוריה הוא כמעט ואינו נמצא מלבד בקצה הצפוני-מזרחי. הוולארו נעדר מיערות הגשם שבצפון ובמזרח, ממרכז המדבר האוסטרלי, ומדרום-מזרח ודרום-מערב היבשת. כמו כן הוא אינו מצוי באיים מלוויל ובת'רסט בטריטוריה הצפונית, באי הקנגורו, בטסמניה, או באיים דרומיים אחרים.
בית הגידול של הוולארו המצוי הוא בדרך כלל גבעות תלולות, אדמה טרשית, יערות דלילים, מערות, תצורות סלע שיוצרות אזור מוצל, ובאופן כללי בכל אזור שבו יש מחסה ניכר מפני החום העז במהלך היום. הוולארואים נמצאים גם באזורי סבך ושיח ולאורך הנחלים, מקום שבו יש את מקורות המזון והמים העיקריים שלהם; למרות זאת הוולארו המצוי עשוי לאכלס לעיתים קרובות גם מישורים וערבות עשב והוא מצוי בתחומי המדבריות האוסטרלים הרבים (מדבר טאנאמי, מדבר החול הגדול, מדבר גיבסון ועוד). מחקר מ-1983 מצא, כי נוכחות של אזורים מוצלים נחוצה במיוחד לזכרים המבוגרים מאשר לנקבות וזכרים צעירים, וכתוצאה מכך הם יאכלסו אזורים סלעיים יותר. הטמפרטורות בתחומי תפוצתו של הוולארו עלולות להגיע עד ל-38 מעלות חום בקיץ, וכמות המשקעים הממוצעת היא 2,000-100 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
פעילות
הוולארו המצוי הוא בעל חיים הפעיל בעיקר בשעות הבוקר והערב, בעוד שאת שאר שעות היום הוא מבלה במסתור באזורים מוצלים כעצים, סלעים ומערות, בשל החום האוסטרלי העז; וולארו האי בארו נח לעיתים קרובות גם מתחת לעמודי חשמל ומתקנים הקשורים לתעשיית הנפט באי. הוולארו פעיל לרוב בבדידות אולם סביב מקורות מזון ומים אופטימליים עלולות להיווצר קבוצות קטנות של וולארואים. עם זאת ההרכב של הקבוצות האלה הוא די רופף, והמערכת החברתית העיקרית היא בין האם לגור או בין בזכר לנקבה העונת הרבייה. הוולארו חי בשטחי פעילות קבועים המכונים "שטחים ביתיים", וגודלם תלוי בזמינות של הצמחייה ומקומות מסתור. מרבית הוולארואים מחפשים אזור גדול הכולל צמחייה, בורות מים ואזורים מוצלים שגודלו 76-40 קמ"ר. הוולארו המצוי ידוע כיונק כיס שנוהג לבצע נדידה עד למרחק של 18 ק"מ מחוץ לשטח הביתי בעקבות חיפוש אחר מזון.
תזונה ותקשורת
הוולארו המצוי הוא בעל חיים אוכל עשב, ותזונתו מבוססת בעיקר על עשבים ושיחים רכים. לוולארו יש יכולת לשרוד בסביבה מדברית מכיוון שהוא מסוגל לחיות עד 3 חודשים ללא שתיית מים, כאשר את הלחות הנדרשת הוא ישיג באמצעות חילוף חומרים מהצמחייה שהוא אוכל. הוולארו המצוי מסייע בהפצת הזרעים במהלך גמיאת אזורים גדולים בחיפוש אחר מזון. הגידול של עדרי צאן גדולים באוסטרליה על ידי האדם סייע בעקיפין לוולארו, בשל הקמת בורות מים מלאכותיים שעוזרים לו לשרוד באזורים מדבריים וצחיחים למדי.
התקשורת הנפוצה ביותר אצל הוולארואים היא התקשורת החזותית והפיזית הנעשית בעיקר על ידי הזכרים הלוחמים. הקרבות בין הזכרים כוללים דחיפות חזקות, נעילת מרפקים, בעיטות לעבר הבטן והמותניים, ואגרופים לאזור החזה והראש. במהלך המאבק הזכרים מבצעים תנועה מוזרה עם הראש שבה הם משליכים את ראש אחרונית בצורה מקושתת, כמו גם זקיפת הגוף והצוואר. זכר שמעוניין להילחם יעשה לעיתים את תנועת הראש פעמים רבות כדי למשוך את תשומת לבו של זכר אחר. תקשורת חזותית תתבצע גם בין הזכר לנקבה כאשר הזכר מציג לה את גופו החסון תוך כדי תנועה מתנדנדת מצד לצד כדי לאותת לה שהוא מוכן להתרבות. מלבד הקרבות, תקשורת פיזית תתבצע על ידי טיפוח - נפוץ בעיקר בין האם לגור ולעיתים רחוקות יותר בין זכרים. דרכי תקשורת אחרים הם התקשורת הכימית הנעשית בעיקר על ידי הזכר שמרחרח את גופה של הנקבה, ותקשורת קולית נעשית על ידי כל הוולארואים כאשר הם יבחינו באיום.
טורפים וטפילים
הטורפים העיקריים של הוולארו המצוי הם הדינגו ושועל אדום. כאשר הוולארו יבחין בסכנה מתקרבת הוא ישמיע דרך הנחיריים נשיפה חזקה שמפיקה צליל של שריקה תוך כדי רקיעה חזקה עם הרגליים על הקרקע, ולאחר מכן יימלט בקפיצות מהירות מהאזור. סגנון הקפיצה של הוולארו שונה במעט משל הקנגורו.
הוולארואים מארחים על גופם טפילים מזיקים כ"טוקסופלסמה גונדי" (Toxoplasma gondii) הגורם לתסמינים דמויי שפעת. בשלבים מתקדמים של המחלה מתפתח טוקסופלזמוזיס ובסופו של דבר נגרם נזק מוחי או אף מוות. המחלה נחשבת למסוכנת משום שהיא יכולה להתפשט גם לבני אדם. הוולארו מושפע גם מטפיל מסוים הקרוי לישמניה הגורם לנגעים בעור והתמוטטות של רקמות באזורים פגועים (כמו שושנת יריחו), ומהטפיל Trichomonas vaginalis הגורם לכאב באברי הרבייה, לדלקות ולגירויים.
רבייה ומחזור חיים
הוולארואים המצויים מתרבים בכל השנה ללא עונה קבועה, והם מונוגמים או פוליגמיים. הזכרים מציגים באופן תכוף התנהגות דומיננטית הכוללת לחימה ו"תחרויות איגרוף" עם זכרים אחרים, כשזו הדרך היחידה למשוך נקבות שצופות במתחרש. תקופת ההריון הממוצעת של הנקבה נמשכת כ-36 ימים, כאשר כשבכל פעם נולד גור יחיד. המרווח בין ההמלטות מושפע מהגורים שבכיס; כאשר הגור גדול למדי, הנקבה אינה מסוגלת לשמור על שניים בכיסה והיא מחכה עם ההמלטה של הגור השני עד שהגור הראשון עוזב את הכיס. בעת הלידה, משקלו של גור הוולארו הוא 703 גרם בלבד והוא נראה יותר כתולעת אדומה קטנה. הגור מצמיד את פיו לפטמה ומתחיל לינוק במשך זמן רב כשהוא מתפתח וגודל מיום ליום. הגור נשאר גם זמן רב לאחר מכן בכיס של האם כדי להיות מוגן.
בתהליך המכונה דיאפאוזה, נקבת הוולארו יכולה להיכנס להיריון זמן קצר לאחר הלידה. התהליך מתאפיין בכך שהעובר החדש יישאר "רדום" ברחם עד שהגור שבכיס יגדל מספיק או יטרף. כאשר הכיס פנוי, התפתחות העובר תתחדש ואז העובר יוולד ויטפס דרך פרוות האם לתוך הכיס הפנוי. דפוס יוצא דופן זה, נפוץ אצל מיני קנגוריים רבים, ומשמעותו היא שהנקבה יכולה להביא במהירות גור חדש עם הגור הקודם שלה נטרף. בנוסף לכך, כאשר יש תקופות בצורת הנקבה תעדיף להשהות את העובר ברחם עד שיהיו תנאים אופטימליים של מקורות מזון.
עד 6 חודשים הגור נמצא רוב הזמן בכיס וגם אם יפול מהכיס הוא יטפס לשם במהירות חזרה. זמן קצר לאחר מכן הגור הופך לפעיל יותר, הוא יוצא מדי פעם מהכיס וגדל במהירות. לאחר 37 שבועות (270-231 ימים או 9 חודשים), האם כבר אינה מאפשרת לגור לחזור לכיס והוא הופך לעצמאי חלקית. זמן הגמילה הוא לאחר 15 או 16 חודשים, והנקבה מחכה עד שהגור יגמל ורק לאחר מכן תתרבה שוב עם זכר או שתחדש את התפתחות העובר ה"קפוא". גם לאחר הגמילה הגור שומר על מערכת יחסים קרובה עם אימו, ובכלל זה הוא נח לצד אימו והשניים מטפחים אחד את השני. הזכר מספק הגנה מטורפים עד תקופת הגמילה. הגורים עצמאיים באופן מלא בגיל 20 חודשים. בתקופה זאת הקשר עם האב נחלש אולם הקשר עם האם עדיין נותר חזק. הגיל הממוצע של הבגרות הוא 19-18 חודשים לזכר ו-22 חודשים לנקבה.
תוחלת החיים המרבית של הוולארו המצוי בטבע היא 24 שנים, ותוחלת החיים המרבית בשבי היא 22 שנים. תוחלת החיים מוגבלת על ידי התדרדרות של המערכת החיסונית ותפקוד האיברים בעת הזקנה.
איומים ושימור
הוולארו המצוי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל תפוצה רחבה, אוכלוסייה גדולה, התרחשות במספר משמעותי של אזורים מוגנים, וכי אין זה סביר שהאוכלוסייה תחווה בזמן הקרוב ירידה משמעותית כדי להעפיל לקטגוריה מאוימת. מלבד זאת, האזורים התלולים והסלעיים המהווים את בית הגידול העיקרי של הוולארו, מגינים עליו מפני אובדן בית גידול בשל הקושי בפיתוחם. בדומה למיני קנגורו גדולים רבים, הוולארו נהנה מצמצום מספרי הדינגו ויצירת מקורות מים מלאכותיים שנעשים על ידי האדם כדי להגדיל את שטחי המרעה של עדרי הצאן. הוולארו המצוי ניצוד באופן חוקי באזורים מסוימים עבור בשרו ופרוותו, וכן באזורים שבהם נטען שהוא מזיק לגידולים חקלאיים. עם זאת, קיימת מחלוקת מסוימת בין ארגוני השימור לארגוני הציד על גודל מכסות הציד של הוולארואים במיוחד לאור הגדילה של הבצורות ושינוי הנוף המקורי על ידי פעולות אנושיות. ההערכה היא שהוולארו המצוי מהווה כ-3% מכלל מכסות הציד המסחריות של מיני הקנגוראים באוסטרליה.
וולארו האי בארו, עשוי להיות פגיע יותר מתת-המינים היבשתיים והגדולים, בהתחשב באוכלוסייתו הקטנה יחסית והמבודדת המוערכת בכ-1,800 פרטים. תת-מין ייחודי זה נחשב במצב "פגיע" בחוק של איכות הסביבה ושימור המגוון הביולוגי משנת 1999 (חוק EPBC), ובין האיומים העיקריים עליו ניתן למנות אובדן בית גידול ודריסה בשוגג בעת חציית כבישים הקשורים להתפתחות של שדות הנפט באי. האוכלוסייה גם נמצאה כסובלת מאנמיה - ייתכן בשל מחסור ברזל בתזונה.
בעיקרון מרבית תת-המינים של הוולארו נפוצים מאוד, והם נמצאים במספר ניכר של אזורים מוגנים. תוכניות הציד מוסדרות ומנוהלות בפרישה ארצית, ומטרתם היא לשמור על אוכלוסיות הוולארו יהיו בעלות מספרים משמעותיים.
מרבית שטחו של האי בארו מוגן כשמורת טבע, למרות שיש באי שדה נפט פעיל והוענק אישור להקמת מפעל גדול של גז טבעי. סדר העדיפויות לשימור תת-המין באי כולל קביעת ההיקף של הלחץ התזונתי על האוכלוסייה, ניטור לטווח ארוך, ולאחר מכן בדיקה האם צריך לשנות את ניהול שדות הנפט כדי לשפר את מצבו של הוולארו. פעילויות חשובות נוספות הם למנוע שחרור של יונקים שאינם ילידי האי, לפקח ולשפר את ניהול התנועה באי כדי להפחית את תופעת הדריסות, לפתח אסטרטגיה מתאימה לניהול של שריפות, ובעיקר למעט ככל האפשר את ההשפעה של שדות הנפט על הוולארו.
אין אומדן אוכלוסייה עולמי לאוכלוסיית הוולארו המצוי, אולם סביר להניח שהיא עומדת על עשרות אלפי פרטים.
קישורים חיצוניים
- וולארו מצוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- וולארו מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
- וולארו מצוי, באתר NCBI (באנגלית)
- וולארו מצוי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- וולארו מצוי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- וולארו מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- וולארו מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
- טקסונומיה של הוולארו המצוי באתר planet-mammiferes(הקישור אינו פעיל)
- מידע על תת-המין האי בארו
- סרטון של וולארואים בבית גידול טבעי
הערות שוליים
- ^ ע"פ האקדמיה ללשון העברית
