חומרא דרבי זירא

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו: חיוב על כל אשה לספור שבעה נקיים בתום כל ראיית דם כלשהי. חומרה זו מהווה המשך לתקנת רבי בשדות, לפיה כל אשה הרואה דם למשך שלושה ימים ומעלה צריכה לספור שבעה נקיים כזבה גדולה. הרלוונטיות המרכזית של חומרה זו היא בחיוב כל נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, במקום שבעה ימים מתחילת הווסת כדין כל נידה.

כבר מתקופת התלמוד הפך מנהג זה לדין מחייב בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליו כיום. עדות על חומרת בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה גם על שמו.

רקע הלכתי

ערך מורחב – טהרת המשפחה

מן התורה, אישה נחשבת לנידה במשך שבעה ימים מיום תחילת דימום המחזור החודשי, ואסורה בקיום יחסי אישות עם בעלה. בסוף היום השביעי, אחר צאת הכוכבים, יכולה לטבול ולהיטהר, ומותרת ביחסי אישות.

כאשר האשה רואה דם מעבר לשבעת הימים שמתחילת הווסת, היא נחשבת לזבה הרואה דם "בלא עת נידתה". על פי מסורת חז"ל, זמן זה נמשך 11 יום אחר שבעת ימי הנידה, מיום השמיני עד יום השמונה עשרה לתחילת ראית דם וסתה. בניגוד לדימום הנידה שנחשב נורמלי, זיבה נחשבה לחולי.

את דין הזבה חילקו חכמים לשניים - זבה קטנה היא אשה שראתה דם במשך יום או יומיים, באותם 11 יום, ודינה לספור יום כנגד יום, דהיינו לספור יום נקי אחד מדם כנגד היום או היומיים שראתה, שבסופו היא טובלת ונטהרת לבעלה לערב. זבה גדולה היא אשה שהדימום שלה נמשך שלשה ימים ומעלה באותם 11 יום, ודינה לספור שבעה ימים נקיים מדם, ולטבול בתום היום השביעי לספירה, ואז היא נטהרת לבעלה.

תקנת רבי וחומרת בנות ישראל

בסוף תקופת התנאים תיקן רבי לעמי הארצות שלא היו בקיאים בספירת ימי הנידה והזיבה, לספור ששה ימים נקיים על ראיית יום או יומיים של דימום, ושבעה נקיים על ראיית שלושה ימי דימום ומעלה: ”התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים” (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א').

בימי האמוראים הוסיפו בנות ישראל על תקנת רבי, והנהיגו שעל כל ראיית דם, אפילו יום אחד ודם מועט ביותר, האישה צריכה לשמור שבעה נקיים כזבה גדולה: ”דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים” (שם). מכיוון שרבי זירא העיד על חומרה זו, בדרך כלל היא נקראת על שמו 'חומרת רבי זירא', או 'חומרא דרבי זירא'.

טעם החומרא

בתלמוד לא התבאר טעם לחומרא זו, ומספר ראשונים כתבו שעל אף שתקנת רבי מנעה כל טעות אפשרית בספירה, בנות ישראל החמירו על עצמן לספור שבעה נקיים אפילו על טיפת דם אחת, משום "הרחקה יתירתא".

טעמים נוספים שהובאו בראשונים לחומרה:

1. גזרה על ראיית יום אחד אטו ראיית שלושה ימים.
2. שמא כבר ראתה אתמול ושלשום, וסברה שמה שהרגישה זו הרגשת מי רגליים, ונמצא שהיא זבה גדולה.
3. שמא טיפה זו שמצאה, מורכבת משלוש ראיות דם בשלושה ימים עוקבים ששהו בצוואר הרחם, ונמצא שהיא זבה גדולה.
4. רצו להשוות את כל הנשים הרואות דם לאשה הסותרת את ספירת שבעת הנקיים, שבמקרה זה ראיית דם אחת מצריכה ספירת שבעה נקיים. וכדי למנוע בלבול וטעויות, החמירו להחשיב את כל הנשים כסותרות ספירת שבעה נקיים.

היחס לחומרא בפסיקה

במסכת נידה מובא שמקור החומרה הוא במנהגן של בנות ישראל, שבעקבותיו קבעו חכמים שכל הנשים שנטמאו מכוח החומרה דינן כספק זבות, כלומר המנהג קיבל אשרור ותוקף של חכמים.

במסכת ברכות אביי מביא את החומרת בנות ישראל כדוגמה להלכה פסוקה. בעקבות זאת גם כמה מהראשונים כתבו שמדובר בהלכה פסוקה (למשל הרי"ף והרמב"ן). הרמב"ם קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללן חומרת רבי זירא, שאין לסור מהן לעולם.

במקרה של ספק או מחלוקת - יש שכתבו שתוקף החומרה כדין דאורייתא, ויש שכתבו שתוקפה כדין דרבנן ואף קל ממנו, שאפשר להקל בו בכל ספק שיש צד להקל.

תקנת רבי, במיוחד כשמצרפים אליה גישות מחמירות נוספות, מאחרת אצל מקצת הנשים את מועד הטבילה עד לאחר הביוץ, תופעה המכונה עקרות הלכתית. הפוסקים האחרונים דנים בתופעה זו והציעו לה פתרונות שונים, רפואיים והלכתיים.

לקריאה נוספת

• הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן, עקרות הלכתית: פתרונות למצבי אי־פריון על רקע הלכתי, מעלה גלבוע תש"ף, עמ' 99–111.
• משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדושה, פרק איסורי ביא"ה, הלכות י"א–ד' והלכה י'.
• שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ג.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, תקנת רבי ומנהג בנות ישראל, באתר פניני הלכה
• הרב יואל קטן, עיזבו את רבי זירא!, אתר הצופה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.