צדקיהו

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

צדקיהו בן יאשיהו, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 598 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים: מלכים, דברי הימים וירמיהו.

השנים הראשונות למלכותו

לפי דברי הימים א' ג טו, היה מתניה, הוא צדקיהו, השלישי בבניו של יאשיהו, אחיהם הצעיר של יהואחז ויהויקים, ודודו של יהויכין (מלכים ב' כד, יז). אמו של צדקיהו הייתה חמוטל מלבנה (מלכים ב' כד, יח), שהייתה גם אמו של יהואחז (מלכים ב' כג, לא). בדברי הימים א' ג, טז השתרבב שמו של צדקיהו אחרי יהויכין, כאילו היה מצאצאי יהויקים אחיו ("וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ"), אך מקור השיבוש הוא בעובדה שצדקיהו מלך אחרי יהויקים אחיו, ואחר יהויכין בן-אחיו, ומאותה הסיבה נקרא צדקיהו בדברי הימים ב לו,י אחיו של יהויכין.

נבוכדנצר השני המליך על ירושלים את מתניה, דודו של יהויכין, והסב את שמו לצדקיהו (מ"ב כד,יז). מינוי זה נזכר גם בכרוניקה הבבלית ("מלך כלבבו מינה בעיר"). ההכתרה לוותה בטקס של כריתת ברית ושבועת אמונים לריבון (יח' יז,יב-יד; והשווה יוספוס קדמוניות י,ז,א). לא השתמרו תעודות השבעת נאמנות נאו-בבליים של מלכים גרורים, אך יש להניח שאלו לא היו שונים בעיקרון מאלו הנאו-אשוריים. מה שבכל אופן עולה מיח' יז,יט-כ; דה"ב לו,יג, הוא, שצדקיהו הושבע לא רק באלי הבבליים, כי אם גם בה' אלוהי ישראל. האיומים שהטיחו ירמיהו ויחזקאל כלפי צדקיהו נוכח הפרת הברית ומעשי הנקם של הבבלים במלך יהודה המורד (יח' ז,טו-טז; לג,כז; יר' כז,יט-כב; נב,יב; מ"ב כה,יג-יז; דה"ב לו,יח) תואמים את הקללות והעונשים שלהם היה צפוי מלך גרור המפר את חוזה הגרורים שלו על פי הדוגמאות מחוזי גרורים.
ברם, העובדה שיהויכין לא הומת אלא הוגלה בלבד, והעובדה שלמרות המלכת צדקיהו המשיכו הבבלים לשמור על מעמדו של יהויכין הגולה כ"מלך יהודה", יצרה מצב בו היו בנמצא בעת ועונה אחת שני מלכים לבית דוד, דבר שעורר את שאלת המלך הלגיטימי. מצב זה גרם למחלוקות ביהודה בין המחנה שצידד בצדקיהו לבין המחנה שצידד ביהויכין, ומחלוקת זו כללה גם את הגולה בבבל. בוויכוח עם ירמיהו הכריז חנניה בן-עזור, נציגה המובהק של סיעת נביאי השקר, על שיבת בני הגולה והחזרתו של יהויכין "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כח,ג-ד). לעומת זאת ירמיהו שלל את לגיטימיות השלטון מיהויכין ומצאצא אחר כלשהו של יהויקים:
"חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר-אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת-אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא-יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. וְעַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת-נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ. הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם-כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעוּ. אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה כִּתְבוּ אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא-יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה" (ירמיהו כב,כד-ל) וכן: "לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה עַל-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה" (יר' לו,ל).
ירמיהו המשיך בעקביות לראות בצדקיהו כמלך הלגיטימי למרות סטיותיו המדיניות של צדקיהו (ירמיהו לח,יד-כו). גם יחזקאל דחה את רעיון הגאולה של סיעת נביאי השקר שבבבל (יח' כ,ב-ג).
צדקיהו התגלה כמלך חסר יכולת החלטה ועמידה והפך להיות שבוי ביד שריו (יר' לח,ה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה-הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי-אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר"). לכך ייתכן שתרמו אישיותו וגילו הצעיר יחסית של המלך, אך ככל הנראה גם העובדה שלא הוכתר בצורה לגיטימית על ידי העם, ולא היה היורש הלגיטימי, אלא הוכתר בידי שליט זר, ולא עוד אלא שלא עמד לרשותו כוח צבאי כלשהו.
עם כל זאת, ואולי בעצת פקידיו ובניגוד לעמדתו שלו, הסתבך צדקיהו עד מהרה בנסיונות שווא של מרד. ספרי מלכים ודה"י עוברים בשתיקה על מה שאירע בשמונה השנים הראשונות למלכות צדקיהו, למן התמלכותו ועד לשנתו התשיעית עת ירושלים הושמה במצור. לעומת זאת השתמרו ידיעות קטועות על שנים אלו בדברי ירמיהו, ועל המתרחש מן הצד הבבלי ידוע מן הכרוניקה הבבלית.
לפי כרוניקה זו נאלץ נבוכדראצר בשנת 596/595 לצאת למלחמה בעילמים ולא יכול היה להתפנות ליציאה למסע למערב כבשנים קודמות. בחודשים כסלו-טבת שנת 595/594 פרץ מרד בארץ בבל. נסיון מרד זה ומלחמתו של נבוכדראצר בעילם, אירועים שמנעו מנבוכדראצר ממסע למערב, ייתכן שהם עוררו תקוות שווא בקרב שליטים שונים במערב שבבל עומדת בפני התמוטטות ושניתן להסיר את עולה. אמנם עם דיכוי המרד יצא נבוכדראצר עוד באותה השנה למסע למערב, ומסע נוסף למערב יצא בחודש כסלו של השנה הבאה (594/593), אך מסעות אלו לא הניעו את אותם שליטים במערב שחשבו על מרד. באותה שנה (594/593), היא השנה הרביעית לצדקיהו, שלחו שליטי אדום, מואב, עמון, צור וצידון, שליחים אל צדקיהו לירושלים להתיעצות בדבר המרד (ירמיהו כז,ב-ג). ייתכן שמתכנני המרד זכו לעידודו של פסמתיך ב' (שעלה לכס המלוכה במצרים כשנתים קודם לכן, ב-595; על עניינו של פסמתיך ב' במתרחש בארץ ישראל ובחוף הפיניקי מעידה העובדה שבשנתו הרביעית [592] ערך מסע ל"ארץ ח'ארו", מושג המקביל לארץ ישראל והחוף הפיניקי). על רקע זה החלו בירושלים להתנבא על הצלחת המרד ועל החזרת כלי המקדש מבבל (יר' כז,ט,יד-טו), וחנניה בן-עזור גם ניבא לשובו של יהויכין מלך יהודה מגלותו (ירמיהו כח,א ואילך). אך דבר תכנונו של מרד זה הגיע ככל הנראה לאוזני הבבלים, דבר שאילץ את צדקיהו לרדת לבבל ולהתיצב עוד באותה שנה בפני נבוכדראצר (יר' נא,נט; לפי תרגום השבעים הוא רק שלח את "שר המנוחה"), ועובדה זו היא שככל הנראה גרמה גם לסיכולו של המרד.

מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים

בשנת 589 עלה על כס המלוכה במצרים פרעה חָפרע, ונראה שבעידודו התעוררו מחדש מלכי המערב למרוד בבבל.
לא ידוע מה היה היקף המרידה, אך לאור כוחה המוחלש של יהודה אין להניח שצדקיהו ושריו היו מעיזים למרוד אם לא היו נוכחים שהמרד מקיף שליטים רבים. רמזים למורדים נוספים קיימים בכל אופן רק לגבי צור ועמון. לגבי מרד של צור מרמז המצור שהטילו עליה הבבליים (יח' פרקים כו-כח; כט,יז-כ; יוספוס, קדמוניות היהודים י,יא,א; נגד אפיון א,כא); רמז למרידתה של עמון מצויה בחזון יחזקאל על מסעו של נבוכדראצר והדילמה שניצבה בפניו אם לעלות על רבת בני-עמון או על ירושלים (יח' כא,כג ואילך). כמו כן מרמזת על כך מזימת בעליס, מלך עמון, לחסל לאחר חורבן ירושלים את גדליהו בן-אחיקם, הממונה על יהודה מטעם בבל, באמצעות ישמעאל בן-נתניה (יר' מ,יד; מא,טו). וכן האמור באיכה א,ב: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים"; "בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ" (שם,ז).
צדקיהו, ככל הנראה בניגוד לרצונו, נכנע לשריו ומרד בנבוכדראצר באותה שנה (היא שנתו התשיעית של צדקיהו). מלך בבל הגיב במסע נגד יהודה ובעשרה בטבת הטיל מצור על ירושלים (יר' לט,א).
ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר (מ"ב כה,א-כב; והמקבילה ביר' נב,ד-כז), אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים בנבואות ירמיהו ויחזקאל.
נוכח סכנת האויב שיגר צדקיהו שליחים למצרים כדי לגייס סיוע צבאי, ובייחוד גייסות רכב, כפי שמעידים דברי יחזקאל (יח' יז,טו) וכנראה גם אחד ממכתבי לכיש (חרס ג, שו' 14 ואילך: "ירד שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן לבא מצרימה"). פרעה חפרע נעתר באיחור רב להחיש לארץ חיל-עזר שאילץ את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לזמן קצר כדי לקדם את פני הצבא המצרי (יר' לה,ז,יא). מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים ומן התאריכים שבכותרותיהן ניתן להסיק שפעולת הנפל המצרית ארעה באביב 587, כלומר כשנה לאחר התחלת המצור. התערבותה של מצרים גרמה לאשליות שווא של ביטחון בירושלים, נגדן התריע ירמיהו, אך חיל המשלוח המצרי הקטן איכזב (יח' יז,יז; ל,כ-כו; איכה ד,יז), והמצור התחדש.
בעת המצור, מקצת אנשי ירושלים הסגירו את עצמם לידי הבבלים בשנה האחרונה למצור. על כך מלמדים דברי צדקיהו לירמיהו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל-הַכַּשְׂדִּים פֶּן-יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ-בִי" (יר' לח,יט). ייתכן שעריקים אלו נמנו על 832 הגולים שלפי הרשימה בירמיהו נב,כט, גלו מירושלים בשנת 18 לנבוכדראצר, היינו עדיין בעת המצור על העיר.

שחרור העבדים

ביר' לד,ח ואילך, השתמרה ידיעה על צעד שנקט צדקיהו בעת התחלת המצור על העיר: הוא "הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (יר' לד,ח-ט). צעד זה ננקט ככל הנראה לא רק בשל רגשות הומניים או דתיים, אלא ככל הנראה גם מעשיים: להגדיל בכך את כוח האדם העומד לרשות המגינים (עד כמה שהדבר נוגע לשחרור עבדים זכרים). אולם ככל הנראה בעת ההפוגה הזמנית במצור הבבלי, משרווחו האשליות שמלך בבל לא יחדש את המצור, חזרו "השרים וכל העם" אשר שיחררו את עבדיהם וכבשו עבדים אלו שנית לעבדות (יר' לד,יא). על כך הגיב ירמיהו בנבואה קשה על עם יהודה (שם,יב-כב).
הזמן הרב שנדרש לנבוכדראצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה. שהרי לאחר גלות יהויכין הוחלשה יהודה במידה ניכרת, ומה עוד שבירושלים היו הדעות חלוקות בדבר המדיניות הנכונה שיש לנקוט, בין המצדדים במלחמה נגד בבל עד הסוף, לבין חסידי הפיוס שתבעו כניעה לבבבל, וביניהם ירמיהו וחוגים מסוימים מקרב הצבא, שהשתכנעו בחוסר הסיכוי להצלחת המלחמה. למרות כל אלו נמשך המצור שנה וחצי (ולפי שיטתו של מלמט, לפיה נמנו שנותיו של צדקיהו לא מניסן אלא מתשרי - שנתים וחצי).
לצורך המצור נזקק נבוכדראצר לטובי שריו (יר' לט,ג,יג), שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל (כמו נרגל-שראצר, שהיה לימים מלך בבל), וכן הסתייע במיטב הטכניקה של קרבות מצור שהייתה קיימת באותה עת - הקפת המקום בדייק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות מצור (כרים ואילים) לקעקוע החומות (מ"ב כה,א; יר' לב,כד; לג,ד; יח' ד,א-ב; יז,יז; כא,כא). למרות כל זאת, מן האמור במקרא עולה, שהגורם שהכריע בנפילת ירושלים היה הרעב הכבד שהציק לתושביה (מ"ב כה,ג; יר' נב,ו; וכן יר' לז,כא; יח' ה,י; איכה ד,ד-י), שבוודאי התרבו על ידי זרם פליטים מערי השדה שביקשו מקלט בירושלים עם בוא הצבא הבבלי.

עדות תעודות לכיש וערד

על מה שהתרחש באותה עת ביהודה לא קיימות ידיעות מן המקרא. רק הערת אגב מעלה את שמן של שתי ערים נוספות שסביבן התחוללו קרבות מצור - לכיש ועזקה (תל זכריה): "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר" (יר' לד,ז).
מידיעה זו, המתייחסת לשנת המצור הראשונה, קודם לבואו של חיל המשלוח המצרי (כאשר ירמיהו התהלך עדין חופשי וראה פתח של תקוה לגורל המלך: שם,א-ה,כא-כב), מסתבר שמיד בראשית פלישתם מיהרו הבבלים לכבוש את מרבית יהודה, ורק שתי הערים הללו נותרו לשמור על הגישה לירושלים מדרום-מערב.
השלמה מסוימת לידיעות אודות ההתרחשויות ביהודה קיימות במימצאים הארכיאולוגיים והאפיגרפיים שהתגלו בכמה מערי יהודה, שיש בהם להמחיש את האירועים של סוף ימי בית ראשון. בין אלו נודעת חשיבות מיוחדת לאוסטרקונים שנחשפו בלכיש שכבה II, ובערד שכבה VI.
האוסטרקונים מלכיש הם קבוצה של 21 חרסים כתובים בדיו, ובה 18 מכתבים (מס' 2-18, 21); רשימת שמות (מס' 1); רשימת שמות ומספרים (מס' 19); וחשבון משלוח (מס' 20). פרט לשלושה, כולם נמצאו ב-1935 בחדר המשמר שבין השער החיצוני לשער הפנימי של העיר, וזאת בתוך שכבת שריפה המיוחסת לחורבנה של לכיש בידי הבבלים בשנת 588/587. מתוכם רק ששה אוסטרקונים נשתמרו במצב תקין וניתנים לקריאה. לשון המכתבים קרובה ללשון ספרי מלכים ופרקי הפרוזה שבספר ירמיהו, אם כי יש בהם גם מלים וביטויים שאינם מצויים במקרא. המכתבים נכתבו בידי אדם בשם הושעיהו (שמו מופיע רק במכתב מס' 3), והוא נשלח אל "אדונו" יאוש (=צורה מקוצרת של יאשיהו), שהיה ככל הנראה מפקד לכיש (בה נמצאו המכתבים). הושעיהו, המכנה עצמו במכתבים אלו "עבדך כלב", כסמל לכפיפות, היה ככל הנראה ממונה על אחת המצודות שבסביבה. לא כל הענינים הנידונים במכתבים אלו נהירים, אך המכתבים עוסקים בעיקר במספר נושאים, המשקפים את האווירה המדינית והצבאית בעת כתיבתם.
במכתב מס' 3 מספר הושעיהו שהוגד לו כי שר הצבא, כניהו בן אלנתן, ירד מצרימה ושלח כמה מאנשיו לקחת דבר-מה. הוא מודיע ליאוש שהוא מעביר אליו מכתב של טביהו עבד המלך שהתקבל באמצעות הנביא, לאמור "הִשָמֵר". הדברים מזכירים את סיפור המעשה בנביא אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, בן מפלגתו של ירמיהו, שברח מפני יהויקים מצרימה, ועל אלנתן בן עכבור ואנשיו שרדפו אחריו, החזירוהו לירושלים ושם הומת (יר' כו,כ-כד). אך גם אם ישנו דמיון מסוים בין שני המקרים אין בשום פנים לזהות ביניהם, ולו רק בשל העובדה ששמותיהם של שרי הצבא אינם זהים.
בהקשר לכך יש ענין מרובה במכתב מס' 6, בו מודיע הכותב שקיבל את מכתב המלך ואת מכתבי השרים והנה "דברי ......ה[...] לא טבים לרפת ידים". ובהמשך: "ועתה אדני הלא תכתב אלהם [לאמר למ]ה תעשו כזאת ב[...]יהו". טור-סיני משלים במקום המקוטע הראשון "ה[נבא]", ובשני "ב[אר]יהו", ומשווה זאת לדברים שנאמרו על ירמיהו הנביא: "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם" (יר' לח,ד). אולברייט, ח"א גינזברג ואחרים משלימים במקום הראשון "ה[שרים]" ובשני "י[ר]שלם", ודוחים את הזיהוי עם אוריהו הנביא מכל וכל. ברם, בדיקת התצלומים המקוריים מראה (לדעת פרופ' אביגד) ששתי ההצעות אינן מבוססות. כך או כך, ממכתב זה משתקפת תקופה של הכנה למלחמה ומציאות מדינית של השלטון בירושלים הדוגל בקו פרו-מצרי (שר הצבא ירד מצרימה!) ושל מתנגדי קו זה, המרפים בדבריהם את ידי העם.
הד הימים הגורליים ההם נשמע במכתב מס' 4, המסתיים בתיאור דרמטי של מצור ומלחמה: "ישמע יהוה [את] אדני עת כים. שמעת טב ועת בכל אשר שלח אדני כן עשה עבדך. כתבתי על הדלת ככל אשר שלח [אדני א]לי וכי שלח אדני על דבר בית הרפד, אין שם אדם. וסמכיהו לקחֹה שמעיהו ויעלהו העירה ועבדך אי[ננ]י. שלח שמה את הע[ד] כי אם בתסבת הבקר וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני כי לא נראה את עזקה".
ברור שדברים אלו נכתבו ערב נפילת לכיש ועזקה, והם תואמים להפליא את הכתוב ביר' לד,ז: "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר".
מכתבי ערד נחשפו על ידי יוחנן אהרוני בערד בשנים 1962-1964. במקום זה, השוכן באזור מדברי, נחשפו שרידי מצודה מהתקופה הישראלית, שהתקיימה בשלבים שונים במשך כל תקופת קיומה של ממלכת יהודה. המצודה שימשה כנראה תחנה ממלכתית שסיפקה צידה לדרך (בעיקר יין, שמן וקמה) לעוברי אורח שהיו בשליחות הממלכה. בשעת הצורך היא נדרשה גם לספק כוחות לוחמים. הממונה על מחסני המצודה הממלכתית היה אלישיב בן אשיהו; אליו הופנו המכתבים ובהם הוראות או משאלות למסירת הצידה. על מעמדו של אלישיב מעידה גם מציאת שלוש (!) חותמות הנושאות את שמו באחד מחדרי המצודה. אלישיב שמר על המכתבים בארכיון כאסמכתות מינהליות. בארכיון זה נמצאה קבוצה של 17 מכתבים, מהם 9 פחות או יותר שלמים. הם מיוחסים לשיכבה VI, כלומר, לסוף ימי בית ראשון.
במכתב אחד (מס' 1) מצווה אלישיב על-ידי הממונה עליו לתת כמות מסוימת של יין לכתים (כנראה חיילים שכירים יווניים שהיו בשירות מלך יהודה) וכן קמח לעשיית לחם, והוא מצטווה גם לרשום את יום המסירה.
אחד האוסטרקונים המעניינים ביותר (מס' 24) ענינו מדיני-צבאי, והוא כתוב משני צדדיו, אלא שצד הפנים מחוק ואין לדעת אל מי מופנה המכתב (ככל הנראה למפקד המצודה). במכתב הוראה דחופה לגייס מיכסה מסוימת של אנשים בערד ובמקום אחר (קינה?) לשלחם בידי מלכיהו בן קרבאור לרמת-נגב ולהפקידם שם בידי אלישע בן-ירמיהו, על מנת לקדם פני התקפה אדומית צפויה. המכתב כולל גם התראה, כי הפקודה היא דבר המלך ובנפשם הוא אם לא ימלאו אחריו:
מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.
במכתב זה בא לכלל ביטוי מציאות אופיינית של חבל הספר, שבו שוכנות ערד ורמת-נגב (חורבת עוזה?). המלחמות עם האדומים היו תכופות למדי. אהרוני סבור, שהמדובר הוא בהתקפה שערכו האדומים בימי יהויקים בשנים 600-598, סמוך למסעו הראשון של נבוכדראצר, ערב חורבן הבית הראשון. דומה, כי גם דברי הזעם על אדום, המצויים בספרי המקרא השונים, מתייחסים לחלקו של אויב זה בחורבן הסופי של ממלכת יהודה (יר' מט,ז-כב; יח' כה,יב-יד; עו' י-יד; יואל ד,יט; תה' קלז,ז; איכה ד,כא-כב).
סימנים לחדירתם של האדומים לנגב, ובכלל זאת לבקעת באר שבע, קיימים במימצא הארכיאולוגי והאפיגראפי. יישובים בנגב שחיזקו וביצרו יאשיהו ומלכי יהודה שקדמו לו נתפסו בידי האדומים: בתל מלחתה ובתל ערוער נמצאו כלים מטיפוס אדומי, ובתל ערוער נתגלה חותם אבן עם הכתובת "לקוסא" (קוס הוא שם האל הלאומי של אדום). גם בחירבת עוזא נמצאו כתובות המעידות על תפיסת המקום בידי האדומים, וכיוצא בזאת נראה שתל משוש נחרבה במאה הששית לפני הספירה בידיהם. המימצא הקרמי והאפיגראפי מן התקופה שלאחר חורבן בית ראשון באתרים שונים בדרום הר יהודה ובנגב הצפוני, בעיקר בערד ובאר שבע, מעיד על אוכלוסייה אדומית וערבית שנאחזה בחבלים אלו.

החורבן בירושלים וביהודה וסופו של צדקיהו

המצור נמשך עד לט' בתמוז 586 (היא השנה ה-19 של נבוכדראצר וה-11 של צדקיהו) עת הובקעה החומה, והסתיים בחורבן הבית בז' באב (לפי יר' נב,יב: בי' באב).
החומה הובקעה ככל הנראה בצידה הצפוני של העיר, צד שהיה הנוח ביותר לחדירה אל העיר. הימצאותו של צדקיהו בשלב הקריטי של המצור בשער בנימין (יר' לח,ז), והתכנסותם של שרי בבל לאחר הבקעת החומה בשער התווך (שם לט,ג) - שני שערים שבחומה הצפונית, מעידים שהפריצה הייתה אכן בצד הצפוני.
עם הפריצה נמלט צדקיהו עם חבורת מלוויו בחסות הלילה דרך המבואות הדרומיים של העיר (אזור גני-המלך סמוך לבריכת השילוח) כדי לחמוק לעבר הירדן. אך צדקיהו נתפס בערבות יריחו, הובא למפקדת נבוכדראצר ברבלה שבארץ חמת (תל זראעה בסביבת כפר רבלה, כ-34 ק"מ מדרום לחומס), שם נענש צדקיהו על ידי כך שבניו נשחטו לעיניו, ועמם נשחטו כל "חורי" (=נכבדי) יהודה, עיני צדקיהו עוורו, והוא נשלח אסור לעיר בבל.
כל זאת, בניגוד לאגדה על הימלטותו של צדקיהו דרך מערה הקרויה היום על שמו, והנמצאת דווקא בצידה הצפוני של החומה. המערה משתרעת לאורך החומה הצפונית, בין שער שכם לשער הפרחים. חוקרים סבורים, שזו מחצבה מתקופת הורדוס.
חודש לאחר נפילת העיר החריבו הבבלים את חומות העיר ובתיה, שרפו את המקדש ואת הארמון (מ"ב כה,ח; יר' נב,יב). מה שנותר מכלי הפולחן במקדש ומאוצרות בית המלך לאחר מה שנלקח בגלות יהויכין, הושחתו או נלקחו. האוכלוסייה ששרדה בעיר, ועמה אלו שהסגירו את עצמם בעת המצור לידי הבבלים, וכן את תושבי ערי יהודה האמידים יותר, את כל אלו הגלה נבוזראדן לבבל, ואילו ביהודה הוא הותיר רק "מִן-הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים (יר' לט,י).
עדות מוחשית לשואה שפקדה את ירושלים העלו החפירות הארכיאולוגיות, הן בעיר העליונה והן במדרון המזרחי של גבעת העופל, שם התגלה הרס מוחלט של בנייני העיר, מעשה ידי הבבלים. מחמת ממדי החורבן באזור זה נבצר מנחמיה, כעבור 150 שנה, לשקם את שדה החורבות שבמקום והוא הותירו מחוץ לחומה שהקים במרומי התל (נחמ' ב,יב-יד). ואילו בעיר העליונה, ליד מגדל ששמר על קו הביצור הצפוני (שנמשך דרומה לרחוב השלשלת של היום), נתגלתה רצפה חרוכה ועליה חיצים שהיו בשימוש הצבא הבבלי - כל אלו עקבות לקרב הסופי עם אויב שהסתער מצד צפון.
באשר לערי יהודה האחרות, העדויות הארכיאולוגיות מצביעות על כך שמרבית ערי המבצר ירדו אמנם מגדולתן כבר קודם לכן, אך מסוף ימי בית ראשון התגלו עקבות של הרס מוחלט באתרים השוכנים בחבליה השונים של יהודה: לכיש, תל בית-מרסים, בית שמש וגזר בגבול השפלה והאשדות המערביים של ההר; בית צור, ח'רבת רבוד (כנראה העיר דביר) ורמת רחל, בנוסף לירושלים בתוככי חבל ההר; בספר הדרומי - כנראה ערד, תל מלחתה ותל משוש; ואף עין גדי המרוחקת לא ניצלה מחורבן. בחומות עין גדי גם נמצאו תקועים צרורות חיצים מן הטיפוס שהיה בשימוש הצבא הבבלי, ובחומת לכיש נחשפה אבן-קלע שנורתה כנראה על ידי חיל מצבא נבוכדראצר.
תמונה שונה לחלוטין התגלתה באזור שמצפון לירושלים, שם שפר גורלם של יישובי ארץ בנימין. את סימני החורבן בבית-אל ותל א-נצבה (מצפה) שיוחסו בעבר לימי נבוכדראצר יש ליחס - יחד עם סימני החורבן שנחשפו בגבעה (תל אל-פול) ובגבעון (הנזכרת אף לאחר חורבן ירושלים ביר' מא,יב,טז) - לזמן מאוחר יותר. כנראה, גם בענתות (תל ראס-אבו חרובה), עיר מולדתו של ירמיהו, ובמוצה לא פסק היישוב באותו פרק זמן, וכך כנראה גם ברמה, ששימשה כמקום מפקדתו של נבוזראדן, המצביא הבבלי בסיום המערכה על ירושלים וכתחנת מעבר לגולי יהודה לאחר כיבוש הבירה (יר' מ,א).
לכן מסתבר, שהיישוב בנחלת בנימין לא נפגע באופן משמעותי בניגוד למצב בשאר חבלי יהודה. את סיבת הדבר יש לבקש בניתוקו של חבל ארץ זה, שהיה בחזקת חטיבה טריטוריאלית נפרדת (יר' יז,כו; לב,מד; לג,יג) מעל יהודה כבר בשנת 589/588 לכן נבחר אזור זה על ידי הבבלים לאחר חורבן הבית כמרכז של שארית הפליטה, ומצפה הפכה למקום מושבו של גדליהו, נציב יהודה מטעם בבל (על-פי נחמ' ג,ז, הוסיפה מצפה לשמש מקום מושב הפחה אף בתקופה הפרסית).
בהקשר זה מעניינת גם תקרית שסיבכה את הנביא ירמיהו: בשעת ההפסקה הזמנית של המצור הבבלי על ירושלים עקב הופעת חיל המצב המצרי, מנסה הנביא, כרבים מתושבי הבירה, לעבור לארץ בנימין. אולם צעד זה החשיד אותו בבגידה כטענתו של יראיה בן שלמיה, מפקד שער בנימין: "אֶל-הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל" (יר' לז,יא ואילך) - זאת אל-נכון משום שארץ בנימין נחשבה כטריטוריה בשליטת האויב.
ראיה נוספת להנחה כי נמנע אז הרס של ארץ בנימין ייתכן כי נמצאת ברשימת עולי בבל הראשונים (עזרא ב,כא-לה; נחמ' ז,כה-לא). לפי רשימה זו חזרו שבי ציון בעיקר לערי בנימין, עובדה המוכיחה כנראה שערים אלו לא נחרבו והתאפשר לשבים להיאחז בהן. עניין מיוחד יש בשלוש הערים לוד, חדיד ואונו, ששכנו בקרבת "דרך הים" - עורק תחבורה החיוני לצבא בבל - ולפיכך לא יכלו להתגונן מפני האויב ונכנעו ללא התנגדות. פרט לערי בנימין נזכרו ברשימת העולים רק בית-לחם ונטופה. בנוגע למקום האחרון מעניינת העובדה, שמבין שרי החיילים שנתרכזו סביב גדליהו במצפה, היחידים שעיר מוצאם צוינה במפורש - שריה בן-תנחומת ובני עיפי וחבורתם - הם אנשי נטופה (מ"ב כה,כג; יר' מ,ח); כלומר, חיל יהודה באזור זה לא הושמד לחלוטין ולא הוגלה לבבל. כמו כן שימשה עדיין לאחר חורבן הבית סביבת בית לחם כמקום יישוב וכתחנה בדרך למצרים (ירמיהו מא,יז). על יסוד עובדות אלה ניתן כנראה להסיק, שאף ביהודה נותרו מובלעות שלא התנגדו בחריפות לצבא בבל ועל-כן לא הושמד היישוב בהן כמו בשאר חבלי הממלכה.

ראו גם

• גדליה בן אחיקם

מלכי יהודה ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציהו עוזיהו/עזריהו 928 911 908 867 846 843 842 836 798 769 יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו 758 733 726 698 641 639 609 608 597 597–596