* [https://dbs.anumuseum.org.il/skn/he/c6/e242868/תמונות/העיר_וורמס_ציור_קיר_בבית_הכנסת_במוגילב_ביילורוסיה_ ציור משנת 1923 שנתגלה בבית כנסת במוהילב]- אתר התפוצות.
* {{אנו – מוזיאון העם היהודי|242868|ציור משנת 1923 שנתגלה בבית כנסת במוהילב}}
* [https://www.youtube.com/watch?v=ZAxVTLhxCSA&t=9s עדות ניצול שואה ממוהילב].
* [https://www.youtube.com/watch?v=ZAxVTLhxCSA&t=9s עדות ניצול שואה ממוהילב].
*[https://sztetl.org.pl/template/gfx/RITA/historia_ze_strychu.pdf מצגת המשלבת תמונות של אנשי קהילת מוהילב לפי שנים] ([[בין שתי מלחמות העולם]])
*[https://sztetl.org.pl/template/gfx/RITA/historia_ze_strychu.pdf מצגת המשלבת תמונות של אנשי קהילת מוהילב לפי שנים] ([[בין שתי מלחמות העולם]])
גרסה מ־15:04, 3 במאי 2021
קהילת יהודי מוהילב שבעיר מוהילב שבבלארוס, התקיימה החל מהמאה ה-16 ועד לפגיעתה בשואה. הקהילה התאפיינה בהיותה הקהילה החשובה ביותר במחוז שלה.[1]
קהילת יהודי מוהילב, מן הגדולות והחשובות באזור, נוסדה במאה ה-16 כשהתיישבו במקום משפחות של יהודים אשר היו קבלני-מכס. הראשון מביניהם היה מיכאל יוזפוביץ (נולד 1522). בעקבות התיישבותם של היהודים במקום, נוסדו בתי כנסת רבים במוהילב במהלך המאה ה-17, מה שמראה על כך שהחיים היהודיים במוהילב פרחו.[3][4]
בשנת 1585, ביקשו התושבים הלא-יהודים במקום, לאסור על היהודים להתיישב במקום ומלך פולין (חשוב לזכור שאז תחומי מוהילב היו בפולין) סטפאן באטורי נענה להם, אך הדבר לא יצא לפועל. המאבק עם הלא-יהודים נמשך במאות ה-17 וה-18. בראש השנה, שנת ת"ו (1645), תקפו המקומיים את היהודים בעידודו של ראש-העירייה, ובשנה שלאחריה נאסרו עליהם דברים שונים, למשל, להתגורר בבתים של נוצרים או שהיו של נוצרים.
בשנת 1654, פלש לעיר צבא רוסי, והצאראלכסיי הראשון נענה לבקשת התושבים וציווה לגרש את היהודים ולחלק את בתיהם ורכושם בין העירייה לבין הרוסים ששהו במקום. בינתיים, התקרב הצבא הפולני לעיר, במטרה לכבוש בשנית את מוהילב והמפקד הרוסי הוציא את היהודים אל מחוץ לעיר וציווה לשחוט אותם. אלה שנשארו בעיר התנצרו אך חזרו ליהדותם בסיום המלחמה.
בשנת 1692 התרחשה עלילת דם במוהילב. בשנת 1736, קיבל בחיוב מלך פולין את גזירות קודמיו על היהודים והוסיף גזירות משלו. אולם בדרך כלל, לא באמת ישמו את אותן הגזירות. הקהילה הוסיפה לגדול ולהתפתח. במסגרת ועד ארבע ארצות, עד 1762 הייתה קהילת יהודי מוהילב כפופה לקהילת יהודי בריסק דליטא.
מצבם של יהודי מוהילב השתפר לאחר הסיפוח של בלארוס לרוסיה. ליהודים הוענקו זכויות רבות ומוהילב הוכרה כקהילה ראשית במחוז שלה. יהודי מוהילב קיימו קשרים מסחריים עם הערים: ריגה, קלייפדה, קלינינגרד והעיר החופשית דנציג. לימים, קיימו גם קשרי מסחר עם אזורים בדרום-רוסיה.
באמצע המאה ה-19, הגיע מספר היהודים במוהילב ל-7,900 בערך. לחסידות חב"ד הייתה השפעה רבה בקהילה. בשנת 1783, הציע יעקב הירש (תושב מוהילב) לממשלה הרוסית שתהפוך את ה"חיידר" ותלמודי-התורה לבתי-ספר כלליים. כעבור מאה שנה, פעל בקרב הנוער במוהילב פאבל אקסלרוד, בוגר התיכון המקומי ולימים, מראשי המהפכנים ברוסיה.
בשנת 1870, הוזמן המלבי"ם לכהן ברבנות העיר, אך נאלץ לעזוב בגלל התנגדות המשכילים, שלפי המסופר, מסרו לשלטונות שאינו נאמן לרוסיה.
בסוף המאה ה-17, כבר מנתה הקהילה קרוב ל-21,540 נפש (כמחצית האוכלוסייה), רבים מהם היו חסידים ציונים, או חברי תנועת ה"בונד".
בשנת 1904, חיילים רוסים שגויסו לחזית היפנית חוללו פוגרום ביהודי מוהילוב.
בין מלחמות העולם
בתקופה השלטון הסובייטי, הייתה העיר אחד ממרכזיה החשובים של בלארוס. יהודים רבים היו פקידים ולפועלים בבתי חרושת ובמוסדות ממשלתיים, ורבים אחרים הוסיפו לעסוק במלאכות למיניהן. בעיקר במפעלים.[5] מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, הייתה בבית המשפט המקומי במוהילב, מחלקה יהודית שהתנהלה בשפה יידיש. שליש מחברי מועצת העיר היו יהודים בשנת 1924. עד שנת 1938, פעלו בעיר גם כמה בתי ספר ביידיש. פעילותם הפורה של אמנים יהודים בולטים כמו הסופר דוד פינסקי, אליעזר צבי צווייפל והשחקן אהרון מסקין מעידים על חיי התרבות היהודיים העשירים והפורים במוהילב. במיוחד לאורך כל שנות ה-30 של המאה ה-20, עברו החיים היהודיים במוהילב שינויים חברתיים-תרבותיים ותעסוקתיים משמעותיים, שאפיינו לא רק את יהודי מוהילב אלא את יהודי ברית המועצות בכלל.[6] אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה, ספטמבר1939) הגיעו למוהילב מאות פליטים מפולין. ערב פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, חיו במוהילב כ-19,700 יהודים שהיו כחמישית מאוכלוסייתה של העיר.
מוהילב, יולי1941, ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים למוהילב.
בתמונה: שני פרשים גרמנים רכובים על סוסים במוהילב וברקע, בתים יהודים שרופים. צולם, ב-16 ביולי1941.קצין אס-אס מדבר בפני התושבים היהודים במוהילב.
כיבוש האזור והשפעותיו על הקהילה
בימים הראשונים לאחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות במסגרת מבצע ברבורסה, הועברה למוהילב הנהלת השלטון הסובייטי של בלארוס. ב-13 ביולי1941 כיתר הצבא גרמני את מוהילב. אף שהכיתור הקשה את הבריחה ממנה, הצליחו מקצת יהודי מוהילב להתפנות מזרחה לתוך ברית-המועצות. העיר מוהילב נפלה בידי הגרמנים בין ה-25-24 ביולי 1941. על-פי ההערכות, נהרגו כ-2,000 מיהודי העיר בקרבות למניעת כיבוש העיר בידי הגרמנים.
הגרמנים הקימו בעיר ועד יהודי, ואחד מתפקידיו היה רישום האוכלוסייה היהודית. ברישום שנערך בין 8 ל-28 באוגוסט 1941, נמנו בעיר 6,437 יהודים. השלטון הגרמני במקום ציווה על היהודים לענוד על בגדיהם סמל של מגן דוד על החזה ועל הגב. בדומה לטלאי הצהוב.
הגטו (גטו מוהילב) הוקם ככל הנראה כבר באוגוסט 1941, באזור פודניקוליה (Podnikolye), סמוך לבית העלמין היהודי במקום, ורוכזו בו גם יהודים מכפרים ועיירות סמוכות.
ב-7 בספטמבר, החליטו הגרמנים להקטין את שטח הגטו. ב-25 בספטמבר 1941, על-פי צו של אוטו ברדפיש (Otto Bradfisch), מפקד איינזצקומנדו 8, הרשויות האזרחיות הבלארוסיות המקומיות הורו ליהודים לעבור לגטו חדש, מעבר לנהר דוברובנקה (Dubrovenka). האחריות לביצוע המעבר הוטלה על הוועד יהודי. היהודים הורשו להעביר את רכושם לגטו החדש. בזמן המעבר רצחו הגרמנים 113 יהודים משום שסירבו לעבור לגטו החדש.
על העברת היהודים לגטו, היו עדים לתושבי מוהילב. ולנטינה בלקובסקאיה, שנולדה במוהילב בשנת 1928, התגוררה בעיר במהלך מלחמת העולם השנייה ואינה הייתה יהודיה, העידה מאוחר יותר:
יום אחד, מוקדם בבוקר [עם עלות השחר] התעוררנו על ידי בכי חזק, צרחות, בכי של ילדים ונביחות כלבים. היינו רחוקים מדוברובנקה [האזור בו שכן הגטו], אך הרעשים היו כה חזקים עד שיכולנו לשמוע אותם היטב. זה היה כל כך נורא שאי אפשר לתאר את זה. נאמר שכל היהודים גורשו מבתיהם והועמסו על משאיות. נאסר עליהם לקחת את חפציהם. אלה שאינם מסוגלים ללכת נורו בבתיהם, במיטותיהם. לאחר מכן השוטרים [המקומיים] חיפשו בבתים ואיספו את הסחורה הנטושה שנמכרה אז בחנויות מיוחדות. אנשים אמרו שהטבעות, העגילים ותכשיטים אחרים נלקחו על ידי גרמנים. אנחנו הילדים הלכנו למחרת לקראת ערב לראות מה נשאר שם. זה היה מחזה נורא: היו ריקים, בתים נטושים וכלבים רעבים. באחד הבתים ראינו גופת זקן במיטתו ויצאנו החוצה בקריאות אימה.
הגטו החדש הוקף גדר ונאסר על תושביו לצאת מתחומו, אלא אם כן נשלחו לעבודות כפייה או קיבלו רישיון משלטונות העיר. הוועד היהודי ארגן שירות סדר יהודי, ואנשיו צוידו באלות והופקדו על שמירת הסדר בגטו. היהודים הואשמו באופן שגרתי בהפצת שמועות, באי ציות לפקודות הגרמנים, בכך שהם לא עונדים את הטלאי הצהוב ובסירוב לעבור לגטו. ההשלכות היו קשות. 632 יהודים נרצחו בגלל האשמות אלה, מחציתם נשים.[8] בגטו שררה צפיפות רבה ותושביו לא קיבלו אספקת מזון סדירה.
השמדת הקהילה
אנשי "איינזצקומנדו 8" ו"גדוד 322 של המשטרה הגרמנית", בעזרתם של שוטרים מקומיים, רצחו ב-2–3 באוקטובר 1941, 2,270 יהודים מגטו מוהילב ליד הכפר קזימירובקה (Kazimirovka) הסמוך לעיר. באקציה נוספת, ב-17–19 באוקטובר 1941, רצחו אנשי גדוד 316 של המשטרה הגרמנית, בעזרת המשטרה המקומית, כ-3,700 יהודים ליד הכפר פוליחוביצ'י (Polykhovichi).
כוחות הצבא הסובייטי מסתערים על מוהילב כדי לכבוש אותה חזרה לידם.
גטו מוהילב חוסל ב-23 באוקטובר 1941. עוד כ-239 יהודים נרצחו, והתושבים היהודים האחרונים, כ-700 בני אדם ובהם בעלי מקצוע, הועברו למחנה בשטחו של בית חרושת סמוך. כמה מהם נרצחו שם, ואחרים נרצחו בדצמבר 1941, כנראה במשאיות גז.
לפני הוצאתם להורג, רוכזו היהודים לראשונה ב"מפעל דימיטרוב" שהפך למחנה עבודה. מספר קטן של יהודים שרד. ליובוב ניימרק, אחד הניצולים, מעיד:
בסתיו 1941, כשהיה כבר קר מאוד בחוץ, גרמנים נכנסו לגטו בכמה משאיות מכוסות ברזנטים. הם התחילו לגרש את היהודים מבתיהם ולהעמיס אותם על המשאיות. קולות הצרחות והבכי נשמעו בגטו. אלה שאינם מסוגלים ללכת נורו במקום. ראיתי את זה במו עיניי. הגרמנים לקחו את כל היהודים; באותה תקופה לא ידעתי לאיפה. רק אחר כך הבנתי שזה [בשביל] להרוג אותנו. אולם הקבוצה שהייתי בה נלקחה למחנה שנמצא בשטח המפעל דימיטרוב, שם נמצא כיום מפעל "סטרומשינה". במחנה התקרבתי לגרמני ואמרתי לו שאני רוסי אבל אשתי יהודיה. הוא שחרר אותי, יחד עם בתי. זה היה בערך למחרת בבוקר.
כמו כן, נרצחו 79 אסירים יהודים שהוחזקו בבית הסוהר של מוהילב ויהודים אחרים שהתגלו במקומות מסתור בעיר בזמן האקציות בגטו. לאחר מכן, בשנת 1943, חזרו הגרמנים למקום ושרפו את גופות היהודים שעוד נותרו.[9]
סיום המלחמה
ב-28 ביוני, כבשו כוחות הצבא הסובייטי את מוהילב מידי הגרמנים וכתוצאה מכך, מוהילב חזרה לידי ברית המועצות.
פרטיזנים
במקום פעלו פרטיזנים שלחמו בכוחות הגרמנים אשר ניצבו במקום. כ-1,500 פרטיזנים יהודים היו פעילים ביערות מוהילב ומאות יהודים באזור מוהילב הצליחו לשרוד ביערות.[10]
לאחר השואה
אחרי המלחמה, שבו יהודים לחיות בעיר. בית הכנסת האחרון בעיר נסגר בפקודת השלטונות בשנת 1959, והמבנה נעשה למועדון ספורט. בשנת 1976 התגוררו במוהילב, לפי האומדן, כ־10,000 יהודים. כיום מתגוררים בעיר מוהילב כ-5,000 יהודים. בעיר מתגורר השליח מטעם חב"ד, מנחם מנדל אלפרוביץ הפועל מטעם "איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים" לקירוב יהודים ליהדות, אשר מפעיל בית ספר יהודי, בית כנסת ובית תמחוי ומחייה מחדש את החיים היהודיים בעיר.
עדויות של ניצולי שואה ממוהילב
קטע מתוך סיפור חייה של רחל איזראילסקאיה כפי שסיפרה
אני, איזראילסקאיה רחל סולומונובנה [בת שלמה], נולדתי בשנת 1915 בעיר מוהילב. אבי היה מורה ונפטר בשנת 1929. אמי היא עקרת בית שתלויה בי בפרנסתה. סיימתי בית ספר בגיל 15 שנים בשנת 1930 ועבדתי במפעל תפירה עד שנת 1933. במקביל למדתי ב"סגל העובדים". בשנת 1934 התקבלתי למכון הטכני הממלכתי במינסק ממנו סיימתי תואר מהנדסת בניין באפריל 1940. במהלך המלחמה בין 1942 לספטמבר 1944, עבדתי בתעשיית המתכות הכבדות הצבאיות באלמטי.
— אתר יד ושם
תרגום חלק מהראיון עם נחום סורקין
סורקין: אני סורקין נחום גרשקוביץ', נולדתי בשנת 1923 בעיר מוהילב. אבי היה גרשוק דוידוביץ' סורקין. אמי ואבי נולדו בשנת 1882. סבא שלי גר אצלנו. אני זוכר שלפני המלחמה, כשסבא הלך הביתה מבית הכנסת, הוא החליק, נפל ושבר את רגלו. הוא נשאר כל הזמן כרוך במיטה, שוכב במיטה בביתנו. הוא היה מורה לשפה היהודית [יידיש]. לא היו בתי ספר. בתי הספר היהודיים נסגרו. הוא עבר מבית לבית בכל מקום שהוזמן ולימד את השפה היהודית לילדים.
מראיין: איזה סוג בית ספר למדת?
סורקין: הלכתי לבית הספר במוהילב מספר 11. זה היה בית ספר טוב מאוד שנבנה בשנת 1939 - המכונה "בית ספר סטלין" באותה תקופה. לא רחוק מהבית. שלושת אחיותי גם למדו בבית הספר הזה.
מראיין: האם זה היה בית ספר בבלארוסית?
סורקין: זה היה בית ספר בבלארוסית אבל לא ייחסנו שום חשיבות לאיזה סוג בית ספר זה היה. לא היה אכפת לנו. למדנו שפות בלארוסית, רוסית וגרמנית וכן תחומי חינוך כלליים אחרים.
מראיין: היו בעיר בתי ספר יהודיים?
סורקין: בית ספר יהודי היה שם כנראה עד 1936 או 1937.
אבן זיכרון לזכר קורבנות השואה במוהילב.
בית הקברות היהודי
בית הקברות היהודי במוהילב, המכונה לפעמים "בשמים", קיים לפחות מאז שנת 1745. הוא ממוקם בין רחוב "Olchinskaya", רחוב "Darwina" ורחוב "Pereulok Natsionalnyi Spusk". הכניסה הראשית ממוקמת ברחוב Pereulok Natsionalnyi Spusk.
באתר השתמרו 200 מצבות, שראשיתן בראשית המאה ה-20. המצבות השמורות ביותר נמצאות בחלקו של בית העלמין שנמצא משמאל לכניסה, בשורה הראשונה. לא רוב בית הקברות יהודים. ייתכן גם שרוב הקברים הם נוצרים חילוניים או אורתודוקסים.
בית הקברות נהרס בכיבוש הגרמני בעיר במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנות השישים והשבעים נלקחו בסתר מצבות העשויות מחומרים יקרים ושימשו לייצור מצבות בבתי קברות שונים. בית הקברות חדל להיות שמור לעם היהודי בשנת 1979. הוא הפך פתוח לכל תושבי העיר ללא קשר לדתם.
בשנת 2001, הקימה קהילת יהודי מוהילב חומת בטון חדשה סביב בית העלמין, לאחר שקיבלה תמיכה כספית מתורמים שבסיסם בארצות הברית. להלן רשימת התורמים: מארק ג'טלר, דוד שמנו ורפאל רייכנברג. שער מעוטר בסמלים יהודיים הוצב בכניסה. הקהילה גם בנתה חדר למאבטחים, וחיברה אותו לרשת החשמל במקום. כמה עשרות מצבות הועלו מהקרקע והוצבו באתרים המתאימים להן. שרידי אדם שהוצאו מהקברים נאספו ונקברו מחדש.
בשנת 2002, הוועד המנהל במוהילב חילק את בית העלמין לשני אזורים - הישן והחדש. קברות בחלק העתיק של בית העלמין נאסרו על מנת להגן על קברי היהודים הישנים מפני ונדליזם. עם הזמן בית הקברות כולו נסגר לקבורה חדשה. נכון לעכשיו, יהודים שנפטרו רשאים להיקבר רק בקברי קרוביהם.
בקיץ2013 הקהילה היהודית במוהילב ערכה מלאי של בית הקברות. מאגר אלקטרוני של קברים נוצר והועמד בשפה הרוסית והאנגלית. בין כמה ממנהיגי החסידות הבולטים בעיר שנקברו בבית העלמין ניתן למנות את: "שלמה זלמן בן שמחה" "בונים מייזליש" ו"שמחה הלוי סאלוויציג".[11]
הנצחת הקהילה
במוהילב קיימים אתרי הנצחה שונים לזכר הקורבנות שנרצחו במקום:
אנדרטה לזכר יהודי מוהילב, שנספו בשואה.אנדרטת 79 האסירים שנרצחו במוהילב שנמצאת ב"בית הקברות היהודי מאשקובסקי".
אנדרטה לזכר השואה בבית הקברות היהודי במוהילב.
אבן אבן זיכרון לזכר קורבנות השואה במוהילב.
בתי כנסת במקום
"בית הכנסת הקר"- בית הכנסת המכונה בית הכנסת הקר" (מכיוון שהוא לא מחומם בחורף), שנחשב בעבר למקום התפילה היהודי החשוב ביותר במוהילב, נוסד בערך בשנת 1680. הוא היה ממוקם בסמוך לצומת רחוב "ויאליקאיה הרמדזיאנסקיה" ורחוב "פרבונברז'אניה", ברובע היהודי "שקולישצ'ה. האתר מסומן היום בחנוכיה סמלית (בחלק האחורי של בית הכנסת שקולישצ'ה המשומר). זה היה בניין עץ, מכוסה בגג גבוה מאוד, שנבנה על פי תוכנית הנדסית גדולה. הפנים כוסה כמעט כולו בעיטורים וציורים מפוארים, שצוירו בשנת 1745 על ידי האמן חיים בן יצחק הלוי סגל. מאז תחילת המאה העשרים, ציורים אלה זכו למוניטין בחוגים אמנותיים ברחבי העולם. בשנת 1918 הוחלט כי בית הכנסת יזכה להגנה חוקית על ידי השלטונות הבולשביקים. זו הייתה אחת הפעולות המשפטיות הראשונות שהוכנסו בבלארוס הסובייטית. עם זאת, בית הכנסת נסגר בשנת 1938 ואז נהרס על ידי השלטונות.[12]
בית הכנסת צוקרמן- בית הכנסת צוקרמן הוקם זמן מה לפני 1900 במבנה נאו-קלאסי שהוקם בשנות השמונים של המאה העשרים, ושימש כמקום מגורו של סטניסלב בוהוש-סיסטרנצ'ביץ' (אנ') מאז 1827. זהו בניין מלבני בן שתי קומות.
בית הכנסת ברובע "Shkolishche"- בית הכנסת ברובע "Shkolishche" הוא בית כנסת שקיים ברובע ביהודי "Shkolishche" שבמוהילב. בית הכנסת נוסד בראשית המאה ה-18. הוא ממוקם קרוב לגדת נהר הדנייפר, הוא היה ממוקם בסמיכות למרכז ההיסטורי ולגשר הראשי המחבר בין חלקים שונים של העיר. בתקופת הסובייטים הוחרם הבניין והפך לתחנת שאיבה ששאבה מים מנהר הדנייפר. בתחילת המאה ה-21, הקהילה היהודית במוהילב, בראשות היו"ר אלימלך גניליס, עושים מאמצים כדי לקחת בחזרה את הבניין לרשות היהודים. הוא זכה לתמיכת הרשויות העירוניות וראש העיר מוהילב, ויקטור שוריקוב. מועצת העיר תמכה ביוזמה והשבת הרכוש שאושרה בסופו של דבר על ידי נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו. נכון לשנת 2018, השלב האחרון של השיפוץ הכללי של הבניין הסתיים. מתוכנן לשחזר את הבניין במלואו ולהשיב את תפקידיו הקהילתיים והדתיים חזרה.[13]
"בית הכנסת של הסוחרים- בית הכנסת של הסוחרים במוהילב נבנה בערך בסביבות שנת 1900. זהו בניין בן קומה עשויה לבנים, בתוכה אולם ראשי המואר בחמישה חלונות גדולים. בית הכנסת פעל עד שנות העשרים של המאה העשרים ואחר כך הוחרם הבניין מהקהילה היהודית. כיום נמצא בו מועדון האיגרוף בבעלות ספרטק.[14]
פרויקטים לזיכרון הקהילה
אלכסנדר ליטין ואידה זנדרוביץ' הכינו מצגת המספרת על ידי תמונות של אנשים ממוהילב את תולדות יהודי מוהילב. המצגת נוצרה במאי2012 במסגרת הפרויקט: "Dziedzictwo żydowskie na Białorusi i Ukrainie. Dobre praktyki: ochrona, edukacja, popularyzacja”.[15]
ערך מורחב – גטו מוהילב
.jpg)
.jpg)