מחיית זכר עמלק – הבדלי גרסאות
←לקריאה נוספת: הוספת מאמר |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
{{ציטוט|תוכן=זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – '''תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם''' לֹא תִּשְׁכָּח.|מקור={{תנ"ך|דברים|כה|יז}}-יט}} |
{{ציטוט|תוכן=זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – '''תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם''' לֹא תִּשְׁכָּח.|מקור={{תנ"ך|דברים|כה|יז}}-יט}} |
||
לפי דעת [[ספר החינוך]] ב[[פרשת כי תצא]], המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה |
לפי דעת [[ספר החינוך]] ב[[פרשת כי תצא]], המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה{{הערה|מצווה תרד: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להורגו ולא הרגו בטל עשה זה. |
||
"}} |
"}}. לפי דעת ה[[רמב"ם]] מצווה לקרוא אפילו לעמלק לשלום, והמצווה חלה רק אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל ודווקא בשעת מלחמה.{{הערה|וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד)}} |
||
==כישלונו של שאול== |
==כישלונו של שאול== |
||
גרסה מ־16:41, 7 ביולי 2021
 | |
| שמואל מקלל את שאול מכיוון שחס על העמלקים | |
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט |
|---|---|
| משנה תורה | שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.הלכות שופטים, פרק מלכים ומלחמו"ת, הלכות ה'–ה' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קפ"ח ספר החינוך, מצווה תר"ד |
מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.
מקור המצווה
בעקבות תקיפת עמלק את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, הוכרז עמלק כאויב עם ישראל. וכך נאמר בספר דברים:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה[1]. לפי דעת הרמב"ם מצווה לקרוא אפילו לעמלק לשלום, והמצווה חלה רק אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל ודווקא בשעת מלחמה.[2]
כישלונו של שאול
במצווה זו נצטווה מאוחר יותר שאול המלך בידי שמואל הנביא, להכרית את זרע עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. אך שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן הבקר, וכישלון זה היה אחת הסיבות לנישולו ממלכותו.
המצווה בימינו
בימינו אבדה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[3]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם או על מלך יהודי[4]; לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.
עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי וההלכתי. כך, נקרא המן "אגגי" - לכאורה כרמז לאגג מלך עמלק (אם במובן של צאצא גנטי או רעיוני). יש גם שזיהו (לדוגמה הגאון מווילנא) את גרמניה עם עמלק המודרני, במיוחד לאחר השואה.[5]
מחייה סמלית
בימינו, מחיית עמלק קיבלה ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.
המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.
יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.
כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת 1887[6]:
”המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם”.
למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:
טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.
— כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג
כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת בארץ ובעולם, להשמיע רעש רב כששומעים את המלה המן.
בתלמוד הבבלי מוזכר מנהג "משוורתא דפוריא"[7] (מארמית: מקפצת פורים). על פי פירוש הערוך המנהג היה לתלות על הגג בובה בדמות המן, להעלותה באש ביום פורים, ולרקוד מסביב.[8] מנהג זה השתמר בחלק מהקהילות, ונכון ל-2019 ישנם בודדים הנוהגים בו.[9] יש שנהגו מנהג דומה במדורת ל"ג בעומר.[10]
בשנת 408, בתקופת הקיסר תאודוסיוס השני, נאסרה תליית המן בפומבי, משום שהמאמינים הנוצרים ראו במנהג את תלייתו של ישו. למרות האיסור שרד המנהג לפחות עד המאה העשירית.[11]
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב יעקב מדן, עמלק, המקורות המתחדשים, הוצאת מכללת הרצוג – תבונות, אלון שבות (תשע"ה), עמ' 266–348.
- הרב יצחק דוב קורן מוסריות בהלכה - ג'נוסייד, צו אלוהי, והנמקה הלכתית אקדמות י"ח.
על מנהג הכאת המן:
- יום-טוב לוינסקי, כיצד הכו את המן בתפוצות ישראל, תל אביב ה'תש"ז, באתר אוצר החכמה (חלק מהעמודים זמינים למנויים בלבד)
שגיאות פרמטריות בתבנית:היברובוקס
פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ד. י. צבי רבינוביץ, בדין מצוות מחיית זרע עמלק והמסתעף למנהג הכאת המן בשעת קריאת המגילה, בית אהרן וישראל קמא' עמודים 119 - 137, באתר היברובוקס
שגיאות פרמטריות בתבנית:אוצר החכמה
פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית יוסף ויכלדר, מחה אמחה, בתוך המבשר תורני 61 אדר ה'תש"ע, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, מצוות מחיית עמלק, באתר פניני הלכה
- האם מצוות מחיית עמלק 'מוסרית' בימינו?, באתר ישיבה
- המבוכה המוסרית לנוכח מצוַת מחיית עמלק
- מחיית עמלק
הערות שוליים
- ^ מצווה תרד: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להורגו ולא הרגו בטל עשה זה. "
- ^ וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד)
- ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד, ובעקבות זאת נוצר דיון בשו"ת בשנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים).
- ^ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), פירוש הרמב"ן לתורה, שמות יז טז), ספר היראים (תלה), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה)
- ^ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" בגלל מעשיו ולא בגלל שושלתו.
- ^ רודוס, הצפירה, 28 במרץ 1887
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד, עמוד ב'
- ^ ספר הערוך ערך שוור.
- ^ שריפת המן באתר ישיבת כסא רחמים.
- ^ עשיית מדורות בל"ג בעומר, מנהג תליית ושריפת המן במדורה, והקשר שביניהם באתר יד מהרי"ץ.
- ^ Purim
