המחרוזת – הבדלי גרסאות

המחרוזת
La Parure
	איור לסיפור מאת תאופיל שטיינלן (אנ') בשער המגזין "זיל בלא" (Gil Blas),‏ 8 באוקטובר 1893
מידע כללי
מאת	גי דה מופאסאן
שפת המקור	צרפתית
סוגה	ריאליזם
מקום התרחשות	פריז
הוצאה
מקום הוצאה	היומון הצרפתי "לה גולואה"
תאריך הוצאה	1884

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־22:55, 17 באוקטובר 2021

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא כתוב כמו סיכום משיעורי ספרות.

המחרוזת, העדי או העֲנָק (בצרפתית: La Parure) הוא סיפור קצר מאת הסופר הצרפתי גי דה מופסאן שהתפרסם לראשונה ב-17 בפברואר 1884 לראשונה ביומון הצרפתי "לה גולואה". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל סופו המפתיע (סיפור פואנטה). הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו הנרי ג'יימס, שכתב בעקבותיו את הסיפור הקצר "בזיך הזהב".

עלילה

מטילְד לוּאַזֵל (Loisel) היא עקרת בית צרפתייה. כילדה ראתה מטילד את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא המותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת שאין דבר מעליב יותר מאשר להיראות ענייה בין נשים עשירות. הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת אותה, והיא טוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילד אל חברתה העשירה, מרת פוֹרֶסטיֶיה (Forestier), וזו משאילה לה מחרוזת יהלומים מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת.

מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. בני הזוג רוכשים את המחרוזת החדשה בסכום שנמצא הרחק מעבר להישג ידם, ונבנסים בשל כך לחובות כבדים. כאשר מטילד מחזירה את המחרוזת, היא אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור.

במשך כל התקופה הזו נמנעת מרת לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מרת לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למרת לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר 500 פרנק.

אירוניה וטרגדיה בסיפור

אירוניה בעלילת הסיפור: באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל.

האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילד (למשל: שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילד). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילד, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף

הטרגדיה נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. היא מגיעה לשיאה כאשר נודע למטילד, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.

אחת המסקנות המרומזות בסיפור היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.

רמזים מטרימים בסיפור

בסיפור יש מספר רמזים מטרימים לסופו של הסיפור (היותה של המחרוזת מזויפת). הרמזים קשורים לזיוף ואשליה של החיים של גברת לואזל. היא חיה חיים מזויפים וחולמת על עושר, מאכלים עדינים, משרתים רבים, ועוד דברים העומדים בניגוד לחייה האמיתיים של גברת לואזל. רמז נוסף הוא שהמחרוזת הייתה בתוך קופסה קטנה בצידה של קופסת התכשיטים היקרים של גברת פרוסטייה דבר המעיד על ערך פחות משל יתר התכשיטים בקופסה. עוד רמז הוא שהקופסה בה הייתה המחרוזת נקנתה בנפרד מהשרשרת. רמז נוסף הוא שיהלומים אמתיים משמיעים רעש כשהם נופלים, ומכיוון שגברת לואזל ובעלה לא שמעו את רעש היהלומים סימן שאולי הם לא היו אמתיים. רמז נוסף הוא שכאשר גברת לואזל ביקשה מפורסטייה את השרשרת, היא הסכימה לתת אותה מיד, בלי התנגדות ובלי לומר ללואזל להיזהר בה. הרמז האחרון הוא שגברת פרוסטייה אינה מסתכלת מיד אם האבזם תוקן, אלא אומרת לגברת לואזל שהיא הייתה צריכה להחזיר לה את המחרוזת, דבר המעיד שהיא פחדה שמי שתיקן את אבזם המחרוזת יזהה שאלו לא יהלומים אמתיים.

עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים

במהלך השנים נעשו עיבודים קולנועים וטלוויזיוניים רבים לסיפור והם:

1909: המחרוזת (אנגלית: The Necklace), ארצות הברית, ד.וו גריפית'.
1915: מחרוזת הפנינים (אנגלית: The Necklace of Pearls), ארצות הברית, פ. תהנהאוזר.
1921: מחרוזת היהלומים (אנגלית: The Diamond Necklace), בריטניה, דניסון קליפט.
1925: מחרוזת היהלומים (一串珍珠, פין-יין: yīchuàn zhēnzhū) סין, לִי דְזְיוּאַן.
1949: מחרוזת היהלומים (אנגלית: The Diamond Necklace), ארצות הברית, סוביי מרטין.
1952: המחרוזת (צרפתית: La Parure), צרפת, אנדרה מישל.
1957: המחרוזת (צרפתית: La Parure), צרפת, ר. פאבאר.
1961: המחרוזת (צרפתית: La Parure), צרפת, קרלו רים (30 דקות).
1967: התכשיט (שוודית: Smycket), שוודיה, גוסטב מולאנדר.
2007: המחרוזת (צרפתית: La Parure), צרפת, קלוד שברול.
2021: בסדרה "צפוף" נעשה מחווה לסיפור המחרוזת.

תרגומים עבריים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. ישנם מספר תרגומים נוספים.

"העדי", בתוך: גואי די מופסן, ספורים: העדי, תוחלת, החכיר, תרגם מצרפתית א.ל. יעקבוביץ, ורשה: לפיד (ביבליותיקה אוניברסלית), תרפ"א.
"המחרוזת", בתוך: ד'[ב] קמחי (עורך), מבחר הספור העולמי, תל אביב: י' שרברק, [תש"ח].
"ענק היהלומים", בתוך: גי דה מופאסאן, אהבות, תל אביב: עמיחי (מועדון הרומן המובחר), 1969, עמ' 228–238.
"הענק", בתוך: גי דה-מופסן, הירושה, תרגם ירוחם לוריא, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), 1977, עמ' 134–143.
"העדי", בתוך: גי דה מופאסן, הירושה: מבחר סיפורים, מצרפתית: חיה ומיכאל אדם, תל אביב: אור עם, תשמ"ב 1982, עמ' 65–73.
"המחרוזת", בתוך: גי דה מופסן, יופי שאין לו תכלית, מצרפתית: רמה איילון, עורכת התרגום: רחל פן, תל אביב: פן הוצאה לאור; מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט, ספרי חמד, ידיעות אחרונות (המפעל לתרגום ספרי מופת), 2016.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המחרוזת בוויקישיתוף

תרגומים לעברית:

תרגום לעברית
גואי דה מופסן, הענק, הַבֹּקֶר, 15 בדצמבר 1940, המשך
קראו את "המחרוזת", סיפור קצר מאוסף חדש מאת גי דה מופסן, באתר וואלה!‏, 01 בנובמבר 2016
המחרוזת, בתרגום רויטל יהלום, ב"פרויקט הסיפור הקצר"

@@ שורה 8: / שורה 8: @@
 [[קובץ:Le Gaulois 17 février 1884.png|ממוזער|שמאל|250px|פרסומו הראשון של הסיפור "המחרוזת", בשער העיתון "[[לה גולואה]]", יום ראשון, 17 בפברואר 1884]]
-'''המחרוזת''', '''העדי''' או '''העֲנָק''' (ב[[צרפתית]]: '''La Parure''') הוא [[סיפור קצר]] מאת הסופר ה[[ספרות צרפתית|צרפתי]] [[גי דה מופסאן]] שהתפרסם לראשונה ב-[[17 בפברואר]] [[1884]] לראשונה ביומון הצרפתי "[[לה גולואה]]". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל [[תפנית עלילתית|סופו ההפכפך]] (סיפור פואנטה). הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו [[הנרי ג'יימס]], שכתב בעקבותיו את הסיפור הקצר "בזיך הזהב".
+'''המחרוזת''', '''העדי''' או '''העֲנָק''' (ב[[צרפתית]]: '''La Parure''') הוא [[סיפור קצר]] מאת הסופר ה[[ספרות צרפתית|צרפתי]] [[גי דה מופסאן]] שהתפרסם לראשונה ב-[[17 בפברואר]] [[1884]] לראשונה ביומון הצרפתי "[[לה גולואה]]". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל [[תפנית עלילתית|סופו המפתיע]] (סיפור פואנטה). הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו [[הנרי ג'יימס]], שכתב בעקבותיו את הסיפור הקצר "בזיך הזהב".
 ==עלילה==
-מטילְד לוּאַזֵל (Loisel) היא עקרת בית צרפתייה. כילדה ראתה מטילד את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא אותם מותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת: "דבר אינו כה מעליב כמו להיראות ענייה בין נשים עשירות רבות". הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת את הגברת, הטוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים ראויים לשמם. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילד אל חברתה העשירה, מרת פוֹרֶסטיֶיה (Forestier), וזו משאילה לה [[חריזה (מלאכת יד)|מחרוזת יהלומים]] מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת.
+מטילְד לוּאַזֵל (Loisel) היא עקרת בית צרפתייה. כילדה ראתה מטילד את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא המותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת שאין דבר מעליב יותר מאשר להיראות ענייה בין נשים עשירות. הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת אותה, והיא טוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילד אל חברתה העשירה, מרת פוֹרֶסטיֶיה (Forestier), וזו משאילה לה [[חריזה (מלאכת יד)|מחרוזת יהלומים]] מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת.
-מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. הזוג רוכש את המחרוזת החדשה '''ב-36 אלף [[פרנק צרפתי|פרנק]]''', רכישה המכניסה אותם לחובות כבדים. כאשר מטילד מחזירה את המחרוזת, לאחר דחייה של ימים מספר, בטענה שצריך לתקן את סוגר המחרוזת שנשבר, נוזפת בה מרת פורסטייה על האיחור, שמא הייתה רוצה לענוד את המחרוזת בעצמה באותם ימים, מטילד אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת, אלא רק שמחה שמרת פורסטייה אינה פותחת את הקופסה בה המחרוזת החדשה. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור. במשך כל התקופה הזו נמנעת מרת לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מרת לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למרת לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר '''500 פרנק'''.
+מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. בני הזוג רוכשים את המחרוזת החדשה בסכום שנמצא הרחק מעבר להישג ידם, ונבנסים בשל כך לחובות כבדים. כאשר מטילד מחזירה את המחרוזת, היא אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור.
-הסיפור מסתיים בסוף סגור – הבעיה העיקרית בסיפור נפתרה; חמדנותה של גברת לואזל רוסנה.
+במשך כל התקופה הזו נמנעת מרת לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מרת לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למרת לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר '''500 פרנק'''.
-==סוף הסיפור==
-הסיפור "המחרוזת" נגמר בסיום סגור הסיפור נגמר כאשר גברת לואזל מגלה שהמחרוזת שחברתה השאילה לה היא מזויפת. כשגברת לואזל מגלה זאת, הבעיה העיקרית בסיפור נפתרת - גברת לואזל השלימה עם העובדה שאינה עשירה ואף למדה לשמוח בחלקה. על כן, נפתרו בעיות הסיפור ולכן הוא נגמר בסוף סגור. אמנם, לא ידוע מה תגובתה של גברת לואזל לעובדה שהמחרוזת מזויפת, אך דבר זה לא משפיע רבות על מוסר ההשכל, שכן גברת לואזל כבר למדה את שיעורה.
 ==אירוניה וטרגדיה בסיפור==
+'''אירוניה בעלילת הסיפור:'''  באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל.
-ישנם הרבה רבדים [[אירוניה|אירוניים]] (מבחינה עלילתית ומוסרית) שבעזרתם בונה ה[[סופר]] מתח בעיני הקורא ומחדד את ההשלכות שלו מהסיפור.
-רובדי האירוניה הם:
-*'''עלילתי:''' האירוניה בעלילת הסיפור באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל. ה[[טרגדיה]] נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילד (למשל: שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילד). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילד, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף הגורלי, ומגיעה לשיאה הטרגי כאשר נודע לה, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.
+האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילד (למשל: שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילד). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילד, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף
-*'''מוסרי:''' לקחי המוסר בסיפורי מופאסן מרומזים וסמויים. אחת המסקנות המרומזות היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.
+ה[[טרגדיה]] נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. היא מגיעה לשיאה כאשר נודע למטילד, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.
+אחת המסקנות המרומזות בסיפור היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.
 ==רמזים מטרימים בסיפור==