משתמש:0.5 נזק – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־04:11, 17 בדצמבר 2021

מועדון הכדורגל ברצלונה (FC Barcelona) נוסד בשנת 1899 על ידי קבוצה של כדורגלנים שווייצרים, אנגלים, גרמנים וספרדים בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון שיחק כדורגל חובבני עד 1910 והשתתף בתחרויות אזוריות שונות. בשנת 1910, המועדון השתתף בפעם הראשון בתחרות אירופית ומאז זכה בארבעה־עשר גביעים אירופיים. ב-1928 ייסדה ברצלונה, יחד עם מועדוני כדורגל ספרדיים נוספים, את הלה ליגה, ליגת הכדורגל הבכירה בספרד. נכון ל-2021, ברצלונה מעולם לא ירדה ליגה, יחד עם ריאל מדריד ואתלטיק בילבאו.
ההיסטוריה של המועדון הייתה לעתים קרובות פוליטית. למרות שנוסדה בידי זרים, הפכה ברצלונה בהדרגה למזוהה יותר ויותר עם הערכים הקטלאניים. העוינות לשלטון המרכזי במדריד הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של פרנקו, שאסר את השימוש בשפה הקטלאנית. המעבר למדינה דמוקרטית ב-1978 לא הפחית את תדמיתו הלאומנית של המועדון. בעשור השני של המאה ה-21, שנים של הצלחה ספורטיבית חסרת תקדים למועדון, תמכה ברצלונה באופן רשמי בדרישת העצמאות הקטלונית.

התחלה (1899–1929)

הקמה (1899)

ב-22 באוקטובר 1899, פרסם ז'ואן גאמפר, איש עסקים וכדורגלן שוויצרי שהגיע לברצלונה שנה לפני כן, מודעה ב-Los Deportes ("הספורט", מגזין ספורט מקומי שיצא לאור בברצלונה) ובה הוא מודיע על רצונו להקים קבוצת כדורגל. תגובות חיוביות הובילו לפגישה שנערכה ב-29 בנובמבר בבית הספר סולה ובה השתתפו 11 שחקנים, ובהם וולטר ויילד, המנהל הראשון של המועדון. כתוצאה מפגישה זו הוקם מועדון הכדורגל ברצלונה. ברצלונה שיחקה את משחקה הראשון ב-8 בדצמבר 1899 נגד קבוצה של כמה אנגלים שהתגוררו בברצלונה, משחק שהסתיים בהפסד 0–1. ב-14 בדצמבר 1899 הוקמה באופן רשמי מועצת המנהלים של המועדון, ווולטר ויילד נבחר ליושב־ראש מאחר שהיה החבר המבוגר ביותר. הסמל נקבע להיות סמל העיר ברצלונה ודמי החבר נקבעו לשתי פסטות ספרדיות. המדים בצבעי אדום-כחול נבחרו על ידי גאמפר בהשראת צבעי הקבוצה השווייצרית פ.צ. בזל שגאמפר שימש כקפטן שלה. המדים נלבשו לראשונה ב-1900.

השנים הראשונות (1901–1908)

בינואר 1901 השתתפה ברצלונה בטורניר התחרותי הראשון שלה, קופה מקאיה, בו סיימה שנייה. ב-1902 התחרתה בטורניר "מדליית פדרציית ההתעמלות הספרדית" בו סיימה ראשונה. בשנת 1902 התמודדה בגביע ההכתרה, שנערך על ידי פדרציית הכדורגל הספרדית המלכותית כדי לחגוג את הכתרתו של אלפונסו השלושה עשר ונחשב לגביע המלך הראשון אולם אינו מוכר ככזה באופן רשמי. בחצי הגמר ניצחה ברצלונה 3–1 את מדריד, במשחק שהיה לקלאסיקו הראשון מבין רבים, אולם בגמר הפסידה 1–2 לביסקאיה. בהמשך השנה זכתה ברצלונה בגביע הראשון שלה, קופה מקאיה. ברצלונה הפכה במהירות לאחד המועדונים המובילים בספרד, והתחרתה באליפות קטלוניה בכדורגל (אנ') ובגביע המלך. ברצלונה זכתה בגביע ברצלונה של 1903 ובאליפות קטלוניה של 1904/05.

תור הזהב הראשון: עידן גאמפר (1908–1925)

בשנת 1908 הפך גאמפר בפעם הראשונה לנשיא המועדון על מנת להציל אותו מפשיטת רגל. המועדון לא זכה בתואר מאז אליפות קטלוניה ב-1905 וסבל מעזיבת שחקנים בכירים, מה שגרם לקשיים כלכליים. הישגו העיקרי היה לרכוש אצטדיון שעזר למועדון להשיג הכנסה יציבה. ב-14 במרץ 1909 עבר המועדון ל-Camp de la Indústria (אנ'), אצטדיון עם קיבולת של 8,000 איש. על מנת לחגוג את הכניסה לאצטדיון החדש, קיים המועדון תחרות עיצוב לסמליל. קרלס קוממלה זכה בתחרות והסמליל שעיצב עדיין משמש כסמל של ברצלונה, בשינויים קלים. בנוסף גאמפר החתים את הכישרון הצעיר פאולינו אלקנטרה, שעתיד להיות מלך השערים בכל הזמנים של ברצלונה, שני רק לליונל מסי.
מינויו של גאמפר פתח תקופה מוצלחת במיוחד. ברצלונה זכתה בשלוש אליפויות רצופות (1908/09, 1909/10, 1910/11), ובשנת 1910 השתתפה בייסודו של גביע הפירנאים (אנ'), בו התחרו הקבוצות הטובות ביותר מלנגדוק, מידי-פירנה, אקיטן, חבל הבסקים וקטלוניה. התחרות נחשבה ליוקרתית ביותר מסוגה בזמנה, וברצלונה זכתה בה ארבע פעמים ברציפות (1910–1913). קרלס קוממלה היה השחקן החשוב ביותר של ברצלונה, והוא ניהל את הקבוצה יחד עם מנואל אמצ'סורה וג'ק גרינוול. גרינוול הפך למאמן הראשון של הקבוצה ב-1917. הטורניר האחרון של גביע הפירנאים נערך בברצלונה ב-1914 ובו זכתה היריבה העירונית, אספניול. בשנת 1910 זכה המועדון בגביע המלך הראשון שלו לאחר ניצחון 3–2 בגמר.
במהלך אותה תקופה שינה המועדון את שפתו הרשמית מספרדית לקטלאנית, והפך בהדרגה לסמל קטלוני חשוב. עבור אוהדים רבים, המועדון היה סמל תרבותי ולאומי מעבר לכדורגל. ב-4 בפברואר 1917 ערך המועדון את משחק ההוקרה הראשון שלו (נגד טראסה, ברצלונה ניצחה 6–2) לכבודו של רמון טורלבה ששיחק בברצלונה בשנים 1913–1928.
במקביל, השיק גאמפר קמפיין לגיוס חברים נוספים למועדון, ועד 1922 כבר היו בו למעלה מ-20,000 חברים שסייעו במימון בנייתו של אצטדיון חדש. האצטדיון לס קורטס נפתח ב-1922 עם קיבולת של 22,000 צופים, והורחב בהמשך מספר פעמים עד לקיבולת של 60,000 איש.
ב-1917 מינה גאמפר את ג'ק גרינוול למאמן הראשון במשרה מלאה בהיסטוריה של ברצלונה. בסך הכל היה גאמפר חמש פעמים נשיא ברצלונה בין 1908 ל-1925. תקופה זו הייתה תור הזהב הראשון של ברצלונה, שזכתה ב-11 אליפויות קטלוניה, שישה גביע המלך, וארבעה גביע הפירנאים. בעידן זה שיחקו במועדון שחקנים כמו פאולינו אלקנטרה, ריקרדו זאמורה, ג'ורג' פאטולו, קרלס קוממלה, רומה פורנס, פרנסיסקו ברו, ז'וזפ סמיטייר, פליקס ססומאגה, אגוסטי סאנצ'ו, אמילי סאגי-ברבה, פרנססק ויניאלס, מנואל אמצ'סורה ועוד. תקופת נשיאותו של גאמפר הסתיימה בטרגדיה אישית. ב-14 ביוני 1925, לאחר עונה מוצלחת נוספת בה זכתה ברצלונה בדאבל (גביע המלך ואליפות קטלוניה), במחאה ספונטנית כנגד הדיקטטורה של מיגל פרימו דה ריברה, האוהדים הקטלונים שרקו בוז להמנון הספרדי. בתגובה, סגר המשטר את לס קורטס לשישה חודשים, גאמפר הואשם בקידום לאומניות קטלונית ונאלץ לגלות מספרד ולוותר על ניהול המועדון. ב-30 ביולי 1930 התאבד ז'ואן גאמפר בשווייץ, בשל בעיות אישיות וכלכליות.

לאחר גאמפר (1925–1929)

את מקומו של גאמפר תפס ארקדי בלגר ששימש כנשיא עד 1929. בין 1925–1928 זכתה ברצלונה בשלוש אליפויות ושני גביעי מלך וביססה את הדומיננטיות שלה בספרד. ב-3 ביולי 1927 נערך משחק הוקרה שני לכבודו של פאולינו אלקנטרה, נגד נבחרת ספרד. ב-1928 נחגגה הזכייה בגביע הספרדי בשיר שכותרתו "אודה לפלטקו", שנכתב על ידי המשורר רפאל אלברטי בהשראת ההופעה ההירואית של שוער ברצלונה, פרנץ פלאטקו, בגמר הגביע. בסך הכל, ב-29 העונות טרום הקמת הלה ליגה, זכתה ברצלונה בשמונה גביעי מלך, 23 אליפויות קטלוניה (כולל קופה מקאיה וקופה ברצלונה) וארבעה גביע הפירנאים.

עידן הלה ליגה (1929–1978)

הקמת הלה ליגה

ערך מורחב – לה ליגה#היסטוריה

בשנת 1926, קראה ברצלונה לראשונה להקמת ליגת כדורגל מקצוענית בספרד. לאחר דיונים רבים, הוסכם על עשר קבוצות שישתתפו בעונה הראשונה שתתקיים בשנת 1929, ובהן ברצלונה שנבחרה כאחת מהזוכות בגביע המלך.

תקופת הרפובליקה השנייה (1929–1939)

בעונה הראשונה של הלה ליגה שנערכה ב-1929 זכתה ברצלונה והייתה לאלופת ספרד הראשונה. למרות זאת, באותה שנה היא הפסידה הן את גביע המלך והן את אליפות קטלוניה. בשנים הבאות, על אף שחקנים טובים כמו ז'וזפ אסקולה ששיחקו בשורותיה, ברצלונה חוותה דעיכה בשל הפוליטיקה הסוערת שהאפילה על הספורט. ברצלונה אמנם זכתה באליפות קטלוניה שש פעמים בשנים 1920–1938, היא לא השיגה דבר ברמה הלאומית, מלבד האליפות השנויה במחלוקת של 1937. בליגה היא סיימה פעם אחת בלבד במקום השני (1929/30) ואף הייתה קרובה להדחה במספר עונות, בגביע המלך הגיעה ברצלונה פעמיים לגמר (1932 ו-1936) אף הפסידה בשניהם, לאתלטיק בילבאו ולמדריד בהתאמה, שנחשבו אז לקבוצות החזקות בליגה. ב-1935 מונה הפוליטיקאי הקטלאני ז'וזפ סוניול לנשיא המועדון על רקע המצב הכלכלי הקשה בו הייתה ברצלונה.

מלחמת האזרחים (1936–1939)

ב-17 ביולי 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד. ב-6 באוגוסט רצחו חיילי הפלנחה את נשיא המועדון ז'וזפ סוניול ליד גוואדראמה. סוניול היה חבר במפלגת השמאל הרפובליקני של קטלוניה (אנ') ובנוסף תמך בעצמאות קטלוניה. הרצח של סוניול היה לרגע מכונן עבור המועדון והזהות הקטאלנית. בעונת 1936/37 התחרתה ברצלונה במסגרת הליגה הים תיכונית (אנ') וסיימה כאלופה. בקיץ 1937 יצאה ברצלונה לסיבוב משחקים בארצות הברית ובמקסיקו שם התקבלה כשגרירה של הרפובליקה הספרדית. סיבוב זה הניב הכנסות רבות ונתן למועדון ביטחון כלכלי, אך מחצית מחברי הקבוצה ביקשו מקלט מדיני במקסיקו וצרפת והמאמן, פטריק אוקונל, חזר לברצלונה עם ארבעה שחקנים בלבד, מה שהקשה על ברצלונה להתחרות במועדונים אחרים. בעונת 1937/38 התחרתה ברצלונה במסגרת הליגה הקטלונית, בה סיימה ראשונה בנוסף לזכייה באליפות קטלוניה שהתקיימה כמדי שנה.

ב-16 במרץ 1938 הפציץ חיל האוויר המלכותי האיטלקי את ברצלונה וגרם ל-3,000 הרוגים, כאשר אחת מהפצצות נחתה על משרדי המועדון. בינואר נפלה ברצלונה לידי הלאומנים, ובאפריל הסתיימה המלחמה בניצחונם של הלאומנים בראשות פרנקו. המועדון סומן מלכתחילה כיעד לדיכוי בשל היותו סמל של העיר ברצלונה, מעוז השמאל הרפובליקני והאנרכיסטי בספרד, וכמייצג המובהק ביותר של הקטלוניזם הלאומני. מספר חברי המועדון קוצץ ל-3,486 בלבד והתמודד עם מספר מגבלות ספורטיביות. כל הסממנים הלאומיים, כמו שפה ודגל, נאסרו בקטלוניה, כמו גם בכל הקהילות אוטונומיות. הדגל הקטלוני נאסר לשימוש והשפה הקטלאנית הוצאה אל מחוץ לחוק. צעדים אלו אילצו את המועדון לשנות את שמו ל-Club de Fútbol Barcelona (בספרדית, להבדיל משמו המקורי והנוכחי, Futbol Club Barcelona, בקטלאנית), ולהסיר את דגל קטלוניה מסמלו.

שלטון פרנקו: השנים הראשונות (1939–1951)

ב-1939 שבה הלה ליגה לפעול לאחר שלוש עונות בהן הליגה הושבתה, וברצלונה סיימה תשיעית וכמעט הודחה. באותה עונה התקיימה אליפות קטלוניה בפעם האחרונה ובה זכתה אספניול, שנחשבה ל'מלוכנית' יותר ותמכה בפרנקו. לאחר מכן בוטלו כל התחרויות הקטלוניות כאשר רק התחרויות הכלל־ספרדיות הורשו לפעול.

ב-1942 זכתה ברצלונה בגביע המלך, ששמו שונה לגביע הגנרל, לאחר ניצחון 4–3 על אתלטיק בילבאו בגמר. למרות זאת, בליגה ברצלונה סיימה במקום ה-12 המוביל למבחני הדחה, אך ניצחה בהם 5–1 את מורסיה וניצלה מירידה. ב-1943 נפגשה ברצלונה עם ריאל מדריד בחצי הגמר של גביע הגנרל וניצחה אותה 3–0 בלס קורטס. לפני משחק הגומלין במדריד ביקר מנהל ביטחון הפנים של פרנקו בחדר ההלבשה והזכיר לשחקנים שהם מורשים לשחק רק בזכות "נדיבות המשטר". ריאל מדריד ניצחה 11–1, מה שהיה ונותר הניצחון הגדול ביותר בקלאסיקו.

למרות המצב הפוליטי הקשה, זכתה ברצלונה להצלחה יחסית בשנות ה-40 וה-50. בעונת 1944/45, עם פפ סמיטייר כמאמן ושחקנים כמו ססאר, אנטוני רמלייטס, מריאנו מרטין, ז'וזפ אסקולה, ז'וזפ סגר וולסקו, זכתה ברצלונה בלה ליגה בפעם השנייה לאחר 15 שנים, וזכתה שוב פעמיים רצופות ב-1948 ו-1949. ב-1949 זכתה ברצלונה בתואר האירופי הראשון שלה, כאשר זכתה בגביע הלטיני לאחר ניצחון 2–1 על אלופת פורטוגל, ספורטינג ליסבון. ביוני 1950 החתימה ברצלונה את השחקן ההונגרי שעתיד להיות השחקן החשוב ביותר של ברצלונה בשנים הבאות.

ביום ראשון גשום ב-1951 הקהל עזב את לס קורטס לאחר ניצחון 2–1 על ראסינג סנטנדר ברגל ולא השתמש בחשמליות, בגלל שביתת החשמליות (אנ') שנאסרה על ידי השלטונות. אירועים כאלו גרמו לברצלונה לייצג, מעבר לסמל של לאומיות קטלונית, גם ערכים של חירות וזכויות אדם בעיני ספרדים פרוגרסיבים רבים.

עידן קובאלה (1951–1961)

ברצלונה זכתה בגביע הגנרל בשנת 1951, אולם זכייה זו הייתה רק ההתחלה לעידן מוצלח נוסף בתולדותיה. ב-1951 הורשה קובאלה, שהיה מושעה עד אז על ידי פיפ"א, לשחק בליגה והוביל את הקבוצה לעונה היסטורית בה זכו בחמישה תארים: אליפות, גביע הגנרל, הגביע הלטיני, גביע אווה דוארטה (הסופר קאפ הספרדי שנקרא אז על שם אווה פרון) וגביע מרטיני רוסו. קובאלה הבקיע 26 תארים בעונת הבכורה שלו בליגה.

את רוב עונת 1952/53 החמיץ קובאלה בשל מחלת השחפת ממנה סבל, ובהיעדרו היה מורנו השחקן הבולט בקבוצה. קובאלה חזר לקראת סוף העונה והוביל את הקבוצה לזכייה בדאבל, אליפות בפעם השנייה ברציפות וגביע הגנרל בפעם השלישית ברציפות. בשנים הבאות הייתה ריאל מדריד של פרנץ פושקש ואלפרדו די סטפנו הקבוצה החזקה בספרד וזכתה בשיאה בארבע אליפויות ובחמישה גביעי אירופה לאלופות. ברצלונה זכתה בשנים אלה בגביע הגנרל של 1957 וגביע ערי הירידים ב-1958.

ב-24 בספטמבר 1957 נחנך האצטדיון החדש של ברצלונה, "נואו אסטדי דל פוטבול קלאב ברצלונה" הידוע יותר בשמו הקאמפ נואו (בשנת 2000 הפך השם לרשמי), עם למעלה מ-90,000 מושבים. הוא עדיין האצטדיון הגדול ביותר באירופה.

לקראת סוף שנות ה-50 התגבשה שוב בברצלונה קבוצה חזקה סביב קובאלה, שכללה את ההונגרים זולטאן ציבור ושנדור קוצ'יש, הברזילאי אבריסטו, את הכוכב הספרדי העולה לואיס סוארס, זוכה כדור הזהב לשנת 1960, ואת הלניו הררה כמאמן. קבוצה זו זכתה בדאבל בעונת 1958/59 ובאליפות שנייה ברציפות בשנת 1960. בעונת 1959/60 השתתפה ברצלונה בפעם הראשונה בגביע אירופה לאלופות והגיעה עד חצי הגמר שם הודחה על ידי ריאל מדריד בתוצאה המצטברת 2–6. בנוסף זכתה ברצלונה בפעם השנייה בגביע ערי הירידים. בעונה זו איבד קובאלה את מקומו בהרכב ואאולוחיו מרטינס היה השחקן הבולט של ברצלונה, אולם הררה פוטר בסוף העונה וקובאלה חזר להרכב הראשון.

בעונת 1960/61 עשתה ברצלונה היסטוריה כשהייתה הקבוצה הראשונה לנצח את ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לאלופות כאשר ניצחה אותה בשמינית הגמר בתוצאה המצטברת 4–3. למרות זאת הפסידה ברצלונה בגמר לבנפיקה ליסבון 3–2, באחד המשחקים המאכזבים ביותר של ברצלונה. קובאלה תיאר יום זה, 31 במאי 1961, כיום העצוב בחייו.

היה זה משחקו האחרון של קובאלה במדי ברצלונה. ב-30 באוגוסט 1961 ערכה ברצלונה משחק הוקרה לקובאלה, נגד סטאד ריימס הצרפתית. כוכבי ריאל מדריד, די סטפנו ופושקש הופיעו במשחק במדי ברצלונה, מה שהפך משחק זה ליחיד במינו.^[1] בסך הכול זכה קובאלה בברצלונה בארבעה אליפויות ספרד, חמישה גביעי הגנרל, שני גביעי ערי הירידים, גביע לטיני ושני גביעי אווה דוארטה.

שלטון פרנקו: השנים האחרונות (1961–1973)

ב-1961 נמכר לואיס סוארס לאינטר מילאנו תמורת 142,000 אלף פאונד והפך לשחקן היקר ביותר בהיסטוריה באותה עת. שנות השישים היו פחות מוצלחות עבור ברצלונה, כאשר ריאל מדריד שלטה בליגה. ב-1962 הפסידה ברצלונה בגמר גביע ערי הירידים לולנסיה בתוצאה המצטברת 3–7. ב-1963 זכתה ברצלונה בגביע הגנרל, וב-1966 בגביע ערי הירידים. ב-1967 הגיע לברצלונה קרלס רשאק ויחד עם ז'וזפ מריה פוסטה הוביל את הקבוצה לעונה מוצלחת למדי בה סיימה שנייה בליגה לאחר ריאל מדריד. ב-5 ביולי 1968 ניצחה ברצלונה במפתיע את ריאל מדריד 1–0 בגמר גביע הגנרל שנערך באצטדיונה הביתי, הסנטיאגו ברנבאו. קפטן הקבוצה, חוסה אנטוניו סאלדואה קיבל את הגביע מפרנקו המאוכזב. ב-21 במאי 1969 הפסידה ברצלונה את גביע המחזיקות לאחר הפסד 2–3 לסלובן ברטיסלאבה בגמר. ב-1971 ניצחה ברצלונה 4–3 את ולנסיה בגמר גביע הגנרל וזכתה בגביע בפעם ה-17. כמו כן ברצלונה סיימה שנייה בליגה בשוויון נקודות עם ולנסיה, האלופה. רשאק סיים באותה עונה כמלך השערים בליגה עם 17 שערים וזכה בפרס הפיצ'יצ'י.

עידן קרויף וחזרת הדמוקרטיה (1973–1978)

בקיץ 1973 הגיע לברצלונה השחקן ההולנדי יוהאן קרויף שנרכש מאייאקס תמורת 920,000 פאונד, שיא עולמי באותם ימים. קרויף, שהיה באותה עת כבר אחד מן השחקנים הטובים בעולם וזוכה כדור הזהב לשנת 1971, התחבב במהירות על אוהדי ברצלונה כשסיפר כי הוא דחה הצעה מריאל מדריד בגלל היותה מזוהה עם משטר פרנקו. קרויף אף קרא לבנו בשם ג'ורדי, על שם הקדוש הקטאלני גאורגיוס הקדוש. לצד שחקנים נוספים כמו חואן מנואל אסנסי, קרלס רשאק והוגו סוטיל, הוביל קרויף (שמונה לקפטן הלא-ספרדי הראשון בתולדות המועדון) תחת המאמן ההולנדי רינוס מיכלס את הקבוצה לאליפות ראשונה מאז 1960, כולל ניצחון 5–0 בקלאסיקו על ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו. למרות זאת, הפסידה ברצלונה את גביע הגנרל לריאל מדריד לאחר הפסד 0–4 בגמר. קרויף זכה בכדור הזהב בפעם השנייה ב-1973 ובפעם השלישית ב-1974, לאחר שהוביל את הולנד לגמר המונדיאל, והיה לשחקן הראשון לזכות בפרס שלוש פעמים.

ב-20 בנובמבר 1975 מת פרנקו, וספרד עברה תהליך מהיר של דמוקרטיזציה. קטלוניה קיבלה מעמד של קהילה אוטונומית והחוקים האוסרים על שימוש בשפה ובדגל הקטלוניים בוטלו. ברצלונה שינתה את שמה בחזרה לשמה הקטלוני המקורי Futbol Club Barcelona והחזירה לסמלה את הדגל הקטלוני.

ב-1978 זכתה ברצלונה בגביע המלך לאחר ניצחון 3–1 על לאס פאלמאס. בקיץ 1978 עזב קרויף את הקבוצה ופתח בקריירה בארצות הברית.

עידן נונייס (1978–2000)

ב-1978 נבחר ז'וזפ ליואיס נונייס לנשיא המועדון והיה לנשיא הנבחר הראשון של המועדון. המעבר לתהליך בחירות דמוקרטי היה קשור קשר הדוק לסיום הדיקטטורה של פרנקו וחזרת הדמוקרטיה לספרד. לנונייס לא היה קשר קודם עם המועדון, והוא נבחר כאיש עסקים שביכולתו לבסס את מעמד המועדון כמועדון כדורגל ברמה עולמית ולהעניק לו יציבות כלכלית. תקופת כהונתו נמשכה 22 שנים, ובתקופה זו המועדון חווה צמיחה ספורטיבית וכלכלית אדירה והפך לאחד המועדונים הגדולים, המצליחים והאהודים בעולם.

עידן שוסטר ומראדונה (1978–1988)

ב-16 במאי 1979 זכתה ברצלונה, תחת המאמן ז'ואקים ריפה, בגביע אירופה למחזיקות גביע לאחר ניצחון 4–3 על פורטונה דיסלדורף בגמר שנערך בבזל, ואליו הגיעו 30,000 אוהדי ברצלונה. השחקן המשמעותי בזכייה זו היה החלוץ האוסטרי הנס קרנקל שכבש 36 שערים בעונתו היחידה בברצלונה. באותה שנה החל נונייס להשקיע באקדמיית הנוער של ברצלונה, והקים מעונות לתלמידים המגיעים מחוץ לברצלונה בבניין שנקרא La Masia de Can Planes, או בקיצור: לה מאסיה. שמם של המעונות יהפוך להיות שם נרדף לאקדמיית הכדורגל של ברצלונה. ב-1980 הורחב הקאמפ נואו משמעותית, לקראת משחקי מונדיאל 1982 שנערך בספרד.

ב-1980 הגיעו לברצלונה הקשר הגרמני ברנד שוסטר והבלם הבסקי חוסה רמון אלכסנקו, שניהם יהיו משחקני המפתח של המועדון בעשור הקרוב. ברצלונה זכתה בגביע המלך ב-1981 ובגביע המחזיקות בפעם השנייה ב-1982. ביוני 1982, חתם בקבוצה השחקן הארגנטינאי דייגו מראדונה, מטובי השחקנים בכל הזמנים, תמורת 5 מיליון ליש"ט ששולמו לקבוצתו בוקה ג'וניורס, ההעברה היקרה בעולם באותה עת. בעונתו הראשונה כבש מראדונה 23 שערים בכל המסגרות, ותחת המאמן ססאר לואיס מנוטי (שאימן את מראדונה בנבחרת ארגנטינה הצעירה) זכתה ברצלונה בגביע המלך ה-20 של המועדון ובגביע הליגה הספרדית, שניהם לאחר ניצחון על ריאל מדריד בגמר (2–1 ו-4–3 בהתאמה). ב-26 ביוני 1983, בקלאסיקו נגד ריאל מדריד שנערך בסנטיאגו ברנבאו במסגרת גביע הליגה, הבקיע מראדונה שער תוך כדי שהוא מהתל בשחקני ריאל מדריד וזכה לתשואות מצד אוהדי ריאל מדריד והיה לראשון שזוכה למחווה זו (מאז זכו למחווה גם רונאלדיניו ואנדרס אינייסטה). מראדונה החמיץ את הסופר קאפ האירופי מול אסטון וילה בשל הצהבת ממנה סבל, וברצלונה הפסידה את הגביע לאחר הפסד 1–3 בסיכום שני המשחקים. בנובמבר 1983 זכתה ברצלונה בסופר קאפ הספרדי לאחר ניצחון 3–2 על אתלטיק בילבאו בסיכום שני המשחקים. בעונת 1983/84 הפסידה ברצלונה את הגביע לאתלטיק בילבאו לאחר הפסד 0–1 בגמר, משחק הזכור במיוחד בשל קטטה המונית אותה הוביל מראדונה. אירוע זה, וסכסוכים נוספים בין מראדונה והנהלת המועדון, הובילו למכירתו של מראדונה לקבוצה האיטלקית נאפולי תמורת 7.4 מיליון דולר, שהיה גם הוא לשיא עולמי.

לקראת עונת 1984/85 פוטר המאמן הארגטינאי ססאר, והמאמן האנגלי המצליח טרי ונבלס הוחתם במקומו. ונבלס יישם מערך 4-4-2 שהיה נפוץ באנגליה באותה עת והביא לידי ביטוי את יכולותיהם של סטיב ארצ'יבלד, שוסטר ומיגלי. ברצלונה זכתה בסיום העונה באליפות ראשונה מאז 1974, בפער של 10 נקודות מסגניתה. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הוא הצלת בעיטת עונשין של השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לפני סוף העונה, מה שהבטיח את האליפות. בעונה שלאחר מכן העפילה ברצלונה לגמר גביע אירופה לאלופות לראשונה מאז 1961, אך בגמר היא הפסידה 0–2 בפנדלים לסטיאווה בוקרשט. באותה עונה סיימה ברצלונה שנייה בליגה לאחר האלופה ריאל מדריד, והפסידה בשלושה גמרים שונים: גמר גביע אירופה לאלופות, גמר גביע המלך והסופר קאפ הספרדי. למרות זאת, זכתה ברצלונה בגביע הליגה הספרדית בפעם האחרונה שבה התקיים טורניר זה.

באזור הזמן הזה החלו להתעורר מתחים בין קבוצת האוהדים הלאומנית Boixos Nois שהייתה מזוהה עם השמאל הרדיקלי, לבין ההנהלה בראשות נונייז. ה-Boixos Nois דרשו את התפטרותו של נונייז שנתפס בעיניהם כסמכותי יתר על המידה, והפגינו נגדו בקריאות וכרזות במשחקים. במקביל, חוותה ברצלונה התפרצות של תנועת גלוחי הראש הימנית-קיצונית בדרך כלל. גלוחי הראש הסתננו לתוך ה-Boixos Nois והקבוצה הפכה לאיטה מליברלית לפאשיסטית, מה שגרם לפילוג בתוך הקבוצה ולתמיכה פתאומית בנונייז. אלו שנותרו ב-Boixos Nois הפכו לאלימים, בהשראת גלוחי הראש מבריטניה, וגרמו במספר מקרים לוונדליזם שהביאו למעצרים בקנה מידה גדול.

לאחר מונדיאל 1986 נרכשו החלוץ האנגלי גארי ליניקר, מלך השערים במונדיאל והשוער הבסקי אנדוני זוביזרטה. ליניקר כבש בעונתו הראשונה 20 שערי ליגה, כולל שלושער נגד ריאל מדריד, וזוביזרטה זכה בפרס ריקרדו זאמורה לשוער הטוב ביותר בליגה, אך שוסטר הודח מההרכב בשל התנהגותו בגמר גביע אירופה לאלופות, וברצלונה הפסידה את הליגה בפעם השנייה ברציפות לריאל מדריד בפער של נקודה בלבד. כמו כן, בגביע אירופה הודחה ברצלונה ברבע הגמר על ידי דנדי יונייטד. לאחר פתיחת עונה גרועה במיוחד פוטר ונבלס בספטמבר 1987. במקומו הובא המאמן הספרדי לואיס אראגונס, שהחזיר את שוסטר להרכב ולמרות המצב העגום בו הייתה הקבוצה (ארבעה הפסדים רצופים ובמקום ה-19 בליגה), הצליח לסיים עמה במקום השישי ולזכות בגביע המלך לאחר ניצחון 1–0 על ריאל סוסיאדד. בסיום אותה עונה התרחש האירוע הידוע בשם "מרד הספריה" (Hesperia Mutiny, על שם המלון בו התבצרו השחקנים), בו דרשו השחקנים מההנהלה להתפטר. נונייז בתגובה שחרר חצי מהסגל (14 בתוך 26), כולל שוסטר (שעבר לריאל מדריד), ואת המאמן אראגונס. במקומו החתים נונייז את שחקן העבר יוהאן קרויף למאמן.

עידן קרויף: קבוצת החלומות (1988–1996)

ב-1988 מונה יוהאן קרויף למאמן ברצלונה, מה שסימן את תחילתו של תור זהב נוסף בברצלונה. קרויף יישם בברצלונה את שיטת טוטאל פוטבול שפותחה על ידי מאמנו רינוס מיכלס ויצר קבוצה חדשה כמעט מאפס. בעונתו הראשונה שילב קרויף שחקנים חדשים כמו צ'יקי בגיריסטיין, חוסה מריה באקרו, אוסביו, יון אנדוני גויקוצ'אה וחוליו סלינאס שכבש 22 שערים בעונה זו, וגם שחקנים מקבוצת המילואים כמו גיירמו אמור ואלברט פרר. לעומתם גארי ליניקר נדחק ועזב בסוף העונה את הקבוצה. במאי 1989 זכתה ברצלונה בגביע המחזיקות לאחר ניצחון 2–0 על סמפדוריה בגמר. את הליגה סיימה ברצלונה כסגניתה של ריאל מדריד.

ב-1989 הגיעו לברצלונה הקשר־ההתקפי הדני מיכאל לאודרופ והבלם ההולנדי רונאלד קומאן והפכו לשחקנים החשובים ביותר בקבוצה. למרות עמדתו האחורית, כבר בעונתו הראשונה היה קומאן מלך שערי הקבוצה עם 18 שערים. בדצמבר 1989 הפסידה ברצלונה את הסופר קאפ האירופי לאחר הפסד 1–2 למילאן שנחשבה אז לקבוצה החזקה באירופה. באפריל 1990 זכתה ברצלונה בגביע המלך לאחר שניצחה 2–0 את ריאל מדריד בגמר.

ב-1990 נרכש החלוץ הבולגרי חריסטו סטויצ'קוב, שזכה בנעל הזהב האירופית בעונה החולפת. סטויצ'קוב כבש 22 שערים בעונת הבכורה שלו בקבוצה. בסיום העונה, ברצלונה זכתה באליפות הליגה בפער של 10 נקודות, ובכך קטעה רצף של חמש אליפויות של ריאל מדריד. בגביע המחזיקות הפסידה ברצלונה בגמר 1–2 למנצ'סטר יונייטד.

כעשור לאחר הקמת לה מאסיה, החלו השחקנים הראשונים להופיע בקבוצה הבוגרת. בשונה מן הנהוג אז, הרבה יוהאן קרויף לתת הזדמנויות לצעירים. אחד מן השחקנים הראשונים שזכו להכרה ולהזדמנות לשחק בבוגרים היה ז'וזפ גוארדיולה שהופיע שש פעמים בקבוצה בעונת 1990/91 בגיל 19 בלבד.

ב-1991 הצטרפו לקבוצה הבלם מיגל אנחל נדאל והמגן השמאלי חואן קרלוס. עונת 1991/92 היתה מן המוצלחות בתולדות המועדון. בנובמבר זכתה ברצלונה בסופר קאפ הספרדי לאחר ניצחון 2–1 על אתלטיקו מדריד. בגביע אירופה לאלופות העפילה ברצלונה לגמר בפעם השלישית בלבד בתולדותיה (לאחר 1961 ו-1986 שבשניהם הפסידה). הגמר התקיים ב-20 במאי 1992 ובו ניצחה ברצלונה בהארכה את סמפדוריה האיטלקית מבעיטה חופשית של קומאן בדקה ה-112 וזכתה בגביע לראשונה בתולדותיה. בסוף העונה זכתה בליגה בפעם השנייה ברציפות לאחר מאבק קשה על האליפות עם ריאל מדריד (למעשה, ברצלונה הייתה במקום השני עד המחזור האחרון וזכתה באליפות רק בזכות הפסד של ריאל מדריד לטנריפה במחזור האחרון, וניצחון מקביל על אתלטיק בילבאו 2–0 מצמד של סטויצ'קוב). סטויצ'קוב הבקיע גם בעונה זו 22 שערים והגיע למקום השני בטקס כדור הזהב של 1992. לאודרופ היה בשיאו ותרם 13 שערים ו-16 בישולים, וזכה בסוף העונה בפרס דון בלון לזר המצטיין. גוארדיולה הפך לשחקן הרכב קבוע וזכה בפרס בראבו לכדורגלן הצעיר המצטיין באירופה.

בסופר קאפ הספרדי שנערך בנובמבר 1992 זכתה ברצלונה לאחר ניצחון 5–2 על אתלטיקו מדריד. בדצמבר הפסידה ברצלונה את הגביע הביניבשתי לסאו פאולו. במרץ 1993 זכתה ברצלונה בפעם הראשונה בתולדותיה בסופר קאפ האירופי לאחר ניצחון 2–1 על ורדר ברמן. ב-עונת 1992/93 הובילה ברצלונה את טבלת הליגה למשך רוב העונה, אך הפסידה את ההובלה לריאל מדריד ארבעה מחזורים לפני סיום העונה בשל הפסד 2–3 לסלטה ויגו. למרות זאת, בצירוף מקרים מוזר, ריאל מדריד הפסידה שוב במחזור האחרון לטנריפה, וברצלונה זכתה באליפות עם יתרון של נקודה אחת בזכות ניצחון מקביל על ריאל סוסיאדד (1–0 משער של סטויצ'קוב). היתה זו אליפות שלישית ברציפות בפעם הראשונה בתולדות המועדון. סטויצ'קוב היה שוב מלך השערים של הקבוצה, עם 23 שערים.

בקיץ 1993 חתם בברצלונה החלוץ הברזילאי רומאריו. באותו קיץ פרש הקפטן הוותיק חוסה רמון אלכסנקו ששיחק בקבוצה במשך 13 עונות. בדצמבר 1993 הפסידה ברצלונה את הסופר קאפ הספרדי לאחר הפסד 2–4 לריאל מדריד. בינואר 1994 ניצחה ברצלונה את ריאל מדריד בקלאסיקו שנערך בקאמפ נואו בתוצאה 5–0 (כולל שלושער של רומאריו). במאי 1994 זכתה ברצלונה באליפות רביעית ברציפות (לאחר שהמובילה, דפורטיבו לה קורוניה, מעדה במחזור הסיום), שיא מועדון שלא נשבר עד היום. ב-18 במאי, ארבעה ימים לאחר האליפות, הופיעה ברצלונה לגמר ליגת האלופות (הפורמט החדש של גביע אירופה לאלופות) כפייבוריטית מול מילאן, איך למרות זאת הובסה ברצלונה 0–4. רומאריו כבש בעונתו הראשונה 30 שערי ליגה וזכה בפרס הפיצ'יצ'י למלך השערים בליגה. כמו כן נבחר רומאריו לכדורגלן השנה בעולם לאחר זכייתו עם ברזיל במונדיאל אותו סיים כשחקן המצטיין. סטויצ'קוב זכה בכדור הזהב של 1994 לאחר שהצעיד את בולגריה לחצי גמר המונדיאל והיה מלך השערים בו.

לאחר התבוסה למילאן חוותה הקבוצה הידרדרות בביצועיה. ברצלונה זכתה בסופר קאפ הספרדי באוגוסט 1994 והיה זה התואר האחרון של קרויף. בקיץ 1994 עבר לאודרופ באופן מתוקשר לירבתה הגדולה של ברצלונה, ריאל מדריד, עימה לקח את האליפות בעונת 1994/95. בינואר 1995 עזב רומאריו את ברצלונה באופן בלתי צפוי בשל הסתכסכות עם קרויף. ברצלונה סיימה רביעית בליגה והפסידה בקלאסיקו שנערך במדריד 0–5. בליגת האלופות הודחה ברצלונה ברבע הגמר על ידי פריס סן-ז'רמן.

בקיץ 1995 עזבו גם סטויצ'קוב, קומאן ובגיריסטיין ובמקביל הוחתם הקשר הפורטוגלי לואיש פיגו בן ה-23. קרויף תכנן להסתמך על הצעירים בוגרי הלה-מאסיה איוואן דה לה פנייה, אוסקר גארסיה, רוג'ר גארסיה, טוני ולמסאן ואלברט סלאדס שכונו "La Quinta de Lo Pelat" (החמישייה של לו פלט, על שמו של דה לה פנייה שכונה "Lo Pelat", הקירח). הקבוצה שיחקה היטב ושמרה בעקביות על המקום השני בליגה תוך מאבק עם המוליכה, אתלטיקו מדריד. בגביע המלך הגיעה ברצלונה לגמר, ובגביע אופ"א העפילה לחצי הגמר. עם זאת, בתוך עשרה ימים הפסידה ברצלונה את שלושת הגביעים. ב-10 באפריל 1996 הובסה ברצלונה 0–1 על ידי אתלטיקו מדריד בגמר גביע המלך. שישה ימים לאחר מכן, בחצי הגמר השני של גביע אופ"א שנערך בברצלונה, הפסידה ברצלונה 1–2 לבאיירן מינכן והודחה מהטורניר. ולבסוף, ב-20 באפריל, הפסידה ברצלונה 1–3 לאתלטיקו מדריד בקאמפ נואו, הפסד שמשמעותו הייתה אבדן האליפות עבור ברצלונה. קרויף פוטר ב-19 במאי 1996 ובמקומו הוחתם המאמן האנגלי בובי רובסון.

קרויף זכה עם הקבוצה ב-11 תארים (4 אליפויות, ליגת האלופות, 2 גביעי מלך, 2 סופר קאפ ספרדי, גביע המחזיקות וסופר קאפ אירופי), והוא המאמן השני המצליח ביותר בברצלונה מבחינת תארים, לאחר חניכו פפ גוארדיולה. כמו כן, קרויף הוא המאמן שאימן את ברצלונה למשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של הקבוצה, 8 שנים.

הקבוצה שאימן קרויף שזכתה בארבע אליפויות רצופות וכללה אגדות כסטויצ'וב, לאודרופ, רומאריו, קומאן, בגיריסטיין וגוארדיולה, זכתה לכינוי the Dream Team (קבוצת החלומות), בשל סגנון המשחק ההתקפי מרהיב העין, שתורגם גם להצלחה ספורטיבית וזכייה בתארים רבים. אולם השפעתו של קרויף חרגה הרבה מעבר לשנים בהן אימן, ופילוסופיית המשחק אותה הטמיע בברצלונה, הטוטאל פוטבול, עדיין משמשת כ-DNA של ברצלונה והיא יושמה בהצלחה חסרת תקדים בברצלונה ונבחרת ספרד של שנות ה-2000.

רובסון ו-ואן חאל: השנים האחרונות של נונייז (1996–2000)

בתגובה לפיטוריו של קרויף הוקמה קבוצת מחאה בשם L'Elefant Blau (הפיל הכחול) על ידי עורך דין קטלאני צעיר בשם ז'ואן לאפורטה. הקבוצה ראתה בקרויף ובמורשתו את ערכיה המסורתיים של ברצלונה והאשימו את נונייז בהשחתת המועדון. לאפורטה יהפוך לנשיא ברצלונה 7 שנים מאוחר יותר.

רובסון אימן את הקבוצה למשך עונה אחת, 1996/97. בעונה זו נרכש החלוץ הברזילאי רונאלדו בן ה-20 מפ.ס.וו. איינדהובן תמורת 19.5 מיליון דולר. למרות גילו הצעיר, כבר היה רונאלדו לאחד השחקנים הטובים בעולם ואף זכה בינואר 1997 בפרס כדורגלן השנה בעולם בגיל 20 בלבד, שיא שטרם נשבר. בעונתו היחידה במועדון כבש רונאלדו 47 שערים ב-49 משחקים והוביל את ברצלונה לזכייה בגביע המחזיקות (ניצחון 1–0 על פריס סן-ז'רמן בגמר), גביע המלך (3–2 על ריאל בטיס) והסופר קאפ הספרדי (6–5 על אתלטיקו מדריד בסיכום שני המשחקים). בליגה הבקיעה ברצלונה 104 שערים, שיא שיישבר רק בעונת 2008/09, אך למרות זאת סיימה שנייה בליגה, 2 נקודות מתחת האלופה ריאל מדריד. רובסון זכה לביקורת על שגיאות טקטיות ועל הסתמכותו הרבה על רונאלדו ופוטר בסוף העונה. רונאלדו זכה על עונה מדהימה זו בכדור הזהב (והיה לזוכה הצעיר ביותר בפרס, שיא שעדיין לא נשבר), כדורגלן השנה בעולם (בפעם השנייה ברציפות), נעל הזהב האירופית, פרס בראבו ופרס הפיצ'יצ'י, כל זאת בגיל 21 בלבד. אך למרות זאת נמכר לאינטר האיטלקית תמורת 27 מיליון דולר, לאחר שהמשא ומתן עם הנהלת ברצלונה על הארכת חוזהו כשל.

לקראת עונת 1997/98 מונה המאמן ההולנדי לואי ואן חאל למאמן הקבוצה במקום רובסון. ואן חאל מינה את רונאלד קומאן לעוזרו וגיבש קבוצה חזקה שנשענה על ז'וזפ גוארדיולה (שהתמנה לקפטן לאחר עזיבתו של גאורגה פופסקו), לואיש פיגו, לואיס אנריקה (שהגיע עונה לפני כן מריאל מדריד), אבלרדו והחלוץ הברזילאי ריבאלדו, שנרכש תמורת 26 מיליון דולר מדפורטיבו לה קורוניה. אליהם צירף ואן חאל מספר שחקנים הולנדים, כמו מיכאל רייזיחר ורוד הספ. ואן חאל זכה להצלחה מיידית, כאשר זכה בדאבל בעונתו הראשונה. בליגה, זכתה ברצלונה בפער של 9 נקודות מסגניתה (כולל שני נצחונות בקלאסיקו, לראשונה מאז עונת 1993/94). בגמר גביע המלך ניצחה ברצלונה 5–4 בדו-קרב פנדלים את מיורקה וזכתה בגביע בפעם השנייה ברציפות. כמו כן זכתה ברצלונה בסופר קאפ האירופי לאחר נצחון 3–1 על בורוסיה דורטמונד, מחזיקת הגביע בליגת האלופות, משעריהם של ריבאלדו ולואיס אנריקה. בליגת האלופות הודחה ברצלונה כבר בשלב הבתים, ואת הסופר קאפ הספרדי הפסידה לריאל מדריד לאחר הפסד 3–5 בסיכום שני משחקים.

לקראת עונת 1998/99 החתים ואן חאל בברצלונה מספר גדול של שחקנים הולנדים, בהם פטריק קלייברט (ממילאן תמורת 8.75 מיליון אירו), האחים רונאלד ופרנק דה בור (מאייאקס תמורת 22 מיליון אירו), פיליפ קוקו ובודווין זנדן. כמו כן עלה מהנוער הקשר הספרדי בן ה-18 צ'אבי, שעתיד להיות שיאן ההופעות של ברצלונה בכל הזמנים ואחד מהשחקנים הגדולים בתולדותיה. צ'אבי שיחק באותה עונה כמחצית מהמשחקים והפך במהרה לשחקן הרכב קבוע עד לפרישתו, 17 עונות לאחר מכן. לאחר פתיחת עונה מהוססת (19 נקודות בלבד ב-14 המחזורים הראשונים), התאוששה ברצלונה וזכתה באליפות הליגה בפעם השנייה ברציפות, עם פער של 11 נקודות מסגניתה, ריאל מדריד. בליגת האלופות, הודחה ברצלונה שוב בשלב הבתים, לאחר שהוגרלה ל"בית המוות" יחד עם באיירן מינכן ומנצ'סטר יונייטד. את הסופר קאפ הספרדי הפסידה למיורקה, ומגביע המלך הודחה על ידי ולנסיה ברבע הגמר.

בקיץ 1999 עזב הבלם הותיק מיגל אנחל נדאל. בעונת 1999/2000 הפסידה ברצלונה את הליגה לדפורטיבו לה קורוניה. לעומת זאת, בליגת האלופות לראשונה קצר ואן חאל הצלחות כשסיים את שני שלבי הבתים בראשות הבית עם 9 ניצחונות מתוך 12 משחקים. ברצלונה ניצחה 6–4 את צ'לסי ברבע הגמר, אך הפסידה 3–5 לולנסיה בחצי הגמר, והודחה מהמפעל. ריבאלדו סיים עונה זאת כמלך השערים של ליגת האלופות, עם 10 שערים. ב-20 במאי 2000, ימים ספורים לאחר אובדן האליפות, התפטר ואן חאל ממשרת המאמן. במקומו מונה לורנס סרה פרר, מאמן קבוצת הנוער. יחד עם ואן חאל עזבו גם מספר שחקנים הולנדים, רונאלד דה בור, וינסטון בוחארדה ורוד הספ. בעונה זו קידם ואן חאל את קרלס פויול בן ה-21 מהנוער כמגן ימני, במקומו של רייזיחר ממנו לא היה ואן חאל מרוצה. פויול עתיד להופיע במדי ברצלונה למעלה מ-600 פעמים והוא יהיה הקפטן בתור הזהב הגדול בתולדותיה.

ב-1 ביולי 2000 עבר כוכב הקבוצה, לואיש פיגו, באופן מתוקשר ליריבה המרה ריאל מדריד, לאחר שזו שילמה את סעיף השחרור המלא שלו, 37 מיליון אירו, מה ששבר את כל שיאי ההעברות באותם ימים. הבאתו של פיגו הייתה הבטחת בחירות של נשיא ריאל מדריד הנבחר פלורנטינו פרס כחלק מתוכנית ה'גלקטיקוס' שקידם, אך פיגו, שהיה השחקן האהוב ביותר על אוהדי ברצלונה וסגן הקפטן, שלל בפומבי מעבר לריאל מדריד, וכשהתגלתה האמת הפך פיגו לשנוא במיוחד על אוהדי ברצלונה, עד כדי כך שכשהופיע בקאמפ נואו במדי ריאל מדריד במסגרת הקלאסיקו, הוא זכה לקריאות 'יודאס' (רמז ליהודה איש קריות) ואף נזרק עליו ראש חזיר.

ב-23 ביולי 2000 התפטר נונייס מנשיאות המועדון לאחר 22 שנה. בתקופתו כנשיא הפכה ברצלונה לאחד ממועדוני הכדורגל הגדולים, העשירים והמצליחים בעולם. מספר חברי המועדון גדל מ-77,905 ל-106,000, מספר מועדוני האוהדים גדל מ-96 המרוכזים בעיקר בספרד ל-1,300 ברחבי העולם כולו. נונייס הקים את אקדמיית הנוער של המועדון, "לה מאסיה", הרחיב את הקאמפ נואו לתכולה של 115,000 צופים, בנה את המיני אסטדי ב-1982, את "מוזאון בארסה" ב-1984, והרחיב את הפלאו בלאוגרנה ב-1994. למרות הצלחתו הרבה, נונייס ספג ביקורת בשל מדיניותו הקשוחה כלפי דרישות שכר מצד השחקנים, מה שהוביל לעזיבתם של שחקנים חשובים רבים, כמו מראדונה, רונאלדו, שוסטר ורומאריו.

עידן גספארט

לאחר התפטרותו של נונייס, מונה ז'ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנים, לנשיא. התפטרותם של נונייס וואן חאל גרמה לתקופה של חוסר יציבות ממושכת ותקופת נשיאותו של גספארט היא מן הגרועות בתולדות המועדון.

עונת 2000/01

גספארט בזבז את הכסף שנכנס לקופת המועדון ממכירתו של פיגו על שחקנים שלא הביאו תועלת לקבוצה, כמו מארק אוברמארס (25 מיליון אירו מארסנל), עמנואל פטי (14 מיליון אירו מארסנל), ג'רארד לופס (בוגר ה'לה מאסיה', 22 מיליון אירו מולנסיה) ואלפונסו (16.5 מיליון אירו מריאל בטיס). המאמן החדש, לורנס סרה פרר, כשל, ברצלונה הודחה מליגת האלופות כבר בשלב הבתים הראשון, ונשרה לגביע אופ"א, שם הודחה על ידי ליברפול בחצי הגמר. סרה פוטר באפריל 2001, לאחר הפסד 1–3 לאוסאסונה, שגרם לברצלונה לרדת למקום החמישי בטבלה ובמרחק של 17 נקודות מהמוליכה, ריאל מדריד. במקומו מונה שחקן העבר קרלס רשאק, תחתיו הפסידה הקבוצה בחצי גמר הגביע, אך הצליחה לסיים במקום הרביעי בטבלה על חשבון ולנסיה (לאחר ניצחון 3–2 במחזור האחרון על ולנסיה, משלושער מרהיב של ריבאלדו), ובכך שמרה על מקומה בליגת האלופות בעונה הבאה.

עונת 2001/02

בקיץ עזב גוארדיולה לאיטליה. החלוץ הארגנטינאי הצעיר חבייר סביולה נרכש מריבר פלייט תמורת 35 מיליון אירו. בליגת האלופות הציג רשאק הצלחה יחסית כשסיים בראשות הבית בשני השלבים, אך ברצלונה הודחה בחצי הגמר לאחר הפסד 1–3 ליריבתה המקומית ריאל מדריד (שגם זכתה בתואר). בליגה סיימה ברצלונה שוב במקום הרביעי, ובגביע המלך הודחה ברצלונה באופן משפיל כבר בשלב הראשון על ידי UE Figueres ששיחקה בליגה השלישית.

עונת 2002/03

במאי 2002 מונה ואן חאל בשנית למאמן. ביוני החליטה ההנהלה לשחרר את ריבאלדו מחוזהו, שנה לפני מועד סיומו המקורי, והוא עזב את הקבוצה למילאן. ריבאלדו הבקיע 130 שערים ב-235 הופעות במדי ברצלונה והוא ממוקם במקום השמיני בטבלת מלכי השערים בכל הזמנים של ברצלונה. ביולי נרכש השחקן הארגנטינאי חואן רומן ריקלמה תמורת 10 מיליון אירו ששולמו לבוקה ג'וניורס. באותה עונה קיבל לואיס אנריקה את סרט הקפטן, לאחר עזיבתו של סרג'י ברז'ואן. ואן חאל נחל הצלחה בליגת האלופות עם מאזן של 11 ניצחונות מ-12 משחקים בשני השלבים הראשונים. אולם בגביע המלך הודחה ברצלונה שוב בשלב הראשון, הפעם על ידי Novelda CF, גם היא מהליגה השלישית, ובליגה הייתה ברצלונה במאזן איום, עם 23 נקודות לאחר 19 מחזורים. ואן חאל פוטר ב-27 בינואר 2003 לאחר הפסד 0–2 לסלטה ויגו שגרם לברצלונה לרדת למקום ה-12. במקומו הוחתם המאמן הסרבי רדומיר אנטיץ'. אנטיץ' אימן את הקבוצה עד סוף העונה, ותחתיו ברצלונה הודחה מליגת האלופות ברבע הגמר על ידי יובנטוס בתוצאה 2–3, את הליגה סיימה במקום השישי המוביל לגביע אופ"א. מכיוון שהגיע בעיצומה של העונה, היה אנטיץ' מוגבל מבחינת כוח אדם, והוא העניק הזדמנויות למספר שחקני נוער, ובמיוחד השוער בן ה-20 ויקטור ואלדס והקשר בן ה-18 אנדרס אינייסטה, שניהם יהיו מגדולי השחקנים של ברצלונה בכל הזמנים.

ב-12 בפברואר 2003 התפטר הנשיא גספארט, לאחר שהוביל את המועדון לשפל ספורטיבי וכלכלי. סגנו אנריק ריינה, מילא את מקומו עד מאי. ב-15 ביוני התקיימו הבחירות לנשיאות המועדון, ובהן ניצח ז'ואן לאפורטה הצעיר והכריזמטי, מנהיג תנועת הפיל הכחול, ברוב של 52.57% מהקולות. גספארט היה ועודנו הנשיא היחיד מאז שנות הארבעים שבתקופת כהונתו לא זכה המועדון באף גביע.

עידן לאפורטה (2003–2010)

תקופת רייקארד (2003–2008)

עונת 2003/04

לאפורטה הפך לנשיא ברצלונה ב-15 ביוני 2003 והוביל את ברצלונה לתור הזהב הגדול בתולדותיה. מיד עם כניסתו לתפקיד, החליט לאפורטה לא לחדש את חוזהו של אנטיץ', ובמקומו מונה המאמן ההולנדי בן ה-40 פרנק רייקארד, כוכב מילאן לשעבר. כמו כן מינה לאפורטה את שחקן העבר צ'יקי בגיריסטיין למנהל הטכני. לאפורטה ניפה את הסגל, פרנק דה בור והשוער רוברטו בונאנו עזבו וריקלמה הושאל, ורכש ב-27 מיליון אירו את רונאלדיניו, הכוכב הברזילאי של פריס סן-ז'רמן (לאחר שדייוויד בקהאם סירב להצטרף לברצלונה וחתם בריאל מדריד). רונאלדיניו כבש בעונתו הראשונה 22 שערים, וזכה על עונה זו בפרס כדורגלן השנה בעולם לשנת 2004. ברצלונה סיימה את העונה במקום השני בליגה, בגביע המלך הגיעה ברצלונה לרבע הגמר, ובגביע אופ"א הודחה בשמינית הגמר. בעונה זו הפך ויקטור ואלדס לשוער הראשון באופן רשמי. עונה זו הייתה עונת מעבר, שעמדה בסימן של החזרה של ברצלונה לקדמת הכדורגל העולמי, תוך סגנון ניהול חדש, החזר חובות ומעבר למאזן כלכלי חיובי. האוהדים וכלי התקשורת דרשו את התפטרותו של רייקארד אך לאפורטה התעקש להעניק לו המשכיות ויציבות שחסרה למועדון בשנים הקודמות, מה שהשתלם בסופו של דבר.

בעונה זו, ב-16 באוקטובר 2003, בעת משחק ידידות מול פורטו של ז'וזה מוריניו, הכניס רייקארד שחקן ארגנטינאי צעיר בשם ליונל מסי. מסי, שהיה אז בן 16 וארבעה חודשים, נולד ב-1987 ברוסאריו, ארגנטינה. הוא סבל ממחלת גדילה, ובשנת 2000 הוא הצטרף לאקדמיית הנוער של ברצלונה תוך הסכמה שהמועדון יממן את טיפולי הגדילה. מסי התקדם במהירות בין שבעת קבוצות הנוער של המועדון וכבש 105 שערים ב-107 משחקים. באותו יום, ערך מסי את הבכורה הלא רשמית שלו בקבוצת הבוגרים, והוא הרשים את צוות האימון שהחל לזמן אותו לאימוני הקבוצה הבוגרת אחת לשבוע. מסי עתיד להיות מלך השערים והבישולים ושיאן ההופעות של המועדון בכל הזמנים, לצד היותו אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

עונת 2004/05

בקיץ 2004 עמד לרשות לאפורטה תקציב גדול יותר לרכישת שחקנים. בין היתר הוא רכש את החלוץ הקמרוני בן ה-23 סמואל אטו ממיורקה תמורת 24 מיליון אירו ואת הקשר הפורטוגלי בן ה-26 דקו מפורטו תמורת 21 מיליון אירו. כמו כן, ליונל מסי בן ה-16 נרשם לקבוצה הבוגרת וקיבל את החולצה מס' 30. לצד זאת, לאפורטה המשיך בשחרור שחקנים, ושחרר בעונה זו לא פחות מ-13 שחקנים, ביניהם פטריק קלייברט שכבש 122 שערים בשש שנותיו במועדון, פיליפ קוקו, מיכאל רייזיחר, לואיס גרסיה ומארק אוברמארס. גם הקפטן לואיס אנריקה פרש בגיל 34, לאחר 8 עונות במדי ברצלונה בהן הבקיע 109 שערים. במקומו מונה לקפטן הקבוצה הבלם קרלס פויול. אינייסטה הפך לשחקן קבוע בהרכב הפותח ויחד עם צ'אבי הנהיג את הקישור. בעונה זו הפסידה ברצלונה רק 4 משחקים (הנתון הנמוך ביותר מאז עונת 1986/87) וזכתה באליפות עם 84 נקודות, תואר ראשון לאחר חמש שנות בצורת. למרות זאת, הודחה ברצלונה מגביע המלך כבר בסיבוב הראשון (נגד לבאנטה) בפעם השלישית בתוך ארבע שנים. בליגת האלופות הודחה הקבוצה בשמינית הגמר מול צ'לסי.

באוקטובר 2005 זכה רונאלדיניו בפרס כדור הזהב, ובדצמבר זכה בפעם השנייה ברציפות בפרס כדורגלן השנה בעולם. רייקארד מיעט לשתף את מסי בעונה זו, והוא שיחק תשעה משחקים בלבד בהם כבש שער בודד. הופעת הבכורה שלו בליגה הייתה ב-16 באוקטובר 2004 נגד אספניול. שער הבכורה היה כשנכנס כמחליף נגד אלבסטה וכבש מבישול של רונאלדיניו, והפך לכובש הצעיר ביותר בתולדות המועדון (שיא שנשבר מאז כמה פעמים). בעונה זו שיחק מסי בעיקר בברצלונה ב' בה הבקיע 6 שערים ב-17 משחקים.

עונת 2005/06

לקראת עונת 2005/06 לא בוצעו שינויים משמעותיים בסגל, שני שחקנים הובאו בהעברה חופשית (סנטיאגו אסקרו ומארק ואן בומל), מספר שחקנים שוחררו, ביניהם ג'רארד לופס שעזב לאור הדומיננטיות של צ'אבי ואינייסטה, ריקלמה שנמכר לויאריאל תמורת 7 מיליון אירו, וסביולה שהושאל לסביליה. ב-24 ביוני 2005, ביום הולדתו ה-18, חתם מסי על החוזה המקצועני הראשון שלו, חוזה עד 2014 עם סעיף שחרור של 150 מיליון יורו. מסי הפך לשחקן הרכב ויצר שלישייה התקפית יעילה ביותר יחד עם רונאלדיניו ואטו. אך ב-7 במרץ 2006 נפצע מסי בשריר הירך האחורי במשחק שמינית גמר ליגת האלופות נגד צ'לסי, וסיים את העונה. הוא הספיק לכבוש עד אז 8 שערים ב-25 הופעות.

עונה זו הייתה המוצלחת בתולדות המועדון מאז 1992. באוגוסט זכתה ברצלונה בסופר קאפ ספרדי לאחר ניצחון 4–2 על בטיס. בליגה, הובילה ברצלונה לאורך רוב העונה וזכתה באליפות בפעם השנייה ברציפות. בקלאסיקו שאירחה ריאל מדריד, ניצחה ברצלונה 3–0 את קבוצת הגלקטיקוס של ריאל מדריד (שכללה אגדות כמו רונאלדו, זידאן, רוברטו קרלוס, ראול, בקהאם, סרחיו ראמוס, איקר קסיאס) משער של אטו וצמד של רונאלדיניו, ורייקארד הפך למאמן הראשון של ברצלונה שמנצח פעמיים בסנטיאגו ברנבאו. הופעתו של רונאלדיניו הייתה כה מרשימה, שאוהדי ריאל מדריד מחאו לו כפיים לאחר שערו השני, מחווה לה זכו רק מראדונה לפניו ואינייסטה אחריו. אטו סיים עונה זו עם 26 שערי ליגה וזכה בפרס הפיצ'יצ'י.

בליגת האלופות, העפילה ברצלונה לגמר לאחר שסיימה ראשונה בשלב הבתים וניצחה את צ'לסי, בנפיקה ליסבון ומילאן בשלבי הנוקאאוט. בגמר שנערך ב-17 במאי 2006, התמודדה ברצלונה נגד ארסנל שנחשבה לאחת הקבוצות הטובות באירופה. ארסנל עלתה ליתרון למרות מיעוט מספרי (השוער ינס להמן הורחק לאחר שהכשיל את אטו בתוך הרחבה), ו-15 דקות לפני סיום המשחק, הנריק לארסון שעלה כמחליף, בהופעתו האחרונה במועדון, בישל שערים לאטו (שנבחר לשחקן המצטיין בגמר) ובלטי (שעלה גם הוא מהספסל), וברצלונה ניצחה 2–1 וזכתה בגביע בפעם השנייה בתולדותיה.

עונת 2006/07

בקיץ 2006 נרכשו מיובנטוס המגן־הימני בן ה-29 ג'אנלוקה זמברוטה והבלם בן ה-34 ליליאן תוראם תמורת 14 מיליון ו-5 מיליון אירו בהתאמה. כמו כן, החלוץ האיסלנדי בן ה-27 איידור גודיונסן נרכש מצ'לסי ב-12 מיליון אירו. הקבוצה ערכה מסע טרום עונה בארצות הברית, ובמהלכו נפצעו אטו ומסי, שהחמיצו בשל כך את המשחקים הראשונים של העונה.

למרות שברצלונה התחילה את העונה כפייבוריטית בכל המסגרות, היא כשלה ולא זכתה באף גביע מלבד הסופר קאפ הספרדי בו זכתה באוגוסט 2006. שבוע לאחר הזכיה, הפסידה ברצלונה את הסופר קאפ האירופי לסביליה. בדצמבר הפסידה ברצלונה 0–1 לאינטרנסיונל בגמר גביע העולם למועדונים 2006. בליגה, הובילה ברצלונה את הטבלה לאחר שני משחקי ה'קלאסיקו', אך מעדה במחזורי הסיום וסיימה עם מספר נקודות זהה לריאל מדריד (76) ועם יחס שערים עדיף בהרבה (26:45), אך ריאל מדריד זכתה באליפות בשל יחס השערים העדיף במפגשים הישירים ביניהן (5:3 לריאל מדריד). אחד המשחקים הזכורים ביותר בעונה זו היה הקלאסיקו שנערך בקאמפ נואו ב-10 במרץ 2007, ובו עלתה ריאל מדריד שלוש פעמים ליתרון (משעריהם של רוד ואן ניסטלרוי וסרחיו ראמוס) אך מסי, שקיבל בעונה זו את החולצה מס' 19, השווה את התוצאה שלוש פעמים בשלושער מרהיב.

בגביע המלך, הגיעה ברצלונה לחצי הגמר ובסיבוב הראשון ניצחה את חטאפה 5–2 (כולל שער מדהים של מסי, שהעלה השוואות לשער המאה של מראדונה במונדיאל 1986), אך בגומלין הובסה 0–4 והודחה מהמפעל. בליגת האלופות הודחה ברצלונה בשמינית הגמר על ידי ליברפול בשל חוק שערי חוץ.

בדיעבד, הוכרה פציעתם של אטו ומסי בראשית העונה כאחת הסיבות לעונה הרעה. רונאלדיניו אמנם כבש 24 שערים, אך טען שלא היה בכושרו הטוב. בנוסף, אטו מתח ביקורת באופן פומבי על רייקארד ורונאלדיניו, מה שגרם לקרע ביניהם. לצד זאת, מסי סיים עונה זו עם 17 שערים ב-35 הופעות, וסיים במקום השלישי בפרס כדור הזהב לשנת 2007 (לאחר קאקה וכריסטיאנו רונאלדו) בגיל 19 בלבד, שיא שטרם נשבר.

עד לעונה זו, במשך יותר ממאה שנות קיומו, מעולם לא הופיע לוגו מסחרי על חולצות השחקנים, בשונה מרוב מועדוני הכדורגל. בקיץ 2006 חתמה ברצלונה על הסכם עם יוניסף, קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים, ולפיו יופיע הלוגו של יוניסף למשך 5 שנים בחזית חולצות השחקנים ובנוסף המועדון יתרום ליוניסף 0.7 אחוזים מכלל הכנסתו (1.9 מיליון דולר לשנה). גישה לא כלכלית זו, מיצבה את מעמדה של ברצלונה כמועדון בעל ערכים הקודמים לחישובים מסחריים. גישה זו הוזנחה בהמשך על ידי יורשיו של לאפורטה.

עונת 2007/08

כישלון העונה הקודמת הניע את לאפורטה לבצע שינויים בסגל. ב-25 ביוני 2007 חתם בקבוצה החלוץ הצרפתי תיירי הנרי, שנרכש ב-24 מיליון דולר מארסנל. כמו כן הוחתמו המגן השמאלי אריק אבידל (15 מיליון דולר מליון), הקשר האחורי יאיא טורה (9 מיליון דולר ממונקו), והבלם גבריאל מיליטו (17 מיליון דולר מסרגוסה). לצד זאת, עלו שחקנים נוספים מהנוער, וביניהם הכישרון הצעיר בויאן קרקיץ' בן ה-17, שבעונה זו עתיד לשבור את שיאו של מסי ככובש הצעיר ביותר במדי ברצלונה, ובזאת עלה מספרם של שחקני הבית בסגל לתשעה. לצד זאת, מספר שחקנים ותיקים עזבו את הקבוצה, הבולט מביניהם היה חבייר סביולה, שבשש שנותיו זכה ליחס פושר מצד מאמני הקבוצה למרות יכולותיו ונאמנותו לקבוצה, וכעת לאחר שחוזהו הסתיים בחר לעבור לריאל מדריד, שם התמנה למאמן ברנד שוסטר, אחד משחקניה הטובים והמשמעותיים ביותר של ברצלונה בשנות ה-80 של המאה ה-20, ששיחק גם הוא בשני המועדונים.

למרות החיזוקים המשמעותיים בסגל, עונה זו המשיכה את קודמתה והייתה לעונה הגרועה ביותר בעידן רייקארד. ברצלונה הפסידה את שני משחקי הקלאסיקו של הליגה לריאל מדריד בפעם הראשונה מאז עונת 1983/84, וניצחה רק בחמש משחקי חוץ. ברצלונה שמרה לאורך רוב העונה על המקום השני, אך במחזורים האחרונים היא ספגה רצף של הפסדים וסיימה את הליגה במקום השלישי, 18 נקודות מתחת האלופה, ריאל מדריד. בליגת האלופות ובגביע הודחה ברצלונה בחצאי הגמר, על ידי מנצ'סטר יונייטד (שגם זכתה בגביע) וולנסיה (שגם היא הניפה את הגביע) בהתאמה.

בעונה זו המשיך מסי לבסס את עצמו כשחקן מפתח, ותרם 16 שערים ו-13 בישולים ב-40 משחקים. למרות חוסר ההצלחה, הגיע מסי למקום השני בפרס כדור הזהב לשנת 2008 לאחר הזוכה, כריסטיאנו רונאלדו. רונאלדיניו המשיך בדעיכתו, סבל מפציעות, וכבש תשעה שערים בלבד ב-26 הופעות. עונה זו עמדה גם בסימן פריצתו של הכוכב העולה בויאן קרקיץ', שכבש 12 שערים בעונתו הראשונה בבוגרים בגיל 17 בלבד.

ב-8 במאי 2008, למחרת ההפסד 1–4 לריאל מדריד בליגה, הודיע לאפורטה כי חוזהו של רייקארד לא יוארך והוא יעזוב את הקבוצה בסיום העונה. לתפקיד המאמן היו מועמדים שניים: מאמן צ'לסי המוערך ז'וזה מוריניו, ששימש עוזר מאמן ללואי ואן חאל בברצלונה בשנים 1997–2000, והיה באותה תקופה בעל מוניטין כשזכה להצלחות עם פורטו וצ'לסי (כולל זכייה מפתיעה בליגת האלופות ושני אליפויות אנגליה רצופות), הצלחות שהדביקו לו את הכינוי "המיוחד" ("The Special One"). המועמד השני היה קפטן הקבוצה לשעבר ז'וזפ גוארדיולה, שאימן את קבוצת המילואים של המועדון והעלה אותה מהליגה הרביעית לשלישית, אך היה חסר ניסיון ברמות הגבוהות. בהמלצתו של יוהאן קרויף, אביו הרוחני של גוארדיולה, הודיע לאפורטה כי מחליפו של רייקארד יהיה גוארדיולה.

תקופת גוארדיולה: עידן השיא של ברצלונה (2008–2012)

עונת 2008/09

גוארדיולה התחיל לאמן את ברצלונה ביוני 2008, עם סיום חוזהו של רייקארד. מיד עם כניסתו לתפקיד, בגיל 37 בלבד, הפגין מנהיגות ושליטה וקיבל שורה של החלטות. כוכב הקבוצה, רונאלדיניו, נמכר למילאן ב-25 מיליון אירו וחוזהו של דקו לא חודש והוא עבר לצ'לסי. מלבדם הועזבו שחקנים נוספים, כג'אנלוקה זמברוטה וליליאן תוראם. לצד זאת ערך גוארדיולה מסע רכש מדוקדק שכלל את המגן הימני דני אלבס (סביליה, 36 מיליון אירו), הבלם ג'רארד פיקה שגדל ב'לה מאסיה' (מנצ'סטר יונייטד, 5 מיליון אירו), אלכסנדר חלב (ארסנל, 11.8 מיליון אירו), הקשר סיידו קייטה (סביליה, 14 מיליון אירו), מרטין קאסרס (ויאריאל, 16.5 מיליון אירו). בנוסף, העלה גוארדיולה מהנוער קשר אחורי צנום בשם סרחיו בוסקטס שהיה בן 20 באותה עת. שחקן נוער נוסף שקיבל הזדמנויות היה פדרו רודריגז בן ה-21. בסך הכל הוציאה ברצלונה 88 מיליון אירו על רכש באותה עונה. במקביל, ביורו 2008 שנערך ביוני, זכתה ספרד, כאשר הצמד צ'אבי ואינייסטה שלטו בקישור והיו חלק משמעותי בזכייה, לצד קרלס פויול. צ'אבי אף זכה בפרס השחקן המצטיין של הטורניר.

במהלך הקדם־עונה, הועלתה הצעת אי אמון כלפי לאפורטה לאחר שתי עונות השפל ובעקבות חוסר האמון בהחלטתו למנות את גוארדיולה חסר הניסיון. ההצעה זכתה ל-60.6 אחוזי תמיכה, פחות מ-66% הנדרשים להצעת אי אמון. בעקבות הבעת חוסר האמון מצד רוב חברי המועדון, התפטרו 8 דירקטורים מנשיאות המועדון.

גוארדיולה יישם מערך 4–3–3 קרויפיסטי קלאסי, תוך שימת דגש על משחק הלחץ הקבוצתי וסגנון משחק שכלל מסירות קצרות מרגל לרגל ומשחק בשטח צפוף. בנוסף יישם גוארדיולה כללי משמעת קפדניים, הנהיג פיקוח הדוק על הרגלי התזונה של השחקנים ואסר כניסה של אנשי תקשורת לחדר ההלבשה. העונה החלה ברגל שמאל, עם הפסד ותיקו בשני המשחקים הראשונים. אולם מיד לאחר מכן התחילה ברצלונה ברצף ניצחונות שהביאו אותה למקום הראשון בסיומו של המחזור התשיעי. ב-13 בדצמבר 2008, אירחה ברצלונה את ריאל מדריד למשחק הקלאסיקו הראשון של העונה, וניצחה 2–0 בדקות הסיום משעריהם של אטו ומסי. עם סיומה של המחצית הראשונה של העונה, עמדה ברצלונה על 50 נקודות מ-57 אפשריות, ובפער של 12 נקודות מריאל מדריד, הבאה אחריה בטבלה. ב-2 במאי 2009 אירחה ריאל מדריד את הקלאסיקו השני לעונה, בעת שהפער בין שתי הקבוצות הצטמצם ל-6 נקודות בלבד. גוארדיולה יישם במשחק זה לראשונה את שיטת ה-9 המדומה. מסי, שנהג לשחק בכנף ימין, הוסט למרכז, מאחורי שני החלוצים, אטו והנרי. מסי תפקד כחלוץ מזויף שחופשי לנוע בין עמדות הקישור וההתקפה, במערך שהתגלה כטקטיקה גאונית של גוארדיולה. ריאל מדריד עלתה ראשונה ליתרון אך ברצלונה חזרה במהירות וניצחה בתוצאה 6–2 אל מול 80,000 אלף צופים בסנטיאגו ברנבאו מצמדים של מסי והנרי ושערים של פיקה ופויול. היה זה הניצחון הגדול ביותר של ברצלונה בקלאסיקו מאז ה-5–0 ב-1974 בעידן יוהאן קרויף. ב-13 במאי ניצחה ברצלונה בגמר גביע המלך 4–1 את אתלטיק בילבאו, לאחר שניצחה בשלבים המוקדמים את אתלטיקו מדריד, אספניול ומיורקה, וזכתה בגביע בפעם ה-25 בתולדותיה. ב-16 במאי הפסידה ריאל מדריד 2–3 לויאריאל, וברצלונה הוכתרה לאלופת ספרד. ברצלונה סיימה את העונה עם יחס שערים מדהים (35:135) ובפער 9 נקודות מסגניתה, ריאל מדריד, לאחר שהוליכה את הטבלה מהמחזור התשיעי ברציפות.

במקביל, בליגת האלופות ניצחה ברצלונה את ויסלה קרקוב 4–1 בשלב המוקדמות (אותו נאלצה לעבור משום שסיימה שלישית בליגה בעונה הקודמת) וסיימה את שלב הבתים במקום הראשון עם יחס שערים 8:18. בשמינית הגמר ניצחה ברצלונה את ליון בתוצאה המצטברת 6–3, ברבע הגמר ניצחה את באיירן מינכן 5–1 בסיכום שני המשחקים, ובחצי הגמר התמודדה מול צ'לסי. לאחר שהמשחק הראשון הסתיים בתיקו מאופס, הובילה צ'לסי במשחק הגומלין אותו אירחה בסטמפורד ברידג' 1–0 כבר בדקה התשיעית, ובנוסף הורחק אריק אבידל בכרטיס אדום בדקה ה-66. בדקה ה-93 בתוך תוספת הזמן, כבש אינייסטה שער שוויון מבישול של מסי, שער שהעלה את ברצלונה לגמר בשל חוק שערי חוץ. בגמר ליגת האלופות התמודדה ברצלונה מול מנצ'סטר יונייטד, מחזיקת הגביע מהעונה הקודמת ואלופת אנגליה. הגמר נערך ב-27 במאי 2009 ברומא, וברצלונה, שעלתה בהרכב שרובו שחקני בית (7/11), ניצחה 2–0 משערים של אטו ומסי (את השערים בישלו אינייסטה וצ'אבי, איש המשחק, בהתאמה), ופויול הניף את גביע ליגת האלופות בפעם השנייה. זכייתה של ברצלונה בליגת האלופות השלימה טרבל (זכייה בליגה, בגביע ובגביע אירופה) ראשון מסוגו בכדורגל הספרדי.

גוארדיולה יישם בצורה מבריקה את שיטת הטוטאל פוטבול אותה הנחיל קרויף בתקופתו בברצלונה, ויצר סגנון משחק התקפי ומרהיב עין שזכה לכינוי הפופולרי 'טיקי טאקה' (אנ'). ברצלונה כבשה 154 שערים וספגה 54 בלבד בכל המסגרות. השלישייה ההתקפית של ברצלונה, מסי-אטו-הנרי, כבשה לבדה 100 שערים. צ'אבי היה מלך הבישולים של הליגה, עם 20 בישולים. ויקטור ואלדס זכה בפרס זאמורה לאחר שספג 31 שערים בלבד ב-35 משחקי ליגה. מסי היה מלך השערים של הקבוצה בכל המסגרות, עם 38 שערים ו-17 בישולים ב-51 משחקים. מסי סיים את העונה כמלך השערים בליגת האלופות (9 שערים), ונבחר לשחקן הטוב ביותר בליגה הספרדית.

עונת 2009/10

בקיץ 2009 רכשה ברצלונה את החלוץ השוודי זלאטן איברהימוביץ' מאינטר תמורת 46 מיליון אירו, בנוסף לסמואל אטו, שהועבר לאינטר. כמו כן נרכשו המגן השמאלי מקסוול והבלם דמיטרו צ'יגרינסקי. בעונה זו המשיך גוארדיולה לסמוך על שחקני בית, והעניק לבוסקטס מקום קבוע בהרכב, שם הוא יצר שלישיית קישור דומיננטית ביותר יחד עם צ'אבי ואינייסטה. פדרו הצעיר הפך לשחקן מרכזי בהתקפה. שחקנים צעירים נוספים, כמו טיאגו אלקנטרה וז'פרן, קיבלו הופעות ראשונות בקבוצה הבוגרת.

בעונה זו התחרתה ברצלונה בשישה מפעלים שונים, מה שיצר עומס על השחקנים. ב-23 באוגוסט 2009 זכתה ברצלונה בסופר קאפ הספרדי, לאחר שניצחה את 5–1 אתלטיק בילבאו בסיכום שני המשחקים. שבוע לאחר מכן, ב-28 באוגוסט, ניצחה ברצלונה בהארכה 1–0 את שחטאר דונצק, מחזיקת גביע אופ"א, משער של פדרו בדקה ה-115, וזכתה בסופר קאפ האירופי. בכך הפכה ברצלונה לקבוצה הראשונה בכדורגל האירופי שזוכה בסופר קאפ המקומי והאירופי לאחר זכייה בטרבל. ב-19 בדצמבר 2009 ניצחה ברצלונה 2–1 בהארכה את אסטודיאנטס, מחזיקת גביע ליברטדורס, משעריהם של פדרו ומסי. בכך הפכה ברצלונה לקבוצה הראשונה שזוכה בשישה תארים בעונה קלנדרית אחת, הישג ששוחזר פעם אחת בלבד (באיירן מינכן ב-2020). פדרו הפך גם לשחקן הראשון לכבוש בכל ששת המפעלים האפשריים בשנה קלנדרית אחת (מסי ישחזר הישג זה שנה אחת לאחר מכן).

ב-1 בדצמבר הוכרז מסי כזוכה פרס כדור הזהב לשנת 2009. בכך היה לשחקן ברצלונה התשיעי שזוכה בפרס, לצד היותו בוגר ה'לה מאסיה' הראשון והיחיד עד כה. צ'אבי, אינייסטה ואטו הגיעו למקומות השלישי, הרביעי והחמישי בהתאמה.

רשימת עונות

טרום הקמת הלה־ליגה

בתקופה זו לא הייתה בספרד ליגת כדורגל לאומית. ברצלונה התמודדה על אליפות קטלוניה (אנ') שהזוכים בה התמודדו בגביע המלך מול שאר האלופות האזוריות. ברצלונה התמודדה גם בגביע הפירנאים (אנ'), התחרות האירופית הראשונה, וזכתה בו ארבע פעמים.

עונה	גביע המלך^[2]	ליגה איזורית^[3]
עונה	גביע המלך^[2]	תחרות	מיקום	נקודות	ניצחונות	תיקו	הפסדים	שערי זכות	שערי חובה	נקודות
1899/1900	ברצלונה לא שיחקה כדורגל תחרותי.
1900/01	–	קופה מקאיה	2	6	4	1	1	47	3	9
1901/02	F	קופה מקאיה	C	8	8	0	0	60	2	16
1902/03	–	קופה ברצלונה^{[n 1]}	C	14	12	2	0	45	10	26
1903/04	–	אליפות קטלוניה	4	16	10	3	3	57	15	23
1904/05	–^{[n 2]}	אליפות קטלוניה	C	8	5	2	1	21	12	12
1905/06	–	אליפות קטלוניה	3	6	3	0	3	16	10	6
1906/07	–	אליפות קטלוניה	F	n/a^{[n 3]}
1907/08	–	אליפות קטלוניה	2	6	4	1	1	18	6	9
1908/09	SF	אליפות קטלוניה	C	7	4	3	0	16	7	11
1909/10	C	אליפות קטלוניה	C	10	10	0	0	46	3	20
1910/11	QF	אליפות קטלוניה	C	7	7	0	0	25	7	14
1911/12	C	אליפות קטלוניה	2	10	6	2	2	51	8	14
1912/13	C	אליפות קטלוניה FAC^{[n 4]}	C	4	3	0	1	24	9	6
1913/14	–	אליפות קטלוניה	3	8	5	0	3	n/a	n/a	10
1914/15	–	אליפות קטלוניה	F^{[n 5]}	9	8	0	1	24	6	16
1915/16	SF	אליפות קטלוניה	C	13	13	0	0	64	12	26
1916/17	–	אליפות קטלוניה	3	8	4	2	2	16	8	10
1917/18	–	אליפות קטלוניה	3	10	6	1	3	17	11	13
1918/19	F	אליפות קטלוניה	C	10	8	1	1	31	6	17
1919/20	C	אליפות קטלוניה	C	10	9	1	0	28	7	19
1920/21	–^{[n 6]}	אליפות קטלוניה	C	10	6	3	1	17	8	15
1921/22	C	אליפות קטלוניה	C	10	9	1	0	63	8	19
1922/23	–	אליפות קטלוניה	F^{[n 7]}	10	8	1	1	24	9	17
1923/24	SF	אליפות קטלוניה	C	10	10	0	0	28	7	20
1924/25	C	אליפות קטלוניה	C	14	9	2	3	25	9	20
1925/26	C	אליפות קטלוניה	C	14	9	2	3	35	11	20
1926/27	SF	אליפות קטלוניה	C	14	11	1	2	64	20	23
1927/28	C	אליפות קטלוניה	C^{[n 8]}	14	12	0	2	56	11	24

עידן הלה ליגה

ב-1929, הוקמה הלה ליגה, ליגת הכדורגל הלאומית הראשונה של ספרד, כאשר ברצלונה הייתה מהחברות המייסדות. המועדון התחרה גם באליפות קטלוניה עד שהתחרות נאסרה על ידי שלטון פרנקו בשנת 1940. גביע המלך המשיך להתקיים לצד הלה ליגה. ההעפלה אליו המשיכה להיות על בסיס תוצאות האליפויות המקומיות עד 1940, אז הטורניר הפך להיות פתוח לכל המועדונים מהליגה הראשונה והשנייה בספרד.

(* ברצלונה זכתה גם באליפות הליגה הים־תיכונית (אנ') בשנת 1937.)

עונות	ליגה^[3]^[4]									גביע המלך^[2]	אירופה ^[5]^[6]^[7]^[8]		תחרויות אחרות ^[9]^[10]^[11]^[12]^[13]^[14]		מלך השערים^{[n 9]}
עונות	תחרות	Pld	W	D	L	GF	GA	נק'	מיקום	גביע המלך^[2]	אירופה ^[5]^[6]^[7]^[8]		תחרויות אחרות ^[9]^[10]^[11]^[12]^[13]^[14]		שחקן	שערים
1928/29	לה ליגה	18	11	3	4	37	23	25	1	SF					פררה (אנ')	11
1928/29	אליפות קטלוניה	10	5	2	3	23	13	12	3	SF					פררה (אנ')	11
1929/30	לה ליגה	18	11	1	6	46	36	23	2	SF					בסטיט	12
1929/30	אליפות קטלוניה	10	8	0	2	33	6	16	C	SF					בסטיט	12
1930/31	לה ליגה	18	7	7	4	40	43	21	4	R16					ארוצ'ה	16
1930/31	אליפות קטלוניה	10	8	1	1	34	10	17	C	R16					ארוצ'ה	16
1931/32	לה ליגה	18	10	4	4	40	26	24	3	F					סמיטייר	10
1931/32	אליפות קטלוניה	14	11	1	2	43	11	23	C	F					סמיטייר	10
1932/33	לה ליגה	18	7	5	6	42	34	19	4	R32					רמון	12
1932/33	אליפות קטלוניה	14	12	1	1	53	15	25	2	R32					רמון	12
1933/34	לה ליגה	18	8	0	10	42	40	16	9	QF					ונטולרה	14
1933/34	אליפות קטלוניה	14	9	2	3	36	19	20	3	QF					ונטולרה	14
1934/35	לה ליגה	22	9	6	7	55	44	24	6	QF					אסקולה	18
1934/35	אליפות קטלוניה	10	8	1	1	36	10	17	C	QF					אסקולה	18
1935/36	לה ליגה	22	11	2	9	39	32	24	5	F					אסקולה	13
1935/36	אליפות קטלוניה	10	9	1	0	41	9	19	C	F					אסקולה	13
1936/37	אליפות קטלוניה	10	5	2	3	24	16	12	2
1937/38	הליגה הקטלונית	17	4	1	2	86	26	29	C
1937/38	אליפות קטלוניה	14	10	1	3	42	13	21	C
1938/39
1939/40	לה ליגה	22	8	3	11	32	38	19	9	QF					הרריטה (אנ')	8
1939/40	אליפות קטלוניה	10	5	0	5	29	20	10	3	QF					הרריטה (אנ')	8
1940/41	לה ליגה	22	13	1	8	55	45	27	4	R16					מרטין	12
1941/42	לה ליגה	26	8	3	15	57	66	19	12	C					מרטין	17
1942/43	לה ליגה	26	14	4	8	77	50	32	3	SF					מרטין	30
1943/44	לה ליגה	26	10	8	8	59	46	28	6	R16					מרטין	24
1944/45	לה ליגה	26	17	5	4	50	30	39	1	R16					אסקולה	16
1945/46	לה ליגה	26	14	7	5	48	31	35	2	R16					ססאר	11
1946/47	לה ליגה	26	14	3	9	59	42	31	4	QF					ססאר סגר	10
1947/48	לה ליגה	26	15	7	4	65	31	37	1	R16					ססאר	19
1948/49	לה ליגה	26	16	5	5	66	36	37	1	SF			קופה אווה דוארטה	C	ססאר	28
1949/50	לה ליגה	26	13	3	10	67	47	29	5	R16			קופה אווה דוארטה	F	ססאר	19
1950/51	לה ליגה	30	16	3	11	83	61	35	4	C					ססאר	29
1951/52	לה ליגה	30	19	5	6	92	43	43	1	C			קופה אווה דוארטה	F	קובאלה	26
1952/53	לה ליגה	30	19	4	7	82	43	42	1	C			קופה אווה דוארטה^{[n 10]}	C	מורנו	22
1953/54	לה ליגה	30	16	4	10	74	39	36	2	F			קופה אווה דוארטה^{[n 11]}	C	קובאלה	23
1954/55	לה ליגה	30	17	7	6	75	39	41	2	SF					קובאלה ויז'וורדה	14
1955/56	לה ליגה	30	22	3	5	67	26	47	2	QF	Fairs Cup	C			קובאלה	14
1956/57	לה ליגה	30	16	7	7	70	37	39	3	C					סוארס	13
1957/58	לה ליגה	30	17	4	9	69	38	38	3	SF					טחדה	14
1958/59	לה ליגה	30	24	3	3	96	26	51	1	C	Fairs Cup	C			אבריסטו	20
1959/60	לה ליגה	30	22	2	6	86	28	46	1	QF	Fairs Cup	C			מרטינס	23
1959/60	לה ליגה	30	22	2	6	86	28	46	1	QF	European Cup	SF			מרטינס	23
1960/61	לה ליגה	30	13	6	11	62	47	32	4	R16	Fairs Cup	QF			אבריסטו	11
1960/61	לה ליגה	30	13	6	11	62	47	32	4	R16	European Cup	F			אבריסטו	11
1961/62	לה ליגה	30	18	4	8	81	46	40	2	QF	Fairs Cup	F			אבריסטו	20
1962/63	לה ליגה	30	11	9	10	45	36	31	6	C	Fairs Cup	R16			סאלדואה	10
1963/64	לה ליגה	30	19	4	7	74	38	42	2	SF	Cup Winners' Cup	R48			רה	17
1964/65	לה ליגה	30	14	4	12	59	41	32	6	QF	Fairs Cup	3R^{[n 12]}			רה	25
1965/66	לה ליגה	30	16	6	8	51	27	38	3	SF	Fairs Cup	C			ריפה	9
1966/67	לה ליגה	30	20	2	8	58	29	42	2	R16	Fairs Cup	R16			פוסטה סאלדואה	10
1967/68	לה ליגה	30	15	9	6	48	29	39	2	C	Fairs Cup	R48			סאלדואה	12
1968/69	לה ליגה	30	13	10	7	40	18	36	3	R16	Cup Winners' Cup	F			סאלדואה	11
1969/70	לה ליגה	30	13	9	8	40	31	35	4	QF	Fairs Cup	R16			רשאק	7
1970/71	לה ליגה	30	19	5	6	50	22	43	2	C	Fairs Cup	R16			רשאק	17
1971/72	לה ליגה	34	17	9	8	40	26	43	3	QF	Cup Winners' Cup	R16			אסנסי	9
1972/73	לה ליגה	34	18	10	6	41	21	46	2	R16	UEFA Cup	R48			באריוס	8
1973/74	לה ליגה	34	21	8	5	75	24	50	1	F	UEFA Cup	R48			מרסיאל	17
1974/75	לה ליגה	34	15	7	12	57	36	37	3	QF	European Cup	SF			קלארס	10
1975/76	לה ליגה	34	18	7	9	61	41	43	2	QF	UEFA Cup	SF			ניסקנס	12
1976/77	לה ליגה	34	18	9	7	69	34	45	2	R16	UEFA Cup	QF			קלארס	22
1977/78	לה ליגה	34	16	9	9	49	29	41	2	C	UEFA Cup	SF			אסנסי רשאק	9
1978/79	לה ליגה	34	16	6	12	69	37	38	5	R16	Cup Winners' Cup	C			קרנקל	29
1979/80	לה ליגה	34	13	12	9	42	33	38	4	R16	Cup Winners' Cup	QF	הסופר קאפ האירופי	F	סימונסן	10
1980/81	לה ליגה	34	18	5	11	66	41	41	5	C	UEFA Cup	R16			קיני	20
1981/82	לה ליגה	34	19	7	8	75	40	45	2	R16	Cup Winners' Cup	C			קיני	27
1982/83	לה ליגה	34	17	10	7	60	29	44	4	C	Cup Winners' Cup	QF	הסופר קאפ האירופי	F	מראדונה	11
1982/83	לה ליגה	34	17	10	7	60	29	44	4	C	Cup Winners' Cup	QF	גביע הליגה	C	מראדונה	11
1983/84	לה ליגה	34	20	8	6	62	28	48	3	F	Cup Winners' Cup	QF	הסופר קאפ הספרדי	C	מרקוס	12
1983/84	לה ליגה	34	20	8	6	62	28	48	3	F	Cup Winners' Cup	QF	גביע הליגה	SF	מרקוס	12
1984/85	לה ליגה	34	21	11	2	69	25	53	1	QF	Cup Winners' Cup	R32	גביע הליגה	QF	ארצ'יבלד	15
1985/86	לה ליגה	34	18	9	7	61	36	45	2	F	European Cup	F	הסופר קאפ הספרדי	F	שוסטר	10
1985/86	לה ליגה	34	18	9	7	61	36	45	2	F	European Cup	F	גביע הליגה	C	שוסטר	10
1986/87	לה ליגה	34	18	13	3	51	22	49	2	R16	UEFA Cup	QF			ליניקר	20
1987/88	לה ליגה	38	15	9	14	49	44	39	6	C	UEFA Cup	QF			ליניקר	16
1988/89	לה ליגה	38	23	11	4	80	26	57	2	QF	Cup Winners' Cup	C	הסופר קאפ הספרדי	F	סלינאס	20
1989/90	לה ליגה	38	23	5	10	83	39	51	3	C	Cup Winners' Cup	R16	הסופר קאפ האירופי	F	סלינאס	15
1990/91	לה ליגה	38	25	7	6	74	33	57	1	SF	Cup Winners' Cup	F	הסופר קאפ הספרדי	F	סטויצ'קוב	14
1991/92	לה ליגה	38	23	9	6	87	37	55	1	R16	European Cup	C	הסופר קאפ הספרדי	C	סטויצ'קוב	17
1992/93	לה ליגה	38	25	8	5	87	34	58	1	SF	ליגת האלופות	R16	הסופר קאפ הספרדי	C	סטויצ'קוב	20
													הסופר קאפ האירופי	C
													הגביע הביניבשתי	F
1993/94	לה ליגה	38	25	6	7	91	42	56	1	QF	ליגת האלופות	F	הסופר קאפ הספרדי	F	רומאריו	30
1994/95	לה ליגה	38	18	10	10	60	45	46	4	R16	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	C	קרויף קומאן סטויצ'קוב	9
1995/96	לה ליגה	42	22	14	6	72	39	80	3	F	UEFA Cup	SF			גארסיה	10
1996/97	לה ליגה	42	28	6	8	102	48	90	2	C	Cup Winners' Cup	C	הסופר קאפ הספרדי	C	רונאלדו	34^{[n 13]}
1997/98	לה ליגה	38	23	5	10	78	56	74	1	C	ליגת האלופות	GS	הסופר קאפ הספרדי	F	ריבאלדו	19
1997/98	לה ליגה	38	23	5	10	78	56	74	1	C	ליגת האלופות	GS	הסופר קאפ האירופי	C	ריבאלדו	19
1998/99	לה ליגה	38	24	7	7	87	43	79	1	QF	ליגת האלופות	GS	הסופר קאפ הספרדי	F	ריבאלדו	24
1999/2000	לה ליגה	38	19	7	12	70	46	64	2	SF	ליגת האלופות	SF	הסופר קאפ הספרדי	F	קלייברט	15
2000/01	לה ליגה	38	17	12	9	80	57	63	4	SF	ליגת האלופות	GS			ריבאלדו	23
2000/01	לה ליגה	38	17	12	9	80	57	63	4	SF	UEFA Cup	SF			ריבאלדו	23
2001/02	לה ליגה	38	18	10	10	65	37	64	4	R64	ליגת האלופות	SF			קלייברט	18
2002/03	לה ליגה	38	15	11	12	63	47	56	6	R64	ליגת האלופות	QF			קלייברט	16
2003/04	לה ליגה	38	21	9	8	63	39	72	2	QF	UEFA Cup	R16			רונאלדיניו	15
2004/05	לה ליגה	38	25	9	4	73	29	84	1	R64	ליגת האלופות	R16			אטו	25
2005/06	לה ליגה	38	25	7	6	80	35	82	1	QF	ליגת האלופות	C	הסופר קאפ הספרדי	C	אטו	26
2006/07	לה ליגה	38	22	10	6	78	33	76	2	SF	ליגת האלופות	R16	הסופר קאפ הספרדי	C	רונאלדיניו	21
													הסופר קאפ האירופי	F
													גביע העולם למועדונים	F
2007/08	לה ליגה	38	19	10	9	76	43	67	3	SF	ליגת האלופות	SF			אטו	16
2008/09	לה ליגה	38	27	6	5	105	35	87	1	C	ליגת האלופות	C			אטו	30
2009/10	לה ליגה	38	31	6	1	98	24	99	1	R16	ליגת האלופות	SF	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	34^{[n 14]}
													הסופר קאפ האירופי	C
													גביע העולם למועדונים	C
2010/11	לה ליגה	38	30	6	2	95	21	96	1	F	ליגת האלופות	C	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	31
2011/12	לה ליגה	38	28	7	3	114	29	91	2	C	ליגת האלופות	SF	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	50^{[n 15]}
													הסופר קאפ האירופי	C
													גביע העולם למועדונים	C
2012/13	לה ליגה	38	32	4	2	115	40	100	1	SF	ליגת האלופות	SF	הסופר קאפ הספרדי	F	מסי	46^{[n 16]}
2013/14	לה ליגה	38	27	6	5	100	33	87	2	F	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	28
2014/15	לה ליגה	38	30	4	4	110	21	94	1	C	ליגת האלופות	C			מסי	43
2015/16	לה ליגה	38	29	4	5	112	29	91	1	C	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	F	סוארס	40^{[n 17]}
													הסופר קאפ האירופי	C
													גביע העולם למועדונים	C
2016/17	לה ליגה	38	28	6	4	116	37	90	2	C	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	37^{[n 18]}
2017/18	לה ליגה	38	28	9	1	99	29	93	1	C	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	F	מסי	34^{[n 19]}
2018/19	לה ליגה	38	26	9	3	90	36	87	1	F	ליגת האלופות	SF	הסופר קאפ הספרדי	C	מסי	36^{[n 20]}
2019/20	לה ליגה	38	25	7	6	86	38	82	2	QF	ליגת האלופות	QF	הסופר קאפ הספרדי	SF	מסי	25
2020/21	לה ליגה	38	24	7	7	85	38	79	3	C	ליגת האלופות	R16	הסופר קאפ הספרדי	F	מסי	30

הערות שוליים

^ Before Messi and Cruyff, there was Kubala, Kocsis and Czibor: How Ferencvaros made Barcelona great | Goal.com, www.goal.com
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Tejedor Carnicero, José Vicente (21 במאי 2009). "Spain – List of Cup Finals". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-9 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Lozano Ferrer, Carles (22 באוקטובר 2009). "Spain – Final Tables Catalonia". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-9 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Liga BBVA – Season 2008/2009 – Matchday 38". Liga de Fútbol Profesional. נבדק ב-22 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה) Tables for previous seasons may be obtained using the "Other searches" button. User must select the appropriate season, and set "matchday" to the number of matches played in that season, as per this list.
^ Stokkermans, Karel (26 בינואר 2000). "Fairs' Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "UEFA Cup Winners' Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 13 ביולי 2005. אורכב מ-המקור ב-31 בינואר 2011. נבדק ב-26 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "UEFA Cup: All-time finals". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 30 ביוני 2005. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2015. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ Stokkermans, Karel (15 בינואר 2010). "European Champions' Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-18 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "UEFA Super Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 31 באוגוסט 2008. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2010. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Tournaments: FIFA Club World Cup". Fédération Internationale de Football Association (FIFA). אורכב מ-המקור ב-16 במאי 2010. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ Tejedor Carnicero, José Vicente; Torre, Raúl; Lozano Ferrer, Carles (28 באוגוסט 2009). "Spain - List of Super Cup Finals". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Copa del Rey: Palmarés". Diario Marca (בספרדית). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ Stokkermans, Karel; Gorgazzi, Osvaldo José (23 בנובמבר 2006). "Latin Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "European-South American Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 13 ביולי 2005. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2013. נבדק ב-26 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ "F.C. Barcelona – Liga BBVA: Squad season 1928–1929". Liga de Fútbol Profesional. אורכב מ-המקור ב-6 ביוני 2011. נבדק ב-8 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה) Access to other seasons via "Other searches" button.
^ Ross, James M. (27 ביוני 2007). "European Competitions 1964-65". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-28 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^ Arotaritei, Sorin; Di Maggio, Roberto; Stokkermans, Karel (11 בדצמבר 2009). "Golden Boot ("Soulier d'Or") Awards". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-18 באפריל 2008. {{cite web}}: (עזרה)

שגיאת ציטוט: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "n", אך לא נמצא תג <references group="n"/> מתאים.

[1] Before Messi and Cruyff, there was Kubala, Kocsis and Czibor: How Ferencvaros made Barcelona great | Goal.com, www.goal.com

[rsssf1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Tejedor Carnicero, José Vicente (21 במאי 2009). "Spain – List of Cup Finals". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-9 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[cat-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Lozano Ferrer, Carles (22 באוקטובר 2009). "Spain – Final Tables Catalonia". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-9 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[12] "Liga BBVA – Season 2008/2009 – Matchday 38". Liga de Fútbol Profesional. נבדק ב-22 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה) Tables for previous seasons may be obtained using the "Other searches" button. User must select the appropriate season, and set "matchday" to the number of matches played in that season, as per this list.

[13] Stokkermans, Karel (26 בינואר 2000). "Fairs' Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[14] "UEFA Cup Winners' Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 13 ביולי 2005. אורכב מ-המקור ב-31 בינואר 2011. נבדק ב-26 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[15] "UEFA Cup: All-time finals". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 30 ביוני 2005. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2015. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[16] Stokkermans, Karel (15 בינואר 2010). "European Champions' Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-18 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[17] "UEFA Super Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 31 באוגוסט 2008. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2010. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[18] "Tournaments: FIFA Club World Cup". Fédération Internationale de Football Association (FIFA). אורכב מ-המקור ב-16 במאי 2010. נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[sup-19] Tejedor Carnicero, José Vicente; Torre, Raúl; Lozano Ferrer, Carles (28 באוגוסט 2009). "Spain - List of Super Cup Finals". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[20] "Copa del Rey: Palmarés". Diario Marca (בספרדית). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[21] Stokkermans, Karel; Gorgazzi, Osvaldo José (23 בנובמבר 2006). "Latin Cup". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-16 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[22] "European-South American Cup: History". Union des Associations Européennes de Football (UEFA). 13 ביולי 2005. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2013. נבדק ב-26 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[23] "F.C. Barcelona – Liga BBVA: Squad season 1928–1929". Liga de Fútbol Profesional. אורכב מ-המקור ב-6 ביוני 2011. נבדק ב-8 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה) Access to other seasons via "Other searches" button.

[27] Ross, James M. (27 ביוני 2007). "European Competitions 1964-65". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-28 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)

[rsssf-29] Arotaritei, Sorin; Di Maggio, Roberto; Stokkermans, Karel (11 בדצמבר 2009). "Golden Boot ("Soulier d'Or") Awards". Rec.Sport.Soccer Statistics Foundation (RSSSF). נבדק ב-18 באפריל 2008. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[n 1]

[n 2]

[n 3]

[n 4]

[n 5]

[n 6]

[n 7]

[n 8]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[n 9]

[n 10]

[n 11]

[n 12]

[n 13]

[n 14]

[n 15]

[n 16]

[n 17]

[n 18]

[n 19]

[n 20]

@@ שורה 192: / שורה 192: @@
 במקביל, ב[[עונת 2008/2009 בליגת האלופות|ליגת האלופות]] ניצחה ברצלונה את [[ויסלה קרקוב]] 4–1 בשלב המוקדמות (אותו נאלצה לעבור משום שסיימה שלישית בליגה בעונה הקודמת) וסיימה את שלב הבתים במקום הראשון עם יחס שערים 8:18. בשמינית הגמר ניצחה ברצלונה את [[אולימפיק ליון|ליון]] בתוצאה המצטברת 6–3, ברבע הגמר ניצחה את [[באיירן מינכן]] 5–1 בסיכום שני המשחקים, ובחצי הגמר התמודדה מול [[צ'לסי (כדורגל)|צ'לסי]]. לאחר שהמשחק הראשון הסתיים בתיקו מאופס, הובילה צ'לסי במשחק הגומלין אותו אירחה ב[[סטמפורד ברידג']] 1–0 כבר בדקה התשיעית, ובנוסף הורחק [[אריק אבידל]] בכרטיס אדום בדקה ה-66. בדקה ה-93 בתוך תוספת הזמן, כבש אינייסטה שער שוויון מבישול של מסי, שער שהעלה את ברצלונה לגמר בשל [[חוק שערי חוץ]]. ב[[גמר ליגת האלופות 2009|גמר ליגת האלופות]] התמודדה ברצלונה מול [[מנצ'סטר יונייטד]], [[עונת 2007/2008 בליגת האלופות|מחזיקת הגביע]] מהעונה הקודמת ו[[עונת 2008/2009 בפרמייר ליג|אלופת אנגליה]]. הגמר נערך ב-[[27 במאי]] 2009 ב[[רומא]], וברצלונה, שעלתה בהרכב שרובו שחקני בית (7/11), ניצחה 2–0 משערים של אטו ומסי (את השערים בישלו אינייסטה וצ'אבי, איש המשחק, בהתאמה), ופויול הניף את גביע ליגת האלופות בפעם השנייה. זכייתה של ברצלונה בליגת האלופות השלימה [[טרבל (ספורט)|טרבל]] (זכייה בליגה, בגביע ובגביע אירופה) ראשון מסוגו בכדורגל הספרדי.
-גוארדיולה יישם בצורה מבריקה את שיטת ה[[טוטאל פוטבול]] אותה הנחיל קרויף בתקופתו בברצלונה, ויצר סגנון משחק התקפי ומרהיב עין שזכה לכינוי הפופולרי 'טיקי טאקה' {{אנ|Tiki-taka}}. ברצלונה כבשה 154 שערים וספגה 54 בלבד בכל המסגרות. השלישייה ההתקפית של ברצלונה, מסי-אטו-הנרי, כבשה לבדה 100 שערים. צ'אבי היה מלך הבישולים של הליגה, עם 20 בישולים. [[ויקטור ואלדס]] זכה ב[[פרס זאמורה]] לאחר שספג 31 שערים בלבד ב-35 משחקי ליגה. מסי היה מלך השערים של הקבוצה בכל המסגרות, עם 38 שערים ו-17 בישולים ב-51 משחקים. מסי סיים את העונה כמלך השערים בליגת האלופות (9 שערים), ונבחר לשחקן הטוב ביותר בליגה הספרדית. בנוסף, ב-[[1 בדצמבר]] 2009 זכה מסי ב[[כדור הזהב]], וב-[[21 בדצמבר]] זכה בפרס [[כדורגלן השנה בעולם]]. צ'אבי הגיע למקום השלישי בשני הפרסים.
+גוארדיולה יישם בצורה מבריקה את שיטת ה[[טוטאל פוטבול]] אותה הנחיל קרויף בתקופתו בברצלונה, ויצר סגנון משחק התקפי ומרהיב עין שזכה לכינוי הפופולרי 'טיקי טאקה' {{אנ|Tiki-taka}}. ברצלונה כבשה 154 שערים וספגה 54 בלבד בכל המסגרות. השלישייה ההתקפית של ברצלונה, מסי-אטו-הנרי, כבשה לבדה 100 שערים. צ'אבי היה מלך הבישולים של הליגה, עם 20 בישולים. [[ויקטור ואלדס]] זכה ב[[פרס זאמורה]] לאחר שספג 31 שערים בלבד ב-35 משחקי ליגה. מסי היה מלך השערים של הקבוצה בכל המסגרות, עם 38 שערים ו-17 בישולים ב-51 משחקים. מסי סיים את העונה כמלך השערים בליגת האלופות (9 שערים), ונבחר לשחקן הטוב ביותר בליגה הספרדית.
 ==== עונת 2009/10 ====