תירוקסין

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ויקיזציה.

תירוקסין T4, הוא אחד ההורמונים המיוצרים ומופרשים על ידי בלוטת התריס (תירואיד). תירוקסין "חופשי" - שאינו קשור לחלבונים נושאים, משפיע, יחד עם ההורמון T3 (שאליו הופך התירוקסין בתאים), בעיכול חלבונים, שומנים ופחמימות ומסייע בוויסות יצירת וצריכת האנרגיה בגוף (קרי: חילוף חומרים).

ריבוי של תירוקסין או T4 חופשיים קרוי "היפרתירואידיזם" והוא נוצר עקב פעילות-יתר של בלוטת התריס. חוסר בתירוקסין או T4 חופשיים קרוי "היפותירואידיזם" או תת פעילות של בלוטת התריס, וניתן לטפל בו על ידי טבליות תירוקסין.

פעילות יתר של בלוטת התריס

בלוטת התריס (Thyroid Gland), היא בלוטה הבנויה משתי אונות המחוברות זו לזו וממוקמות בחלק הקידמי של הצוואר משני צידי קנה הנשימה. בלוטת התריס, משוייכת אל המערכת האנדוקרינית והיא בעלת חשיבות מן המעלה הראשונה למכלול פעולות בגוף, כאשר בראש ובראשונה חשיבותה בפעילות מטבולית תקינה. המערכת האנדוקרינית היא אוסף של בלוטות אשר משתתפות בתהליך יצירה, אגירה והפרשה של הורמונים. הפעילות ההורמונלית הקשורה אל המערכת האנדוקרינית נעשית בתיווך מחזור הדם.

בלוטת התריס מפרישה שלושה הורמונים כאשר הידוע מבין השלושה הוא הורמון התירוקסין (T4, tetraiodothronine,thyroxine). כמו-כן, מפרישה הבלוטה את ההורמון קלציטונין (calcitoin) אשר מווסת את רמות הסידן בגוף ומופרש מן הבלוטה כאשר מתקיים מצב של עודפי סידן בגוף (מוריד רמות סידן וזרחן).

ברצף הציר ההורמונלי, מקבלת בלוטת התריס את הגירויים הרלוונטיים מבלוטת יותר המוח, היא ההיפופיזה (pituitary gland, hypophysis). ההורמון הנקלט מן ההיפופיזה (בדרך המשוב השלילי) ע"י בלוטת התריס הוא הורמון התירוטרופין (thyrotropin) הנקרא גם הורמון מגרה בלוטת התריס (TSH). את גירוי הפרשת הורמון התירוטרופין מקבלת ההיפופיזה מבלוטה נוספת בציר ההורמונלי, היא בלוטת ההיפותלמוס. בלוטת ההיפותלמוס היא העליונה בציר ההורמונלי ושולטת (תוך קבלת משוב ממחזור הדם וממערכת העצבים) בהתנהלות ההורמונלית של יתר הבלוטות.

שני ההורמונים המופרשים מבלוטת ההיפותלמוס ואשר משפיעים על הפרשת הורמון ה-TSH בדרך המשוב החיובי והשלילי הם, בהתאמה: TRH וסומטוסטטין (Somatostatin). הורמון ה - TRH קשור גם להיפופיזה דרך משוב חיובע לייצור פרולקטין (הורמון הפרולקטין קשור, בין היתר, לעידוד יצירת חלב אם לאחר הלידה. נשים רבות סובלות מהפרעת פעילות של בלוטת התריס לאחר לידה. הסטטיסטיקה טוענת שאחוז הנשים החולות גדול מאחוז הגברים החולים. כמו-כן, מולה בועית - גידול רקמתי מן השליה - יכולה להביא לגירוי הורמונלי ולפעילות יתר של הבלוטה).

עיקרית פעולתה של בלוטת ההיפותלמוס גם בהקשר למערכת הסימפטטית ולתגובה במצבי דחק המשביתים את הפעולות הפרא-סימפטטיות (בין היתר, גם את הפעילות המטאבולית). ומכאן, מושפעת בלוטה זו גם מגורמים נפשיים, שאינם קשורים אל המערכת ההורמונלית-אנדוקרינית עצמה.

ההורמון המגרה את פעולת בלוטת התריב, TSH, נותן הוראה להפרשת T4. הורמון ה - T4, נספג בכבד ושם הופך להורמון T3. הורמון ה - T3 מופרש גם כן מן הבלוטה עצמה. ה - T3 נקלט כמעט בכל מערכות הגוף באמצעות תהליך אנדו-ציטוזי ודרך מתן הוראה ב - D.N.A הופך את תאי הגוף לזמינים יותר לאדרנלין ולאינסולין (לאינסולין חשיבות עיקרית בכך שהוא מביא להגדלת כמות הרצפטורים בתא המוכנים לקלוט גלוקוז ליצירת אנרגיה תאית).

הפרשה מוגברת של הורמוני בלוטת התריס (T3, T4) מביאה לפעילות מטאבולית מוגברת של תאי הגוף וליצירה מוגברת של אנרגיה. פעילות יתר שכזו של בלוטת התריס (hyperthyroidism) תתאפיין בשורה של התבטאויות קליניות אשר הבולטות מביניהן הן: קצב מוגבר של פעילות הלב, פלפיטציות, אי-סבילות לחום, אינסומניה, נטייה לעצבנות, רעידות לא רצוניות של הידיים, תנועת עיניים מוגברת, ירידה במשקל (משתנה מחולה לחולה), חולשת שרירים, הזעה ולחות בעור, נשירת שיער, נפחיות עיניים, נפיחות של הבלוטה עצמה (Goitre), אצל נשים אפשרי מצב של היעדר מחזור או מחזור דל ומועט. סימפטומים קליניים אלה אינם מופיעים בכללותם אצל כל חולי פעילות יתר בלוטת התריס וההתבטאות הקלינית משתנה מחולה לחולה.

אבחנת החולה כסובל מפעילות יתר של בלוטת התריס נעשית באמצעות בדיקות דם הבודקות רמות TSH, T3 ו - T4. במצב של פעילות יתר יעידו בדיקות הדם על רמות נמוכות של TSH ועל רמות גבוהות של T3 ו - T4.

כל סטייה מן הטווח התקין בבלוטות האנדוקריניות בכלל ובבלוטת התריס בפרט, משום שינויים טבעיים בפעילות המטאבולית, יכולה לשוב אל הטווח הרגיל. אולם, זמן ההתאקלמות הוא ארוך ויכול להגיע אף למספר שבועות.

מבחינים בין מספר סוגי התפרצויות של פעילות יתר הבלוטה:

1. פעילות יתר של המחלה (כפי שתוארה מעלה) הנקראת Hyperthyroidism או מחלת גרייבס. התפרצות זו מקוטלגת כמחלה אוטואימונית בה נוגדני הגוף תוקפים את הרצפטורים בבלוטה המשוייכים להורמון מגרה Thyroid. תקיפה זו, מביאה לייצור מוגבר של הורמוני הבלוטה. נוסף על-כך, במחלת גרייבס ניתן לראות הגדלה פיסית של הבלוטה, נפיחות עיניים ויתר סימני פעילות היתר. נפיחות העיניים אינה מופיעה בכל חולי גרייבס ויכולה לא להופיע כלל או להופיע שנים לאחר התפרצות המחלה. במצבים מסויימים ניתן יהיה למצוא חולים הסובלים מנפיחות עיניים במקביל לתפקודי בלוטה תקינים. נזקים חמורים, קבועים ורציניים לראייה יכולים להתקיים אצל כ - 1% מן החולים. סימפטום נוסף היכול להופיע אצל אחוז קטן מן החולים במחלת גרייבס הוא בצקתיות עורית בחלקים הקדמיים תחתונים של הרגליים.
2. סוג נוסף של התפרצות המחלה יכול להיות מקושר לאונה אחת בלבד מתוך שתי אונות הבלוטה. התפרצות שכזו נקראת Toxic nodular goitre. משום שרקמת בלוטת התריס היא הרקמה היחידה בגוף הקולטת יוד לשם פעילות תקינה, זיהוי (ובמקרים מסויימים טיפול נקודתי) האונה הבעייתית נעשה בסיוע יוד.
3. Thyroiditis - התפרצות זו שכיחה פחות והיא נגרמת ע"י פגיעה ויראלית. ההתבטאות הסימפטומטית של המחלה הויראלית היא, בין היתר, נפיחות וכאב באיזור הבלוטה. הכאב במקרה זה מבדיל את ההתפרצות הויראלית מיתר פעילויות היתר של הבלוטה.
4. התפרצות פעילות יתר לאחר לידה (Post partum) - אחת מכעשרים נשים סובלת, בממוצע, מפעילות יתר של בלוטת התריס לאחר לידה. פעילות יתר זו חולפת, בד"כ, לאחר מספר שבועות.
5. Thyroid storm - התפרצות חריפה של המחלה בבת אחת, המלווה בסימפטומים הקליניים של פעילות היתר ובנוסף חום גבוה, הזעות, חולשת שריר, חוסר מנוח, תנודות במצב הרוח, בלבול, פסיכוזה ובמקרים מסויימים אף תרדמת.

בסערה שכזו, ניתן יהיה לראות אצל החולה קריסה של המערכת הקרדיווסקולרית. מצב אקוטי שכזה, יכול להיגרם משורה של הפרעות, למשל: זיהום, הרעלה בזמן הריון, תסחיפים, סכרת ופעולה כירורגית.

טיפול

הטיפול המקובל לפעילות יתר של בלוטת התריס הוא אחד משלוש אפשרויות עיקריות:

• טיפול תרופתי אשר מטרתו להוריד את רמת פעילות הבלוטה - התרופות הגנריות המשמשות, במינונים המשתנים בהתאם לחומרת המחלה, להורדת פעילות הבלוטה הן Methimazole או פרופילתיואורציל. מינונים גבוהים מן התרופות הללו יגררו תופעות לוואי שונות כגון אלרגיות עוריות, בחילות, חוסר תיאבון ופגיעה בייצור מח עצם (דבר החושף את החולה לפגיעות זיהומים שונים). במקרים מסויימים יהיה שימוש בחוסמי-בתא.
• טיפול ביוד רדיואקטיבי - משום שהבלוטה קולטת יוד לשם פעילותה ניתן להרוס את תאי הבלוטה באמצעות יוד רדיואקטיבי. פעולה זו אינה הפיכה ובד"כ מבוצעת פעם אחת בלבד. מרבית המטופלים ביוד רדיואקטיבי יפתחו מצב של תת פעילות הבלוטה. מצב של תת פעילות מטופל באמצעות תחליפים הורמונליים. יש לציין שהבלוטה זקוקה למינון נמוך של יוד לפעילות תקינה וכמות גדולה מביאה לדיכוי ההפרשה ההורמונלית.
• ניתוח - בעבר פעולה כירורגית להסרה או להסרה חלקית של הבלוטה הייתה נפוצה יותר מהיום. אולם, במקרים מסויימים בהם הבלוטה אינה מתאזנת או במקרים בהם קיים חשש לגידול ממאיר בבלוטה ישנה גם התערבות כירורגית.

גם בהתערבות הכירורגית, בד"כ, יעבור החולה ממצב של יתר פעילות הבלוטה למצב של תת פעילות. בפעולה הכירורגית ישנם גם סיכונים נדירים כגון פגיעה במיתרי הקול ונזק לבלוטות הפראתירואיד.

בנוסף לאפשרויות טיפול אלה, משום שפעילות היתר של בלוטת התריס נוטה להתפרץ באופן דומיננטי יותר בקרב מעשנים ובקרב אנשים הנמצאים במצבי דיכאון או חרדה שונים, ישנה המלצה להימנע מעישון ולעודד, במידה וניתן, פעילות פרא-סימפטטית, פעילות גופנית ושיפור הרגלי תזונה.

שילוב של טיפול תרופתי עם התאמת משטר של תזונה ע"י תזונאי או כל גורם אחר המוסמך לכך יכול להוביל להחלמה מוחלטת מן המחלה.