בתי המחסה מגדלנה

מכבסת מגדלנה באירלנד, המאה ה-20 המוקדמת

בתי-המחסה מגדלנה היו בתים עבור נשים "אשר סטו מדרך הישר", ונוהלו ברובם על-ידי מסדרים שונים של הכנסייה הקתולית. משערים כי כ-30,000 נשים שולחו אליהם במהלך 150 שנות קיומם, לעתים תכופות כנגד רצונן. באירלנד, בית המחסה מגדלנה האחרון נסגר ב-25 בספטמבר 1996.

היסטוריה

בתי-המחסה מגדלנה קמו במאה ה-19 מתוך "תנועת ההצלה" בבריטניה ובאירלנד, אשר שמה לה למטרה שיקומן של נשים אשר עסקו בזנות. באירלנד, המוסדות נקראו על-שם מריה מגדלנה, דמות בספר הברית החדשה אשר, על-פי המסורת הקתולית, הכתה על חטא והייתה לאחד מחבריו הקרובים של ישו.

באירלנד, תנועת מגדלנה נרכשה במהרה על-ידי הכנסייה. אז, בתי-המחסה אשר יועדו בתחילה לטווח קצר בלבד, הפכו יותר ויותר למוסדות ארוכי-טווח. החוזרות בתשובה, דיירותיהם, נדרשו לעבוד בעיקר במכבסות, ותפוקת עמלן ניתנה להן חלקית כתמריץ לתעשייה, וחלקית בעצם עזיבתן את בית-המחסה.

עם התרחקות תנועת מגדלנה מרעיונותיה ההתחלתיים - "הצלה" על-ידי השבת נשים העוסקות בזנות מהרחוב, אשר היו מתקשות להשתלב בתעסוקה הרגילה עקב רקען – בתי-המחסה לבשו צורת כלא יותר ויותר: לנזירות המשגיחות נאמר, לעשות שימוש באמצעים קיצוניים על-מנת להרתיע נשים מלעזוב, ולעודדן לחזור בתשובה במקום. קהילת האחיות של מיזריקורדיי, לדוגמה, מתוארת על-ידי "האנציקלופדיה הקתולית" כך:

"בקבלת מטופלות, לא תתגלה כל אפליה שהיא בנוגע לדת, לצבע או ללאום. לאחר החלמתן, המבקשות להיוותר בבית מושמות תחת אחות מיוחדת, וידועות כ'בנות מרגרט הקדושה'. הן מאמצות השקפה דתית מסוימת, אך אינן מקבלות על עצמן כל מחויבויות דתיות שהן. אם מבקשות הן להיוותר במנזר, לאחר תקופת מבחן, הן מורשות להיהפך מגדלנות, ולבסוף לנדור את נדרי מסדר מגדלנה."

רישומים מראים, כי בתחילתה של תנועת מגדלנה, רבות התקבלו למוסד ועזבו על דעת עצמן, לעתים באופן חזרתי. לו אן דה קונזו כותבת בספרה "חינוך מחדש, הקלה, פולחן: ארכאולוגיית מוסדות; חברת מגדלנה של פילדלפיה, 1800-1850", כי הנשים "חיפשו מקלט והקלה על מחלה, כלא או בית-מחסה, משפחה אומללה, גברים מתעללים ונסיבות כלכליות ירודות."

עקב רקען בזנות, הנשים נחשבו בעלות זיקה להכאה על חטא:

"האישה אשר מעולם לא ידעה זוהמת מחשבה זדונית יחידה – האישה אשר חזה בתוליה מעולם לא נחצה על-ידי צל מחשבת חטא! – האישה הנושמת טוהר, תמימות וחן, מקבלת את האישה אשר הבל פיה הנו מגפת הגיהינום!" (קתריונה קליר, "נזירות באירלנד של המאה התשע-עשרה, עמ' 153; צוטט מפיניגן, עמ' 20.)

עד שנות השבעים, הנשים נדרשו לפנות לכל - ללא התחשבות בגיל – כ"אמא", ונקראו "ילדות". כפי שנכתב על-ידי כומר ב-1931:

"ייתכן כי תהיה זו בלבד טירונית עטופה לבן, ללא כל נדרים עד כה; וייתכן כי תהיה זו חוזרת בתשובה לבנת-שיער, זקנה, המשיבה לאל אך את משקעי חיי חטא. אין זה משנה. בבית 'הרועה הטוב', האחת תהא לעולם ה'אמא', בעוד האחרת היא תמיד ה'ילדה'." (פיניגן, עמ' 42.)

על-מנת להשליט סדר ולשמור על אווירה נזירית, הנשים נדרשו לשמור על דממה מוחלטת במשך מרבית שעות היום. "'חוק הדממה' היה תכונה עיקרית בחיי הנשים, והמשיך עד המחצית השנייה של המאה ה-20." (פיניגן, עמ' 24.) ענישה גופנית רווחה, ותוקפנות סבילה זכתה להתעלמות:

"מזג זעפני, המובע לעתים תכופות על-ידי סירוב לאוכל, מטופל בצורה הטובה ביותר בשתיקה. כאשר נערה מתעוררת לעובדה שאף-אחד לא שם לב, ואינו מוטרד (ככל הנראה, לפחות) בגלל הרעבתה-העצמית, היא מתייאשת מסבלות הקדושים שכפתה על עצמה, ולומדת היגיון מהו." (ארתור ג'. ס. מדיסון, "רמזים על עבודת הצלה, ספר שימוש עבור מיסיונרים ומנהלים בכירים של בתים" (1898); צוטט מפיניגן, עמ' 31.)

עם התפשטות התופעה, החלו להישלח לבתי-המחסה אמהות לא נשואות, נשים מאותגרות-התפתחותית ונשים אשר עברו התעללות, ולעתים נערות צעירות אשר נחשבו פלרטטניות יתר על המידה. באותה תקופה, הדבר היה מקביל בבתי-מחסה בבריטניה ובאירלנד, בהם רבים בעלי "אי-תפקוד חברתי" לכאורה שולחו לבתי-המחסה.

בדרך כלל, הנשים הובאו למוסדות לבקשת קרובי משפחה או כמרים. אז, ללא קרוב משפחה בעולם החיצון אשר יבוא לקראתן, חלק מהחוזרות בתשובה נותרו בבתי-המחסה למשך שארית חייהן, ומרביתן נדרו נדרי דת.

מכבסת מגדלנה בבריטניה, המאה ה-20 המוקדמת

בהתחשב בערכים המיניים השמרניים באירלנד, בתי-המחסה מגדלנה היו מוסד חברתי מקובל למדי עד המחצית השנייה של המאה ה-20. היעלמותם התרחשה כתוצאה משינויי ערכים ומוסכמות חברתיות, או, כפי שיאמרו אחרים, עם חדילת רווחיותם. "ייתכן, כי התגלותה של מכונת הכביסה הייתה אמצעי לסגירת המכבסות הללו כשינוי גישות," על-פי פרנסס פיניגן.

שילוחן של נשים "בלתי צפויות" לבתי-המחסה מגדלנה היווה דוגמה לתופעה הידועה בקרב הדוגלים בפמיניזם, בה החשד לבדו להתנהגות מינית בלתי הולמת מצד נשים, גורר עונש כבד מזה של התנהגות מינית בלתי הולמת וממשית מצד גברים.

חשיפה

קיומם של בתי-המחסה לא זכה לתשומת-לב מרובה עד שנת 1993, כאשר מסדר נזירות בדבלין מכר חלק ממנזרו לאיש נדל"ן, בו התגלו קבריהן הלא-מסומנים של הנותר מ-155 חוזרות בתשובה, אשר הוצאו מן האדמה, עברו שריפה ונקברו שנית בקבר משותף. הדבר סימן את יריית הפתיחה של שערורייה ציבורית, בהמשך לשידורו לראשונה של הסרט התיעודי "מין באקלים קר" ב-1998 בערוץ 4 הבינלאומי, אשר הציג ראיונות עם דיירות בתי-המחסה מגדלנה לשעבר מרי נוריס, ג'וזפין מק'רתי ומרי-ג'ו מק'דונה, אשר העידו על התעללות מינית, פסיכולוגית וגופנית מתמשכת, בזמן היותן בבידוד מהעולם החיצון למשך זמן בלתי-מוגדר. כמו-כן, תנאי המנזרים ואופן הטיפול בדיירותיהם הוצגו בסרט עטור השבחים "האחיות מגדלנה" (2002), אשר נכתב ובויים על-ידי פיטר מולאן.

ב-1999, דוגמות דומות של התעללות דווחו בבתי-הספר התעשייתיים של אירלנד, כאשר קבוצה מתוכם נחשפה בערוץ אירי, על-ידי הכתבת מרי רפטרי. עם זאת, למרות מפגש הוועדה הממשלתית לחקר התעללות בילדים, מאמצים להשגת פיצוי עבור קורבנות המערכת הוכחו כוזבים.

קישורים חיצוניים

• פרנסס פיניגן: "חזרי בתשובה או גוועי. חקר בתי-המחסה מגדלנה באירלנד" (2001). האתר הרשמי.
• מרי רפטרי ואחרים: "סבלו הילדים הקטנים: הסיפור הפנימי של בתי-הספר התעשייתיים של אירלנד." ISBN 0826413374.