תירוקסין

תירוקסין (T4), הוא אחד ההורמונים המיוצרים ומופרשים על ידי בלוטת התריס (תירואיד). תירוקסין "חופשי" - שאינו קשור לחלבונים נושאים, משפיע, יחד עם ההורמון T3 (שאליו הופך התירוקסין בתאים), בעיכול חלבונים, שומנים ופחמימות ומסייע בוויסות המטבוליזם בגוף (קרי: חילוף חומרים).

ריכוז גבוה של תירוקסין או T4 חופשיים קרוי "היפרתירואידיזם", והוא נוצר עקב פעילות-יתר של בלוטת התריס. חוסר בתירוקסין או T4 חופשיים קרוי "היפותירואידיזם" או תת - פעילות של בלוטת התריס, וניתן לטפל בו על ידי טבליות תירוקסין.

פעילות יתר של בלוטת התריס

בלוטת התריס (Thyroid Gland), היא בלוטה הבנויה משתי אונות המחוברות זו לזו וממוקמות בחלק הקידמי של הצוואר משני צידי קנה הנשימה. היא משויכת אל המערכת האנדוקרינית ויש לה חשיבות מן המעלה הראשונה לפעולות רבות בגוף, כאשר בראש ובראשונה היא חיונית לפעילות מטבולית תקינה.

נהוג לצייר ציר דמיוני המתאר את שרשרת התגובות ההורמונליות המתרחשות בגוף כחלק מהמערכת האנדוקרינית. בתחילת הציר, או בראש השרשרת, מצויה בלוטת ההיפותלמוס (תת-רמה), השולטת בהתנהלות ההורמונלית של יתר הבלוטות, ומווסתת את פעולותיהן באמצעות קבלת משוב ממחזור הדם. בהמשך הרלוונטי בשרשרת, מצויה בלוטת יותרת המוח (Pituitary gland, Hypophysis), שכאמור מקבלת גירויים מההיפותלמוס, ובהתאם להם משחררת את ההורמון תירוטרופין (Thyrotropin), הנקרא גם "הורמון מגרה בלוטת התריס" (TSH). הורמון התירוטרופין נקלט בבלוטת התריס ומגרה אותה, בדרך של משוב שלילי.

ההורמון המגרה את פעולת בלוטת התריס, ה-TSH, נותן הוראה להפרשת T4. הורמון ה-T4, נספג בכבד ושם הופך להורמון T3. הורמון ה-T3 מופרש גם כן מן הבלוטה עצמה. ה-T3 נקלט כמעט בכל מערכות הגוף באמצעות תהליך אנדו-ציטוזי ודרך מתן הוראה ב-D.N.A הופך את תאי הגוף לזמינים יותר לאדרנלין ולאינסולין.

הפרשה מוגברת של הורמוני בלוטת התריס (T3, T4) מביאה לפעילות מטאבולית מוגברת של תאי הגוף וליצירה מוגברת של אנרגיה. פעילות יתר שכזו של בלוטת התריס (hyperthyroidism) מאופיינת בשורה של התבטאויות קליניות אשר הבולטות מביניהן הן: קצב מוגבר של פעילות הלב, פלפיטציות, אי-סבילות לחום, אינסומניה, נטייה לעצבנות, רעידות לא רצוניות של הידיים, תנועת עיניים מוגברת, ירידה במשקל (משתנה מחולה לחולה), חולשת שרירים, הזעה ולחות בעור, נשירת שיער, נפחיות עיניים, נפיחות של הבלוטה עצמה (Goitre), אצל נשים אפשרי מצב של היעדר מחזור או מחזור דל ומועט. סימפטומים קליניים אלה אינם מופיעים בכללותם אצל כל חולי פעילות יתר בלוטת התריס וההתבטאות הקלינית משתנה מחולה לחולה.

אבחנת החולה כסובל מפעילות יתר של בלוטת התריס נעשית באמצעות בדיקות דם הבודקות רמות TSH, T3 ו-T4. במצב של פעילות יתר יעידו בדיקות הדם על רמות נמוכות של TSH ועל רמות גבוהות של T3 ו-T4.

כל סטייה מן הטווח התקין בבלוטות האנדוקריניות בכלל ובבלוטת התריס בפרט, משום שינויים טבעיים בפעילות המטאבולית, יכולה לשוב אל הטווח הרגיל. אולם, זמן ההתאקלמות הוא ארוך ויכול להגיע אף למספר שבועות.

מבחינים בין מספר סוגי התפרצויות של פעילות יתר הבלוטה:

1. פעילות יתר של המחלה (כפי שתוארה מעלה) הנקראת Hyperthyroidism או מחלת גרייבס. התפרצות זו מקוטלגת כמחלה אוטואימונית בה נוגדני הגוף תוקפים את הרצפטורים בבלוטה המשויכים להורמון מגרה Thyroid. תקיפה זו, מביאה לייצור מוגבר של הורמוני הבלוטה. נוסף על-כך, במחלת גרייבס ניתן לראות הגדלה פיזית של הבלוטה, נפיחות עיניים ויתר סימני פעילות היתר. נפיחות העיניים אינה מופיעה בכל חולי גרייבס ויכולה לא להופיע כלל או להופיע שנים לאחר התפרצות המחלה. במצבים מסוימים ניתן יהיה למצוא חולים הסובלים מנפיחות עיניים במקביל לתפקודי בלוטה תקינים. נזקים חמורים, קבועים ורציניים לראייה יכולים להתקיים אצל כ - 1% מן החולים. סימפטום נוסף היכול להופיע אצל אחוז קטן מן החולים במחלת גרייבס הוא בצקתיות עורית בחלקים הקדמיים תחתונים של הרגליים.
2. סוג נוסף של התפרצות המחלה יכול להיות מקושר לאונה אחת בלבד מתוך שתי אונות הבלוטה. התפרצות שכזו נקראת Toxic nodular goitre. משום שרקמת בלוטת התריס היא הרקמה היחידה בגוף הקולטת יוד לשם פעילות תקינה, זיהוי (ובמקרים מסוימים טיפול נקודתי) האונה הבעייתית נעשה בסיוע יוד.
3. Thyroiditis - התפרצות זו שכיחה פחות והיא נגרמת על ידי פגיעה ויראלית. ההתבטאות הסימפטומטית של המחלה הויראלית היא, בין היתר, נפיחות וכאב באזור הבלוטה. הכאב במקרה זה מבדיל את ההתפרצות הויראלית מיתר פעילויות היתר של הבלוטה.
4. התפרצות פעילות יתר לאחר לידה (Post partum) - אחת מכעשרים נשים סובלת, בממוצע, מפעילות יתר של בלוטת התריס לאחר לידה. פעילות יתר זו חולפת, בדרך כלל, לאחר מספר שבועות.
5. Thyroid storm - התפרצות חריפה של המחלה בבת אחת, המלווה בסימפטומים הקליניים של פעילות היתר ובנוסף חום גבוה, הזעות, חולשת שריר, חוסר מנוח, תנודות במצב הרוח, בלבול, פסיכוזה ובמקרים מסוימים אף תרדמת.

בסערה שכזו, ניתן יהיה לראות אצל החולה קריסה של מערכת הדם. מצב אקוטי שכזה, יכול להיגרם משורה של הפרעות, למשל: זיהום, הרעלה בזמן הריון, תסחיפים, סוכרת ופעולה כירורגית.

טיפול

הטיפול המקובל לפעילות יתר של בלוטת התריס הוא אחד משלוש אפשרויות עיקריות:

• טיפול תרופתי אשר מטרתו להוריד את רמת פעילות הבלוטה - התרופות הגנריות המשמשות, במינונים המשתנים בהתאם לחומרת המחלה, להורדת פעילות הבלוטה הן Methimazole או פרופילתיואורציל. מינונים גבוהים יגררו תופעות לוואי שונות כגון אלרגיות עוריות, בחילות, חוסר תיאבון ופגיעה בייצור מוח עצם. במקרים מסוימים יהיה שימוש בחוסמי-בטא.
• טיפול ביוד רדיואקטיבי - משום שהבלוטה קולטת יוד לשם פעילותה ניתן להרוס את תאי הבלוטה באמצעות יוד רדיואקטיבי. פעולה זו אינה הפיכה ובדרך כלל מבוצעת פעם אחת בלבד. מרבית המטופלים ביוד רדיואקטיבי יפתחו מצב של תת - פעילות של הבלוטה. מצב של תת פעילות מטופל באמצעות תחליפים הורמונליים. יש לציין שהבלוטה זקוקה למינון נמוך של יוד לפעילות תקינה וכמות גדולה מביאה לדיכוי ההפרשה ההורמונלית.
• ניתוח - בעבר היו נפוצות פעולות כירורגיות להסרה מלאה או חלקית של הבלוטה, אולם כיום שכיחותן ירדה. עפ זאת, במקרים מסוימים בהם פעילות הבלוטה אינה מתאזנת או במקרים בהם קיים חשש לגידול ממאיר בבלוטה, תיתכן גם התערבות כירורגית.

גם בהתערבות הכירורגית, בדך כלל, יעבור החולה ממצב של יתר פעילות הבלוטה למצב של תת פעילות.