כשרות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוח לקוי ושגיאות כתיב.

כשרות היא מערכת הכללים הקיימים ביהדות על סוגי מזון המותרים באכילה ואלה האסורים באכילה. איסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות ובתרבויות אחרות, כפי שמתואר בערך מאכלות אסורים.

כללי הכשרות

כשרות במזון מן החי

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ויקרא פרק י"א, ודברים פרק י"ד). הרשימה מחולקת כדלהלן:

• בהמות: בהמות טהורות, המותרות באכילה, הן בהמות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. בהמה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה, דוגמת חמור, סוס, חזיר, היפופוטם ועוד.
• חיות (יונקים שאינם בהמות): כל החיות אסורות באכילה, למעט שבע חיות שנמנו בתורה והותרו באכילה. החיות הטהורות הן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. (זיהויים של האקו, התאו והזמר המותרים האכילה איננו מוסכם, אך זיהויו המקובל של הזמר הוא ג'ירף).
• דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת.
• עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
• חרקים, שרצים ותולעים, הן מעופפים, הן זוחלים, והן החיים במים, אסורים כולם באכילה. עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את נקיונם, או להשתמש בירקות שגדולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם.

מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה למרות שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.

כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.

כשרות במזון מן הצומח

במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהגים בכל מקום בעולם:

• דיני תרומות ומעשרות: כל יבול חקלאי הגדל בארץ ישראל מחויב בתרומות ומעשרות, הכוללים "תרומה גדולה" - אחוז מסוים מהיבול הניתן לכהן, "מעשר ראשון" - עשרה אחוזים היבול הנותר, הניתנים ללוי, "תרומת מעשר" - עשירית מ"מעשר ראשון" אותו מוסר הלוי לכהן, וכן "מעשר שני" או "מעשר עני" הנוהגים לחילופין (תלוי במנין שנת היבול לשנת השמיטה). "מעשר שני" אמור להאכל בטהרה בירושלים, ו"מעשר עני" אמור להימסר לעניים לאכילה.

על פי ההלכה יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נחשב טבל ואסור באכילה ובהנאה. כמו כן קיים מעמד ביניים של יבול שהוא במעמד ספק אם הופרשו ממנו מעשרות המכונה "דמאי".

• דיני ערלה ונטע רבעי.
• דיני כלאיים.
• דיני שמיטה.

הפרדת בשר וחלב

הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב.

איסור זה כולל אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש פעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). האיסורים כוללים גם עירוב מאכלים או כליהם (בכלי ראשון לדוגמה). לאיסור אכילת בשר וחלב מספר טעמים לפי דעות שונות ביהדות. לפי ספר הזוהר ניתן פירוש קבלי לכך; החלב הלבן מסמל מידת הרחמים ואילו הבשר האדום מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. הרב קוק, ב"חזון הצמחונות והשלום", סבר כי התורה מחנכת להבחנה בין דרגות של מעשים. לתפיסתו אף שהתורה התירה לשתות חלב בהמה ולאכול את בשרה, אסור לערבב בין השניים, כי שתיית החלב כרוכה רק בגזל החלב שנועד לצאצאיה, בעוד שאכילת הבשר כרוכה בהרג הבהמה. לדעת קאסוטו, בהמשך לשיטת הרמב"ם, מדובר בהרחקה מעבודת אלילים כפי שנמצא בשירה האוגריתית "טבח גדי בחלב, טלה בחמאה" . הוגים מודרניים, כפרופ' שלום רוזנברג, סוברים כי מדובר בהרחקה מאכזריות וציניות, של בישול הגדי דווקא בחלב אמו. לדעת אחרים אין לחפש טעם לאיסור מכיוון שזה נשגב מאיתנו ולא נוכל להבין בעולם הזה כי אם בעולם הבא.

מאכלי נכרים

יין נסך - כל יין שגוי נגע בו, חשוד בכך ששימש לעבודת אלילים, ואסור בכל שימוש, אך כאשר היין מבושל או מפוסטר, אין נגיעת הגוי אוסרת אותו, ככל הנראה מפני שיין שבושל נפגם טעמו ואיכותו, ואינו ראוי עוד להתנסך לעבודת האלילים (בתוויות שעל גבי הבקבוקים של חלק מהיקבים ניתן להבחין בכיתוב "יין מבושל" או "יין מפוסטר - ודינו כמבושל").

פסח

בחג הפסח ישנה הקפדה נוספת, על אכילת מזון כשר לפסח.

גדרים וסייגים הלכתיים

לסיוע על שמירת כללי הכשרות וכהתגברות על מכשולים ומטשטשים את הדברים האסורים נוספו במשך הדורות גדרים וסייגים שונים המורים על מכשולים אלה: להלן כמה דוגמאות לכך :

• בכלל איסור אכילת בהמה טמאה, ישנו איסור לשתות חלב בהמה טמאה - כדי לא להיכשל באיסור זה נהגו ישראל לא לשתות חלב (אפילו חלב בהמה טהורה) אם הוא לא נחלב בפני יהודי ירא שמים שיעיד שלא עירבו שם חלב בהמה טמאה. מנהג זה לא נהוג בכל תפוצות ישראל ורבים מקלים בזה.
• אמרו חכמים, אם הובא לפניך דג שעורו מופשט מעליו אינך יכול לדעת איזה סוג דג הוא, ואם הוא כשר או לא.
• באיסור בשר בחלב הרחיקו חכמים ואמרו שמכיוון שדרכו של בשר להישאר בשיני האוכל עד שש שעות, נאסרה אכילת מאכלי חלב שש שעות לאחר שטעם ממאכלי בשר.

הבדלי גישות בכשרות

בנושא הכשרות, כבנושאים הלכתיים רבים אחרים, קיימים הבדלים בהלכה בין פסיקתו של הבית יוסף המקובל על הספרדים ובני עדות המזרח, לבין שיטתו של הרמ"א המקובל על יוצאי עדות אשכנז. הדוגמאות הבולטות הן:

• בשר גלאט - מקור הכינוי גלאט הוא במילה היידית שפירושה חלק, כלומר ללא כל שאלות. בהלכה היהודית קיימים 18 סוגי טריפות שקיימת מחלוקת לגביהן. ברובן הרמ"א מחמיר והבית יוסף מקל, אולם בסירכת הריאה מחמיר הבית יוסף יותר מהרמ"א, מה שגרם במרוצת השנים לכך שרבים מבני עדות המזרח לא אכלו בשר בהמה בהשגחה אשכנזית - תהיה מהודרת ככל שתהיה - וכן להיפך. בני עדות אשכנז ובעיקר החסידים הקפידו לאכול מבשר שלא נשאלה בו שום שאלה וזאת כהידור וחומרה.
• בישול נכרי - קיימים הבדלי גישה בן הבית יוסף לרמ"א, כשהאחרון מקל באופני ההיתר לבישול.
• בשר בחלב - מאכלים שבושלו בסיר שבושל בו בשר במהלך היממה האחרונה (בן יומו), הינם בשריים ואסור לאכול אותם עם מאכלי חלב לדעת הרמ"א. לעומתו מקל הבית יוסף ומתיר לאוכלם בזה אחר זה.

בכשרויות המהדרין משתדלים להקפיד על החומרות של כל העדות, על מנת שכל יהודי באשר הוא יוכל לאכול ללא חשש כשרותי.

הכשרות בתרבות היהודית

כלים בשריים. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין

כלים חלביים. גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין

ביהדות הפך האיסור לאכול בשר חזיר לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות. הנביא ישעיהו (פרק סו) משתמש בביטוי "אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר" ככינוי גנאי לחוטאים, וישנם הרואים בבכך ביטוי לחומרה שבה נתפסה אכילת בשר טריפה לעומת עבירות אחרות. אף שהאיסור על מאכלות אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ישנם במקורות (כבספר חשמונאים) סיפורים על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה.

בדורנו ישנם יהודים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים לא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה והסרת הדם, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו.

גם בחוקי מדינת ישראל ניתן משקל מיוחד לשמירת הכשרות כסימן לאורח חיים דתי. נערה המבקשת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית חייבת להצהיר על קיום שני תנאים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת" (סעיף 40 לחוק שירות ביטחון).

חוקים שנויים במחלוקת בוויכוח חילוניים-דתיים המתקיים בישראל הם "חוק איסור גידול חזיר", האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה. חוקים אלה משקפים את מעמדו המיוחד של החזיר, שהפך במהלך הדורות לסמל של שלילת היהדות.

העלייה הגדולה מחבר העמים בשנות התשעים הביאה אתה אוכלוסייה גדולה שמגלה עניין במזון לא כשר, ובעקבות זאת נפתחו חנויות רבות המציעות מזון שאינו כשר, והן נוגסות בפלח השוק של חנויות המקפידות על מכירת מזון כשר בלבד. מצד שני, אם בשנות השמונים היו מעט מוצרים הנושאים תג הכשר, כיום מוצרים רבים נושאים תגים כאלו.

פיקוח על הכשרות בישראל

תעודת כשרות לבית קפה

רבים מיצרני המזון ומספקי המזון בישראל מצטיידים בתעודת כשרות על-מנת להיות אטרקטיביים למקפידים על הכשרות. בנוסף להלכה, גם אחדים מחוקי מדינת ישראל עוסקים בכשרות.

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מייחד את הסמכות להעניק תעודת הכשר לרבנות הראשית, לרבנות הצבאית, ולרבנים שהוסמכו על-ידם. בין השאר נקבע בחוק "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר", וכן "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה". כללים אלה חלים על העוסקים בייצור מזון, מכירתו והגשתו במסעדות.

הרבנות הראשית, באמצעות הרבנות המקומית, מעמידה משגיחים במקומות המייצרים מזון, אשר מקבלים לעתים את שכרם מבעל העסק עצמו. יש הטוענים שדבר זה מביא לניגוד אינטרסים מובהק, שגורם בהרבה מקומות לחוסר רצינות בהקפדה על חוקי הכשרות, בעקבות זאת התקבלה החלטה ברבנות הראשית, להעביר את שכרם של משגיחי הכשרות דרך חברת כח אדם. דבר שיצמצם את ניגוד האינטרסים במידת מה. בנוסף למשגיחים, מעמידה הרבנות, "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ואשר תפקידם לפקח על עבודת המשגיחים. מפקחים אלו מכיוון שאינם מקבלים את שכרם מבעל העסק, נקיים יותר מהאינטרסים האמורים.

בשנת 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994. חוק זה קובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל. לשר התעשייה והמסחר ניתנה סמכות מוגבלת למתן רישיונות לייבוא בשר חסר תעודת הכשר.

הרבנות מתנה לעתים את קבלת תעודת הכשרות בתנאים נוספים, כמו אי פתיחת המקום בשבת. תנאי זה אינו קשור ישירות לדיני הכשרות, אך הוא נובע מכך שאוכל שבושל בשבת אסור אף הוא באכילה, משום שנוצר תוך הפרת האיסור על מלאכה בשבת. כאשר הציבה הרבנות תנאים שאינם קשורים לכשרות המזון, אסר עליה בג"ץ לעשות כן. וכך אמר בעניין זה שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור:

"מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון - שהוא כשר; ולגבי מקום - שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום - אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על-פי ההלכה - אם אין באותה התנהגות להעלות או להוריד בשאלת כשרות המזון עצמו".

למרות פסק הדין המשיכה הרבנות לעשות שימוש בסמכות למתן הכשר למטרות שאינן קשורות לכשרות המזון המיוצר על ידי המבקשים. לדוגמה, בבג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו (2) 196, שללה הרבנות תעודת כשרות ממשחטה רק משום שמכרה עופות שנפסלו על ידי משגיחי הכשרות לחברה אחרת שעסקה במכר סיטונאי של בשר לא-כשר. בית המשפט העליון פסק שוב כי פרקטיקה זו פסולה. הבעיה היא שלאחר שהמשחטה המשיכה למכור עופות לא כשרים לחברה האחרת, הרבנות הראשית הודיעה שההימנעות מהסרת הכשרות מהמשחטה נבעה רק מהוראת בג"ץ, ובגלל הספק שנוצר לגבי הכשרות אסרו רבנים מקומיים על משווקי מזון בשטח שיפוטם למכור מוצרים של משחטה זו. השופט חשין, בפסק דין נוסף, הגיב בחריפות רבה: "בלשון המעטה... הרבנות הפרה באורח נחרץ וביודעין צו שיצא מלפני הבג"ץ בנושא ביצועו של חוק הכנסת". יתר על כן: חשין המליץ לכנסת לבטל לחלוטין את חוק איסור הונאה בכשרות בשל השימוש הבלתי ענייני שנעשה בו. במקום זאת יש, לדעתו, להסתפק בחוק הגנת הצרכן שאוסר על הצגת מזון לצרכן בצורה שגויה.

כשרות למהדרין

קובץ:Badatz.gif

חותמת הכשרות של בד"ץ העדה החרדית.

חותמת הכשרות של "בד"ץ מהדרין", ולצידו חותמת הכשרות של מחלקת הכשרות למהדרין ברבנות העיר רחובות על בקבוק סודה.

קובץ:Hechsher.jpg

חותמת הכשרות למהדרין של הרב משה לנדא, רב העיר בני ברק

חלקים בציבור הדתי, ובעיקר החרדים, אינם מסתמכים בדרך כלל על פיקוח הכשרות של הרבנות, מסיבות שונות. הנימוקים העיקריים בדרך כלל הם:

• שימוש של הרבנות במערכת פסיקה מקילה יחסית בשאלות הלכתיות.
• טענות על מערכות פיקוח לקויות ברבנויות השונות.
• מוגבלותה של מערכת הכשרות של הרבנות בפני המחוקק החילוני, הדורש ממנה מתן כשרות גם במקומות בהן השיקול ההלכתי מונע זאת. כך למשל כפה הבג"ץ על הרבנות לספק תעודת כשרות למשחטה המספקת גם בשר שאינו כשר לצד הבשר הכשר, להעניק פיקוח כשרותי לרשת בתי קפה שחלקם פתוחים בשבת. כן כפה הבג"ץ על הרבנות הראשית לדאוג לתעודת כשרות לחנויות המבקשות לספק פירות וירקות שגודלו על פי היתר מכירה בשנת שמיטה.
• כל הרבנויות בארץ קשורות זו לזו, ומחויבות על פי חוק והוראות הרבנות הראשית לאשר כל מוצר שכשר בהשגחת רבנות אחרת, כך שגם ובמידה ורבנות עירונית אחת היא מקפידה ומחמירה יותר בהוראות הכשרות שלה, הרי שעליה לאשר גם מוצרים של רבנות אחרת שבה ההשגחה ירודה יותר.

במשך השנים הוקמו מספר גופים פרטיים המספקים פיקוח כשרותי מחמיר יותר ממערכת הכשרות של הרבנות. כשרות זו מכונה "כשרות למהדרין", או "למהדרין מן המהדרין", ושמה המפורסם יותר הוא "בד"ץ". גופים אלו אינם נתונים לפיקוח הרבנות, וכפופים אך ורק לסמכות הרבנית שבראשותן. עם השנים הפכה סוגיית הכשרות למהדרין ושאלת הסמכות שעליהן לסוגיה פוליטית בחברה החרדית, וקהילות רבות בחרו להפגין את עצמאותן באמצעות הפעלת "בד"ץ" (בית דין צדק) משלהן המפעיל גם מערכת כשרות פרטית.

כח הקנייה החזק של המסתמכים אך ורק על כשרות המהדרין הביאה את מרבית חברות המזון בארץ לספק כשרות מהדרין למוצריהן. כל הקוצרנים הגדולים בארץ ויבואני המזון מבקשים להשיג כשרות למהדרין למוצריהן. כח הקנייה של ציבור ה"מהדרין" נאמר כיום בכשליש מכח הקנייה בארץ.

הבד"צים המפורסמים כיום בישראל המחזיקים מערכת כשרות פרטית בפריסה ארצית הם:

• הבד"צ של העדה החרדית, הגדול הוותיק והמפורסם שבבד"צים הפרטיים, המעניק כשרות למרבית הקונצרנים הגדולים בארץ, ובהם מאפיות אנג'ל, מאפיות ברמן, תנובה, אוסם, המותג "מגדים" של עלית, פפסי, ועוד מותגים מפורסמים רבים.
• הבד"צ של אגודת ישראל, הקיפו מצומצם למדי והמותג הידוע ביותר המשתמש בו הוא טרה.
• הרב משה יהודא ליב לנדא, רב העיר בני ברק. מערכת הכשרות שלו היא בעיקר בחנויות בבני ברק, והוא מעניק את הכשרות למפעלי קוקה קולה.
• "בד"צ מהדרין" של הרבנים שמחה קוק ואברהם רובין. מערכת כשרות זו הוקמה בשל ההגבלות החוקיות שהוטלו על מערכת הכשרות למהדרין של הרבנות ברחובות בראשה עמדו. ממערכת כשרות למדרין מקומית ברחובות הפך הבד"ץ למעניק כשרות בפריסה ארצית, ובשירותיו משתמשים יקבי כרמל, טמפו משקאות, ועוד.
• בד"צ שארית ישראל של מפלגת דגל התורה הליטאית, שהוקם במשקל נגד למינויו של הרב משה לנדא לרב העיר בני ברק. "שארית ישראל" מעניקה כשרות בעיקר למותגים המיועדים לציבור הליטאי.
• בד"צ "חוג חתם סופר" בבני ברק.
• בד"צ "בית יוסף" של הרב עובדיה יוסף, המזוהה עם מפלגת ש"ס.
• בד"צ "יורה דעה" - של הרב שלמה מחפוד.
• בד"צ "מחזיקי הדת" של חסידות בעלז.

אחדות מהרבנויות המקומיות בארץ הקימו מערכות כשרות למהדרין לצד מערכת הכשרות הרגילה, בעיקר בערים בעלות צביון חרדי או ציבור חרדי גדול. בין הערים בהן מחזיקה הרבנות מערכת כשרות למהדרין: ירושלים, צפת, רחובות, טבריה.

כשרות בעולם

ברחבי העולם מתגוררים יהודים שומרי כשרות, וכן חרדים רבים. בהיעדר חוק כשרות כפי שקיים בישראל. הוקמו גופי כשרות פרטיים. בולטים בהם שני ארגונים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית: ארגון הכשרות OK וארגון הכשרות OU.

ראו גם

• חלאל
• גלאט

קישורים חיצוניים

• עדכוני כשרות של הרבנות הראשית לישראל באתר כיפה
• כשרות באתר המיוחד "בית חב"ד"
• כשרות באתר "צעירי חב"ד" בישראל
• פרופ' אברהם שטינברג, כשרות, באתר "דעת"
• הלכות מאכלות אסורות של הרמב"ם באתר "מכון ממרא"
• כשרות בצה"ל
• שו"ת בענייני כשרות, באתר "כיפה"
• שו"ת בענייני כשרות, באתר "שורש"
• אתר הכשרות של תנובה
• הכול כשר אתר כשרות בעולם
• להיות יהודי אינדקס כשרות בעולם (מסעדות, בתי כנסת, מקוואות, אולמות אירועים, קייטרינג, מתכונים ועוד)
• הלכות תולעים
• מידע על יינות כשרים - מתוך אתר Kosher Wine List