עדים זוממים

במשפט העברי, עד זומם הוא עד שהתבררה עדותו כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו שכלל לא היה במקום האירוע בשעת המעשה שעליו העיד.

הסבר כללי

על פי המשפט העברי, כאשר כת עדים מעידה בבית דין ונגמר הדין על פיה, (במקרה של עדות בדיני ממונות, ולחלק מהדעות - גם במקרה של עונש מלקות, ובדיני נפשות, דווקא בתנאי שטרם בוצע גזר הדין) וכת עדים אחרת ('המזימים') באה ומעידה שהכת הראשונה הייתה עמה במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו (או בזמן מוקדם יותר, במרחק שאינו מאפשר להם להגיע למקום האירוע בזמן שהעידו עליו), ולכן העדות שלהם היא בוודאות עדות שקר, אזי העדים הראשונים נחשבים לעדים זוממים.

העדים נכנסים לגדר של עדים זוממים רק בסוג כזה של הכחשה ("עימנו הייתם"), ולא בכל סוג אחר של הכחשה, ההופכת אותם 'רק' לעדי שקר. אם לא כל כת העדים הוזמה, אלא רק חלקה, העדות נפסלת (אפילו אם נשארו שני עדים שלא הוזמו), אבל אין לאף אחד מהעדים דין עד זומם, עד שיוזמו כל העדים בכת. כמו כן, אם התגלו העדים כשקרנים מסיבה אחרת (הדוגמה הקלאסית לכך היא: "בא הרוג ברגליו" - האדם שעליו מעידים שנרצח בא לפנינו), אין הם נקראים זוממים אלא שקרנים בלבד, ואינם נידונים כעדים זוממים.

עד זומם נחשב לדין שלולא היה מפורש בתורה לא היו למדים אותו מסברא, ('חידוש הוא שחידשה התורה') שכן שני העדים המזימים עומדים כנגד 2 העדים הראשונים, ובכל אופן מקבלים דווקא את שני העדים האחרונים. ואפילו 2 עדים מזימים 100 כתות עדים שכבר העידו, מקבלים את עדותם של שני העדים המזימים ודנים את כל 100 כיתות העדים כעדים זוממים.

המקור לדין עד זומם

המקור בתורה לדין עד זומם הוא מספר דברים פרק יט:

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.

במשנה ובגמרא במסכת מכות פרק ראשון, נידונים בהרחבה דיני עדים זוממים.

עונשו של עד זומם

עדים זוממים נענשים באותו העונש שהיה נגזר על מי שהעידו כנגדו, אילמלא הוזמו, למעט מקרים מסוימים שבהם אין מקיימים בהם את דין 'כאשר זמם':

• כאשר אם נקיים 'כאשר זמם' נפגע גם בצאצאיו של העד הזומם - כגון כהן המעיד על חבירו (וממילא גם על צאצאיו), שהוא חלל, ופסול לכהונה, ואם נקיים 'כאשר זמם' - גם צאצאיו של העד הזומם יפגעו כיוון שיהפכו לחללים.
• כאשר אי אפשר לקיים 'כאשר זמם' בצורה מלאה אלא חלקית.
• כאשר העיד שאדם הרג בשוגג, והוא חייב גלות.

במקרים אלה העד הזומם מקבל מלקות.

• כאשר העיד ששור של אדם הרג אדם אחר. לפי הרמב"ם גם במקרה הזה העד הזומם מקבל מלקות, ולפי הרמב"ן במקרה הזה העד הזומם לא מקבל מלקות.
• כאשר העיד על אדם עני שגנב ואין לא כסף לשלם את ערך הגניבה ועליו להמכר בתור עבד עברי.
• כאשר העיד על אדם שנאף עם בת כהן, ונגזר דינו למיתת חנק ודין הנואפת למיתת שריפה , העד נידון בחנק ולא בשריפה.
• כאשר נגמר הדין, ופסק הדין בוצע, ואחר כך הוזמו העדים, אין מקיימים בהם עוד 'כאשר זמם'. (שכן נאמר בפסוק "כאשר זמם", ולא כאשר עשה; בזה יש מחלוקת אם הדין הוא רק בדיני נפשות או גם בדיני ממונות וכדומה)

במקרים בהם על העדים הזוממים לשלם סכום כסף, מתחלק סכום הכסף ביניהם, אולם אם העידו על אדם שחייב מלקות, אין מחלקים את 40 המלקות ביניהם, אלא כל עד מהעדים לוקה 40 מלקות.

ראו גם

• עדות שקר
• עדות במשפט העברי