יחסי ישראל–סוריה

יחסי ישראל-סוריה מתאפיינים מראשיתם במתיחות רבה שאף הביאה לשלוש מלחמות בין המדינות. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים מאז ראשית שנות ה-90 להגיע להסכם שלום קיים עד היום מצב לוחמה רשמי בין המדינות. יחסים אלו הושפעו ממעורבות של גורמים זרים (ברית המועצות, איראן ועוד) וכן מיחסיה של סוריה עם מדינות ערביות אחרות (ירדן, לבנון, הפלסטינים). כמו כן הושפעו היחסים מראייתה של סוריה את שטחה של ישראל כחלק מסוריה הגדולה.

לפני הקמת מדינת ישראל

התפתחות גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית 1916 - 1924.

במהלך מרבית ההיסטוריה היו ארץ ישראל וסוריה יחידה מדינית אחת שמרכז השלטון נמצא מרבית הזמן בסוריה, לרוב בדמשק. במהלך מרבית תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית מרכז השלטון על ארץ ישראל נמצא בדמשק.

עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות ביניהן לחלוקת השטח, כאשר בריטניה ראתה בארץ ישראל שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת התעניינה בסוריה ובלבנון.

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה. בריטניה ראתה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה על מנת לדאוג להעברה תקינה של הנפט ממוסול. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו.

המאבק על אצבע הגליל

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור דיברה על הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. התנועה הציונית דרשה את השטח עד לנהר הליטני שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן.

ההסכם אושר מחדש, בספטמבר 1919 בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור הפך למעשה לשטח הפקר, ובו שלוש נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה וכפר גלעדי.

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי (ולהמליך את פייסל הראשון על סוריה), ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.

מאבק זה אירע על רקע הנטייה של ערביי המנדט הבריטי בראשית שנות העשרים לראות בארץ ישראל חלק מסוריה, מה שהביא אותם אף להשתתף בקונגרס הלאומי הסורי. הדחתו של פייסל הפכה גישה זו לשולית יחסית בקרבם, אולם בסוריה גישה זו (סוריה הגדולה) נשארה רווחת עד לתחילת שנות התשעים.

סימון הגבול המנדטורי

ב־23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.

הגבול יצא מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לנקודה בסמוך לבניאס תוך שמירת שטחים נרחבים ברמת הגולן, מצידו המזרחי של הירדן, באזור שמצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים היו מצויות מחוץ לתחומיו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.

בועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקום (Newcombe). הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי שבעת הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי.

רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הפך להיות הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל, סוריה ולבנון. קטע הגבול בין ארץ ישראל לסוריה ברמת הגולן נקבע תוך התחשבות בשיקולי מים, כך נקבע כי הגבול עובר במרחק 10 מטרים מחוף הכנרת בחלק הצפון מזרחי שלה, קביעה דומה נעשתה לגבי עין דן וכן נקבע כי מימי הבניאס שייכים לארץ ישראל ולא לסוריה (אף על פי שהמעיין לכאורה בשטחה).

מהקמת מדינת ישראל עד למלחמת ששת הימים

רמת הגולן

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב־20 ביולי 1949.

על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי. סוריה ראתה בשטחים אלו כאסורים לפעילות כלשהי (צבאית או אזרחית) דבר שהביא לעימותים חוזרים ונשנים.

ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם (בעיקר בוועידת שביתת הנשק). חוסר היציבות בסוריה בתקופה זו הקשה מאוד על קיום המגעים ואף מנע בחלק מהזמן את קיומם. בסדרת עימותים שהגיעו לשיאה בשנים 1951 ו־1964 ייצבה סוריה קו שהכליל בתחום שליטתה גם חלקים מן האזור המפורז אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

בין עימותים אלו ובמהלכם, הפגיזה סוריה שוב ושוב את היישובים הישראליים למרגלות רמת הגולן תוך שהיא מנצלת את הנחיתות הטופוגרפית הישראלית. בנוסף על הפעילות הצבאית הישירה של סוריה תמכה סוריה בראשית שנות החמישים בפידאיון והחל מ־1965 בפת"ח שביצעו פיגועים כנגד ישראל משטחה. פעילויות אלו הביאו לביצוע פעולות תגמול של ישראל בשטח סוריה שהרעו את המצב הביטחוני.

סוריה הייתה בין היוזמות של הטיית מי הירדן שניסו לבצע מדינות ערב באמצע שנות השישים, מה שתרם גם הוא לעימותים צבאיים נוספים.

ממלחמת ששת הימים עד לוועידת מדריד

בתחילת מלחמת ששת הימים פתחה סוריה בהרעשה מסיבית על היישובים למרגלות רמת הגולן ואף על פי שצבאה לא חדר אל מעבר לקו העמדות שלו בתחילת המלחמה החליטה ממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן ביומיים האחרונים של המלחמה בעקבות לחץ תושבי היישובים. קו הפסקת האש שנקבע לאחר המלחמה כונה "הקו הסגול", והוא כלל שטח של כ-1,260 קמ"ר בגולן, עד ממזרח לקונייטרה. מלחמת ששת הימים הגבירה את תלותה של סוריה בברית המועצות והפכה את היחסים בין המדינות לחלק מהמלחמה הקרה כאשר ישראל התייצבה לצד ארצות הברית.

במהלך ספטמבר השחור (1970) הגיעו המדינות אל סף מלחמה ביניהן לאחר שסוריה פלשה לצפון ירדן וישראל תגברה את כוחותיה ברמת הגולן (בעידוד אמריקאי) על מנת לאיים על סוריה ולמנוע את נפילת המשטר ההאשמי.

במלחמת יום הכיפורים פלש צבא סוריה אל הגולן, והצליח להשתלט על חלקים ממנו למשך כמה ימים, אך כוחות צה"ל כבשו שטחים אלה בחזרה לפני תום המלחמה ואף התקדמו והשתלטו על שטחים בעומק סוריה. לאחר המלחמה פרצה מלחמת התשה בין ישראל לסוריה שהתמקדה בשטח שנכבש מעבר לקו הסגול. ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. על-פי ההסכם חזרה ישראל ל"קו הסגול" למעט שטח של כ-60 קמ"ר שכולל את העיר קוניטרה, ואשר חזר לשליטה אזרחית סורית. הסורים מסרו את מוצבי החרמון הסורי לאו"ם. רצועה משטח סוריה הצמודה לקו הפסקת האש נקבעה כאזור חיץ בין הכוחות הישראלים לסוריים, והיא נמצאת בשליטה צבאית של כוח בינלאומי בחסות האו"ם המכונה אונדו"פ. מאז חתימת ההסכם גבול ישראל-סוריה שקט יחסית ואין בו עימותים צבאיים.

עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 נכנס צבא סוריה ללבנון, דבר שהגביר את המתיחות עם ישראל. יצחק רבין, ראש הממשלה דאז הצהיר על סדרת קווים אדומים לגבי פעילות צבא סוריה בלבנון (בין השאר אי הכנסת טילים המאיימים על ישראל ללבנון ואי פעילות של הצבא הסורי מדרום לכביש ביירות-דמשק). קווים אלו החזיקו מעמד עד לשנת 1980 בה פרץ עימות צבאי בין ישראל לסוריה סביב העיר הנוצרית זחלה בבקעת הלבנון. למרות הפסקת האש שהושגה באמצע 1981 האשימה ישראל את סוריה בסיוע לארגוני הטרור הפלסטינים בלבנון (בעיקר על ידי מתן מחסה בשטח הנתון לשליטתה).

ב-14 בדצמבר 1981 קיבלה הכנסת את חוק רמת הגולן הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק מתייחס לשטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן, שהוא כל השטח הנמצא בין הגבול הבינלאומי מ-1923 וגבול השליטה הישראלית שנקבע בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974. בעקבות זאת קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425 השוללת את תוקפו של החוק מבחינה בינלאומית, וקובעת כי אמנת ז'נבה הרביעית עדיין חלה על שטח הגולן. מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל, רמת הגולן סופחה למעשה אל מדינת ישראל, והיא נחשבת נפה במחוז הצפון. זאת, אף על-פי שהחוק נמנע במכוון משימוש במילה "סיפוח" (כך על-פי נאומו של יוזם החוק, מנחם בגין, ביום קבלתו בכנסת).

עם פרוץ מלחמת לבנון החל חיכוך בין צה"ל לצבא סוריה שהתדרדר למלחמה של ממש בתוך שטחה של לבנון. כוחות סוריים פעלו בעיקר בגזרה המזרחית, בה נתנו מחסה לכוחות המחבלים אך גם במקומות אחרים בלבנון (ובמיוחד בביירות). לאחר המלחמה נרגעה המתיחות בין ישראל לסוריה בהדרגה (בין השאר בשל הסכסוך בין סוריה לבין הפתח שפרץ בשנת 1983) וישראל השלימה עם השתלטות סוריה על מרבית לבנון.

מאז ועידת מדריד

ועידת מדריד שנערכה בסוף 1991 סימנה את תחילת המגעים הרשמיים בין שתי המדינות. עם זאת עד לתום תקופת כהונתו של יצחק שמיר באמצע 1992 הושגה התקדמות מעטה, אם בכלל. חוסר ההתקדמות בשיחות בין המדינות הביאה גם לקשיים בשיחות בין ישראל ללבנון שהייתה בתקופה זו תחת שליטה מעשית סורית.

יצחק רבין, בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, הצהיר על נכונותו לנסיגה ישראלית מרמת הגולן בתמורה לשלום עם סוריה (בלשונו: "עומק הנסיגה כעומק השלום"). בישיבת ממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין את עמדתו בגלוי באשר לאופי ההסכם ולאופי הנסיגה, ורמז לכך שיהיה מוכן להסדר דומה לזה שהושג במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בתקופה זו התקיים משא ומתן עם סוריה על הסדר שלום לפי העקרון הזה, אולם הוא נקלע למבוי סתום עקב הפער בין הצדדים בנוגע לסידורי הביטחון שיתקיימו לאחר נסיגת ישראל, ומיקומו המדויק של הגבול הבינלאומי. גם יורשיו של רבין בתפקיד ראש הממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, קיימו מגעים גלויים וחשאיים עם סוריה בשאלת הגבול, כאשר אבן הנגף העיקרית הייתה ההפרשים שבין הגבול המנדטורי ו"גבולות הארבעה ביוני" ובמיוחד שאלת השליטה במימי הירדן והכנרת (קו הארבעה ביוני הופך את מימי הכנרת, החלק הצפוני של הירדן, הבניאס ונחל דן למים בינלאומיים, דבר שיש לו השלכות משמעותיות לגבי זכויותיה של ישראל במים).

עוד לפני ועידת מדריד סייעה סוריה לארגוני הטרור הפלסטינים (בעיקר לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי שמפקדותיהם נמצאות בדמשק. סיוע זה מתבטא בתעמולה, במתן אתרי אימונים (שאחד מהם הופצץ על ידי ישראל בשנת 2003) ובתחמושת. סיוע זה מהווה את אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין המדינות. כמו כן הפכה סוריה לאחד משני פטרוניו של ארגון החיזבאללה השיעי והיא מסייעת לו בתחמושת (בעיקר בהעברתה מאיראן), בסיוע כספי (כנ"ל) וכן בתמיכה תעמולתית.

מאז פלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003 מאשימה ארצות הברית את סוריה בסיוע לארגוני הטרור הסונים התוקפים את כוחותיה בעיראק. האשמות אלו הגבירו את הקרבה בין סוריה לאיראן (המואשמות גם היא בנושא זה על ידי ארצות הברית) ובעקיפין הביאו לכך שהגברת המתיחות בין ישראל ואיראן (בעקבות התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית) הביאה להתגברת המתיחות בין ישראל לסוריה. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית בציר הרשע עליו הכריז הנשיא בוש - צפון קוריאה והגביר עוד יותר את המתיחות בין ישראל לסוריה.

מהפכת הארזים שאירעה בשנת 2005 החלישה את מעמדה של סוריה בלבנון והגבירה אף היא את המתיחות בין ישראל לסוריה (תוך האשמות הדדיות בבחישה בפוליטיקה הלבנונית). סוריה משתמשת בחיזבאללה בתור אחד ממוקדי הכוח שלה בתוך לבנון, תוך סיוע להצהרותיו הלוחמניות כלפי ישראל.

במלחמת לבנון השנייה סייעה סוריה בתחמושת לחיזבאללה באמצעות שיירות אספקה שהותקפו על גבול סוריה-לבנון - תקיפות שהביאו למותם של אזרחים וחיילים סורים, ולהבעת חשש מפני התלקחות מלחמה בין שתי המדינות. במהלך המלחמה ירה חיזבאללה רקטות סוריות, חלקן חמושות במטען רסס. לאחר המלחמה הכריזה סוריה על כוונתה לשחרר את רמת הגולן גם בדרכים צבאיות ועל תמיכתה בתושבי הגולן הנמצאים בשטח הישראלי. תקיפת חיל האוויר הישראלי בספטמבר 2007 הגבירה אף יותר את המתיחות.

ב-21 במאי 2008 הודיעו ממשלות ישראל, סוריה וטורקיה על תחילתו של משא ומתן בין הצדדים בתיווכה של טורקיה, המתבסס על המסגרת שנקבעה בוועידת מדריד ‏‏.

כיום יש בגבול ישראל-סוריה הנוכחי מעבר גבול אחד סמוך לעיר קונייטרה, המכונה לפיכך "מעבר קונייטרה". במעבר זה אין מגע ישיר בין ישראלים לסורים, והוא מתנהל בתיווך אנשי האו"ם מכוח אונדו"פ. המעבר סגור בדרך כלל למעבר אנשים וסחורות, והוא משמש בעיקר את אנשי האו"ם. המעבר משמש גם את תושבי הגולן הדרוזים, אולם הדבר מחייב סידורים מיוחדים בתיווך האו"ם.