רפורמה אגררית

רפורמה אגררית (רפורמת קרקעות) היא העברת בעלות של אדמה חקלאית, היזומה או נתמכת על ידי הממשלה. המונח מציין בדרך כלל העברת קרקעות מבעלות של קבוצה קטנה של בעלי ממון, או אצילים (למשל, מטעים וחוות גדולות) לבעלות פרטית או קולקטיבית של האנשים שמעבדים את אותה הקרקע. העברת הקרקעות יכולה להיעשות ללא הסכמת בעלי הקרקע ולא לכלול פיצוי עבורה. מס שבח, ובמיוחד כזה שמוטל על קרקעות, הוא צורה מודרנית של רפורמה אגררית.

כדי לסבך מעט יותר את מגוון השימושים שנעשה במושג, נביט בחוות קולקטיביות. בכמה מקרים בהיסטוריה, רפורמה אגררית העבירה קרקעות מבעלות פרטית, כולל זו של איכר, לחוות קולקטיביות בבעלות ממשלתית. במקרים אחרים, המונח שימש לפעולה הפוכה לחלוטין, חלוקת אדמת חוות קולקטיביות בבעלות ממשלתית לנחלות פרטיות קטנות.

רפורמה אגררית יושמה ברחבי העולם, החל מהמהפכה המקסיקנית, דרך סין הקומוניסטית ועד לזימבבואה ונמיביה. רפורמה אגררית הייתה כלי דה-קולוניזציה פופולרי באפריקה ובעולם הערבי, כחלק ממה שנקרא סוציאליזם אפריקני וסוציאליזם ערבי. רפורמה אגררית הייתה צעד חשוב בדרך להשגת פיתוח כלכלי במדינות רבות בעולם השלישי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, במיוחד אצל הנמרים האסיאניים, כולל טיוואן, קוריאה הדרומית, מלזיה ולאחרונה סין העממית בתקופת דנג שיאופינג.

רפורמה אגררית ברומא העתיקה

אחד מהמרכיבים של המאבק הבין מעמדי בין הפטריקים (מעמד האצולה) ובין הפלבים (השכבות הנמוכות) ברומא העתיקה הייתה המחלוקת על השימוש באדמות המדינה. הפלבס באופן כללי, דרשו כחלק ממאבקם לזכויות ושיויון, שאדמות שבעלות המדינה יחלקו ביניהם. הפטריקים, בהנהגת הסנאט פחדו מאבדן כוח וכסף אם האדמות של המדינה שהיו נתונות תחת פיקוחם, יעברו לידי הפלבס. בנוסך לכך הרבה מאוד אדמות של המדינה הוחכרו לאצולה ולשכבות העשירים מהפלבס, או שנלקחו על ידיהם בלא רשות ובאופן לא חוקי. שכבה זו של העם הרומי, שמרה בקנאות על הרכוש הגנוב שלה, בעוד רפורמים רומאים שונים ניסו לתקן את המצב על ידי חלוקת האדמה באופן הוגן יותר. חלק מאדמות המדינה הרומית גם ניתנו בהחכרה לבנות בריתה הלטיניות והאיטלקיות, והדרישות לחלוקת בין אזרחי רומא העלו בעיות דיפלומטיות קשות.

מספר מנהיגים עממיים ופופולריים, כגון האחים גראכוס ניסו במהלך הזמן להשתמש במאבק לחלוקת האדמות מחדש, כאמצעי להגביר את כוחם והשפעתם, ולפעמים אך כיד לשמש כעילה למהפכה.

הראשון שהביא את ההצעה לפני אספת האזרחים לרפורמה בקרקעות המדינה היה הקונסול ספוריוס קאסיוס בשנת 486 לפנה"ס. הצעתו כלל אומדן וקביעת קרקעות המדינה, והחכרת חלק מהם, וחילוק חלק מהם לעניים. קאסיוס, שניסה למעשה לגזול מן הסנאט את אחריותו על שטחי המדינה לא הצליח לעמוד מול כוחם המשותף של האצולה הרומית, והשכבה העשירה של הפלבים והוצא להורג.

ב-462 לפנה"ס הציע הטריבון גאיוס טרנטילוס ארסה למנות ועדה שתפקידה יהיה להציע רפורמה אגררית מקיפה, הצעה שנפלה. ב456 לפנה"ס חולקה אדמת האונטין, עד אז חורש קדוש בבעלות המדינה, בין האזרחים העניים של העם.

ב-454 לפנה"ס לאחר מאבקים קשים בין שני המעמדות, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יוטל השלטון על עשרה אנשים הדצימרים שיסדרו את ענייני החוקה הרומית, סידורים שיכללו גם ובעיקר יצירת חוק קרקעות חדש שיעסוק בחלוקה מחודשת של האדמה הרומית הציבורית. שלטון עשרת האישים נמשך מ-451-450 לפנה"ס ובמהלכו חוקקו בין השאר גם חוקי קרקעות.

בעלות על הקרקע

מגוון השיטות לרפורמה אגררית נובע ממגוון השיטות לבעלות ולזיכיון על הקרקע. בין שיטות אלה נציין את:

• בעלות מסורתית על קרקע, כפי שהייתה נהוגה בצפון אמריקה הפרה-קולומביאנית
• פאודליזם
• זיכיון לכל החיים – שתוקפו פג עם מות בעל הזיכיון
• בעלות פשוטה – מוגנת בחוק
• חכירה או השכרה
• בעלות משותפת על היבול (אריסות) – האיכר מעבד את האדמה ומשלם לבעליה חלק מהיבול
• זכויות דרך – הזכות לעשות שימוש ברכוש הזולת, נפוץ בעיקר עבור נסיעה בדרכים שעברו על אדמה פרטית

בנוסף קיימת עבודה שכירה בחקלאות ובעלות קולקטיבית, בדרך כלל תחת קואופרטיב או באמצעות מניות בתאגיד. סוגים מעורבים של הצורות הנ"ל היו נפוצות במדינות קומוניסטיות, כשהבעלות הממשלתית על כל הקרקע במדינה הועברה לחקלאים דרך קולקטיבים חקלאיים מסוגים שונים. רפורמה אגררית מכוונת להיטיב עם האיכרים והפועלים החקלאים, שלפני הרפורמה היו שייכים למעמד הנמוך, בעלי נחלה זעירה או חסרי נחלה כליל, צמיתים ואפילו עבדים.

הרעיון שמאחורי הרפורמה

טיעונים בעד רפורמה אגררית:

• מבנה בעלות מורכב מקטין את אפשרויות השימוש בקרקע
• הבעלות על הקרקע הושגה במרמה, לעתים בחסות החוק
• הרפורמה תעשה טוב למרבית האנשים
• הצדק דורש העברת הקרקע אל מי שמעבד אותה בפועל

עם זאת, רבים מהטיעונים האלה מתנגשים עם הזכות לרכוש, שהיא זכות אדם יסודית, במרבית החברות והארצות. למעט הדוגלים בכלכלה חופשית לחלוטין, בה ניתן להעביר קרקע רק ממי שמוכר מרצונו למי שקונה מרצונו, כל צורות הרפורמה האגררית מעלות שאלות בדבר תפקיד החברה בעיצוב זכויות הפרט והמקום הראוי לממשלה בחייהם של אזרחיה. שאלות אלה כוללות:

• האם רכוש פרטי הנו לגיטימי?
• במידה וכן, האם בעלות על קרקע היא לגיטימית?
• במידה וכן, האם זכויות רכוש כפי שהתפתחו במדינה או חברה מסוימים הם לגיטימיים?
• גם אם זכויות רכוש הם לגיטימיים, האם הם מגנים על בעל הרכוש באופן מוחלט נגד הפקעה, או שהם מתירים הפקעה שכזו בתמורה לפיצוי, חלקי או מלא?
• כיצד יש לשקול זכות לרכוש כנגד הזכות לחיים ולחופש?
• מי בורר סכסוכים בדבר בעלות על הקרקע?
• מי הבעלים של קרקע משותפת?
• מה פירוש רפורמה אגררית צודקת?