מוזיקה תוכניתית – הבדלי גרסאות
הפיכה מקצרמר לערך, ע"י איחוד עם "מוסיקה תכניתית" . |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''מוסיקה תוכניתית''' היא אפיון של יצירה מוסיקלית המתארת תכנים חוץ מוזיקאליים. |
'''מוסיקה תוכניתית''' היא אפיון של יצירה מוסיקלית המתארת תכנים חוץ מוזיקאליים. |
||
בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון פילוסופי, סיפור אישי, יצירה מן האומנות הפלסטית, וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, [[מרקם]], צבעוניות, שימוש [[מוטיב| במוטיבים]] מיצגים ועוד). מאחר |
בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון פילוסופי, סיפור אישי, יצירה מן האומנות הפלסטית, וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, [[מרקם]], צבעוניות, שימוש [[מוטיב| במוטיבים]] מיצגים ועוד). מאחר ומוזיקה תוכניתית מקושרת באופן בלתי נפרד לדימוי מוחשי אחר, היא הופכת ל[[מוזיקה מופשטת ]] פחות מאשר יצירה מוזיקלית לא-תוכניתית, והיא ההיפך מ[[מוזיקה אבסולוטית]]. המוזיקה התוכניתית מדגימה אולי בצורה הבולטת ביותר את העושר המוזיקלי ואת האפשרויות להעביר רעיונות בעזרת צלילים בלבד, ולגרום גם לכך שהיצירה המוגמרת, הסופית, תשלוט לגמרי בתוכן ובמידה מסוימת תהיה אף עצמאית ומשוחררת ממנו. |
||
ב[[ |
ב[[מוזיקה המערבית]], המוזיקה התוכניתית (שאינה [[מוזיקה ליטורגית|ליטורגית]], [[אופרה|אופראית]] או קולית) הפכה נפוצה בעיקר מהמאה ה-19 ואילך, אך גם לפני כן היא התקיימה. ישנן כמה דוגמאות ידועות מלפני המאה ה-19: [[קונצרטו|הקונצ'רטי]] המפורסמים של [[ויולדי|ויואלדי]] (ארבע העונות) גם הם מוזיקה תוכניתית מובהקת, ולכל [[קונצרטו|קונצ'רטו]] נתן המלחין תיאור-סיפורי קצר המשקף את המופיע בפרק בעזרת [[תצליל|תצלילים]] [[מוטיב| ומוטיבים]]. דוגמא קלאסית נוספת היא [[סימפוניה|הסימפוניה]] השישית "[[הסימפוניה השישית של בטהובן|הפסטורלית]]" מאת [[בטהובן]], שבה לכל פרק ניתן תיאור על הסצינה התוכניתית המתרחשת בו כגון "הסערה", "שמחת האיכרים" "זרימת המים בפלג" וכו'. |
||
ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] התבטא הרעיון ביצירות רבות, ומלחינים רבים כמו מנדלסון, שומאן, דביסי וכו', כתבו |
ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] התבטא הרעיון ביצירות רבות, ומלחינים רבים כמו מנדלסון, שומאן, דביסי וכו', כתבו מוזיקה שאפשר להגדירה כתוכניתית ברמה מסוימת. אחת הדוגמאות הידועות ומבריקות לכך היא [[הסימפוניה הפנטסטית]] מאת [[ברליוז]], שגם שם כל פרק מבטא לא רק סיפור קטן, אלא גם הלך רוח, ויחסו הסובייקטיבי של המלחין כלפי המתרחש. |
||
החל מן המאה ה-19 גם נפוצה ה[[סוגה]] שנקראת [[פואמה סימפונית]], שמתמצתת את רעיון המוסיקה התכניתית. מאחורי כל פואמה סימפונית עומדת (כמעט תמיד) [[יצירה ספרותית]] ידועה ומפורסמת, שעל המלחין להגיש באמצעות |
החל מן המאה ה-19 גם נפוצה ה[[סוגה]] שנקראת [[פואמה סימפונית]], שמתמצתת את רעיון המוסיקה התכניתית. מאחורי כל פואמה סימפונית עומדת (כמעט תמיד) [[יצירה ספרותית]] ידועה ומפורסמת, שעל המלחין להגיש באמצעות המוזיקה, ללא שירה או הקראה של הטקסט המדובר. מלחינים ידועים שכתבו פואמות סימפוניות הם [[ליסט]], מפתח הז'אנר העיקרי, [[צ'ייקובסקי]] בפואמות סימפוניות כמו [[רומיאו ויוליה]] הידועה, [[ריכארד שטראוס]] בפואמות מפורסמות כמו [[טיל אוילנשפיגל]], ומלחינים רבים אחרים. |
||
[[קטגוריה:מוזיקה]] |
[[קטגוריה:מוזיקה]] |
||
גרסה מ־00:14, 24 בספטמבר 2008
מוסיקה תוכניתית היא אפיון של יצירה מוסיקלית המתארת תכנים חוץ מוזיקאליים.
בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון פילוסופי, סיפור אישי, יצירה מן האומנות הפלסטית, וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, מרקם, צבעוניות, שימוש במוטיבים מיצגים ועוד). מאחר ומוזיקה תוכניתית מקושרת באופן בלתי נפרד לדימוי מוחשי אחר, היא הופכת למוזיקה מופשטת פחות מאשר יצירה מוזיקלית לא-תוכניתית, והיא ההיפך ממוזיקה אבסולוטית. המוזיקה התוכניתית מדגימה אולי בצורה הבולטת ביותר את העושר המוזיקלי ואת האפשרויות להעביר רעיונות בעזרת צלילים בלבד, ולגרום גם לכך שהיצירה המוגמרת, הסופית, תשלוט לגמרי בתוכן ובמידה מסוימת תהיה אף עצמאית ומשוחררת ממנו.
במוזיקה המערבית, המוזיקה התוכניתית (שאינה ליטורגית, אופראית או קולית) הפכה נפוצה בעיקר מהמאה ה-19 ואילך, אך גם לפני כן היא התקיימה. ישנן כמה דוגמאות ידועות מלפני המאה ה-19: הקונצ'רטי המפורסמים של ויואלדי (ארבע העונות) גם הם מוזיקה תוכניתית מובהקת, ולכל קונצ'רטו נתן המלחין תיאור-סיפורי קצר המשקף את המופיע בפרק בעזרת תצלילים ומוטיבים. דוגמא קלאסית נוספת היא הסימפוניה השישית "הפסטורלית" מאת בטהובן, שבה לכל פרק ניתן תיאור על הסצינה התוכניתית המתרחשת בו כגון "הסערה", "שמחת האיכרים" "זרימת המים בפלג" וכו'.
במאה ה-19 התבטא הרעיון ביצירות רבות, ומלחינים רבים כמו מנדלסון, שומאן, דביסי וכו', כתבו מוזיקה שאפשר להגדירה כתוכניתית ברמה מסוימת. אחת הדוגמאות הידועות ומבריקות לכך היא הסימפוניה הפנטסטית מאת ברליוז, שגם שם כל פרק מבטא לא רק סיפור קטן, אלא גם הלך רוח, ויחסו הסובייקטיבי של המלחין כלפי המתרחש.
החל מן המאה ה-19 גם נפוצה הסוגה שנקראת פואמה סימפונית, שמתמצתת את רעיון המוסיקה התכניתית. מאחורי כל פואמה סימפונית עומדת (כמעט תמיד) יצירה ספרותית ידועה ומפורסמת, שעל המלחין להגיש באמצעות המוזיקה, ללא שירה או הקראה של הטקסט המדובר. מלחינים ידועים שכתבו פואמות סימפוניות הם ליסט, מפתח הז'אנר העיקרי, צ'ייקובסקי בפואמות סימפוניות כמו רומיאו ויוליה הידועה, ריכארד שטראוס בפואמות מפורסמות כמו טיל אוילנשפיגל, ומלחינים רבים אחרים.