מערת קבורה

בתקופות הקדומות רווחה הקבורה במערות.

הכניסה לקברי הסנהדרין בירושלים

ניתן לחלק את תופעת הקבורה במערות בארץ ישראל לשלושה שלבים: התקופה הכנענית, התקופה הישראלית, ותקופת בית שני.

התקופה הכנענית

בתקופה הכנענית (תקופת הברונזה) נהגו לקבור את הנפטרים בתוך מערה בעלת מתאר עגלגל. הנפטר הונח לצד קרוביו. מכאן הביטוי המקראי "וישכב ויֵאסף אל אבותיו", לצידיו הונחו מנחות קבורה הכוללים כלי חרס מתכת ותתכשיטים. תקופה זו מתחלקת לכמה שלבי משנה.

בתקופת הברונזה הקדומה הקבורה הייתה במערות גדולות יחסית בהם נקברו דורות של נפטרים. כאשר הוכנסה גופה חדשה דחקו את העצמות היישנות ואת כלי המנחה הנלווים עליהם לשולים.

בתקופת הברונזה הביינימית (ברונזה תיכונה 1), הקבורה הייתה בתוך מערות קטנות יחסית, שבכל אחת מהן הייתה קבורה בודדת. באתרים מסוימים (דוגמת ג'בל קעקיר בגבול השפלה והר), ישנם שדות קבורה מדהימים הכוללים מאות פתחים של מערות.

בתקופת הברונזה המאוחרת שבו לקבור באופן המוני. במערות מתקופה זו נמצאו שיטות קבורה שונות וכמות גדולה ועשירה של כלי-מנחה. בתקופה זו שיש בה ירידה ישובית, הממצא העשיר בקרמיקה בחלקה מיובאת ממרחקים, הינו עדות לרמה התרבותית הגבוהה של התקופה.

התקופה הישראלית

בתקופה הישראלית (תקופת הברזל) נחצבו מערות רבועות ובהן "משכבים": מעין מיטות עליהן הושכבו הנפטרים עד שנתאכל הבשר. אז לוקטו עצמות הנקבר ל"קבורה משנית" ורוכזו בחלל שנחצב בתחתית המשכב ונקרא "מאספה".

תקופת בית שני

קבר בני חזיר

בימי הבית השני (התקופה ההלניסטית והרומית-ביזנטית) הייתה הקבורה במערות פרטניות.

ירושלים של ימי בית שני הייתה מוקפת מכל עבריה בשדות קברים. בשל קדושת ירושלים ובשל טומאת המת נאסרה קבורה בין חומותיה והותרה רק מחוץ לחומות ובמרחק סביר ("מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה (משנה בבא בתרא, ב, ט). כאשר העיר התרחבה הורחקו הקברות ("כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא" (בבא בתרא, א, יא). האמונה בתחיית המתים הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. הנקברים נקברו בתחילה במערות למשך כשנה עד שנותרו העצמות, שנקברו לאחר-מכן בגלוסקמאות ("מלקט אדם עצמות אביו ואמו... בראשונה היו קוברים אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות קוברים אותן ברזין (ארון)" ירושלמי מועד קטן, פא ע"ג). בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמטות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי דקלים. הגלוסקמאות הונחו במערות קבורה משפחתיות, חצובות בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מימי בית שני פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור סנהדריה, מזרחה (גדות נחל קדרון), ומדרום לעיר העתיקה (גיא בן הינום וכתף הינום) ומהוות נקרופוליס. בצידה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת רחביה.

משפחות מכובדות, כמשפחת כהני בני-חזיר, בנו היכלות קבורה מרשימים ומפוארים, בסגנון הלניסטי, בהן נטמנו הגלוסקמאות. גם עשירים ירושלמיים וסוחרים מתיוונים הקימו מבני קבורה מפוארים, כדוגמת קבר יסון.

ראו גם

• יום ליקוט עצמות