יונתן פולארד – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ ביטול גרסה 6474498 של 89.138.129.68 (שיחה)
שורה 2: שורה 2:
'''יונתן (יהונתן) ג'יי פולארד''' (נולד ב־[[7 באוגוסט]] [[1954]]), [[יהודי]] אזרח [[ארצות הברית]] ששירת כאזרח באגף ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] של [[הצי האמריקני]] ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] ובאותו הזמן [[ריגול|ריגל]] למען [[ישראל]]. הוא נתפס ונידון ל[[מאסר עולם]].
'''יונתן (יהונתן) ג'יי פולארד''' (נולד ב־[[7 באוגוסט]] [[1954]]), [[יהודי]] אזרח [[ארצות הברית]] ששירת כאזרח באגף ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] של [[הצי האמריקני]] ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] ובאותו הזמן [[ריגול|ריגל]] למען [[ישראל]]. הוא נתפס ונידון ל[[מאסר עולם]].


פולארד כלוא מאז נובמבר 1985; סביב מאסרו מתקיימת מערכה ציבורית בישראל הקוראת לשחרורו. כיום הוא יותר מ-21 שנה מאחורי הסורגים.
פולארד כלוא מאז נובמבר 1985; סביב מאסרו מתקיימת מערכה ציבורית בישראל הקוראת לשחרורו.


==תולדות חייו==
==תולדות חייו==

גרסה מ־18:19, 8 בפברואר 2009

פולארד בתעודה של הצי האמריקני

יונתן (יהונתן) ג'יי פולארד (נולד ב־7 באוגוסט 1954), יהודי אזרח ארצות הברית ששירת כאזרח באגף המודיעין של הצי האמריקני בוושינגטון ובאותו הזמן ריגל למען ישראל. הוא נתפס ונידון למאסר עולם.

פולארד כלוא מאז נובמבר 1985; סביב מאסרו מתקיימת מערכה ציבורית בישראל הקוראת לשחרורו.

תולדות חייו

נולד כג'ונת'ן ג'יי פולארד בעיר גלווסטון במדינת טקסס. אביו היה מיקרוביולוג ואמו עקרת בית. בגיל צעיר עברה המשפחה למדינת אינדיאנה ואביו קיבל משרה באוניברסיטת נוטרה דאם. למרות שהקהילות היהודיות בערים בהן גדל היו קטנות, הקפידה משפחתו על הטמעת הזהות היהודית בקרב ילדיה. בהיותו בן 16 ביקר לראשונה בישראל, במחנה לנוער שוחר מדע במכון ויצמן למדע. לאחר מכן למד מדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד.עם סיום לימודיו שב לאינדיאנה, והחל בלימודי משפטים, אותם נטש לאחר מספר חדשים. הוא למד שנתיים יחסים בינלאומיים באוניברסיטת טאפטס, אולם עזב ללא תואר כלשהו.

ב-1977 הגיש בקשה להצטרף ל-CIA (סוכנות הביון המרכזית) אולם נדחה, בין השאר כי מבחן הפוליגרף הצביע על בעיות אמינות. ב-1979 התקבל לעבודה במודיעין של הצי האמריקאי, כעובד אזרחי במרילנד. הצי לא היה מודע להחלטת ה-CIA לדחותו. לאחר שנתיים זכה לסיווג ביטחוני גבוה ועבד כמנתח חומרי גלם מודיעיניים. ב-1981 התחתן עם אן הנדרסון, יהודיה שגדלה בבית מתבולל.

מספר שנים אחר כך הושעה סיווגו הביטחוני, על רקע מגעים עם אנשי ביון מדרום אפריקה, אולם עד מהרה בוטלה ההשעייה. ביוני 1984 פולארד הוצב במרכז ההתרעה האנטי-טרוריסטי החדש (אטא"ק) של מחלקת ניתוח האיומים בשירות החקירות של הצי.

הריגול

תמונה מתוך מצלמת מעקב המנציחה את פולארד נוטל מסמכים אמריקנים מסווגים

מתוקף תפקידו כמנתח חומרי גלם מודיעיניים נחשף פולארד למידע מסווג שהיה קשור בישראל, ולטענתו גילה שגורמים מסוימים במערך הביטחון הלאומי בארצות הברית מונעים במכוון מישראל חלק מהמידע שהייתה אמורה לקבל על פי מזכר הבנות משנת 1983. פולארד סבר שאי העברת המידע מעמידה חיי ישראלים בסכנה, ועל כן פעל כדי לגרום להעברת המידע לישראל, כפי שסוכם בין שתי המדינות. כשמאמציו לא נשאו פרי הוא החל להעביר מידע זה ישירות לישראל. תחילה בחינם, מאוחר יותר העבירה ישראל תשלום עבור שירותו. המידע שהעביר פולארד שימש רבות את מדינת ישראל. בין השאר שימש מידע זה להיערכות הגנתית מפני נשק להשמדה המונית של ארצות ערב ואף לפעולות התקפיות, שהידועה שבהן היא הפצצת מפקדות אש"ף בתוניסיה ב־1 באוקטובר 1985 במסגרת מבצע רגל עץ, כתגובה לשורה של פיגועים שביצע הארגון.

לדבריו, פעל פולארד ממניעים מוסריים בלבד - מחשש שיהודים ייהרגו בגלל המידע שארצות הברית לא העבירה. עם זאת, לפי ספרו של יוסי מלמן "מרגלים לא מושלמים" ולפי עדויותיהם של סוכני FBI בנובמבר 2006, פולארד נסחף לפרשה בעקבות דחף הרפתקני. מלמן אף טוען כי במקביל לפנייתו למודיעין הישראלי פנה פולארד גם לשירותי המודיעין הסיניים. סימור הרש [1] טען במאמר בניו יורקר כי פולארד מסר לישראל מידע על תנועות הצבא הסובייטי ועל יכולות האמריקאים לעקוב אחרי צוללות שלהם וכן מידע על הצפנים הסובייטיים שפוצחו ושמות מרגלים, וכי מידע זה מצא את דרכו לסובייטים. לדברי התובע במשפטו של פולארד, ג'וזף דיג'נובה, הוא מסר סודות שלא היו חיוניים לביטחונה של ישראל. טענות אלה נגד פולארד לא הובאו בפני בית משפט ולא הוצגה להם ראיה כלשהי.

בראשית 1984 פנה פולארד לאביאם סלע, אלוף משנה בחיל האוויר הישראלי, ששהה בארצות הברית בחופשת לימודים, והציע את שירותיו. בשנים 1984-1985 העביר פולארד מאות אלפי מסמכים לידי סלע, וזה מסר אותם למחלקת ביון מיוחדת בלשכה לקשרי מדע (לק"ם) של משרד הביטחון. ראש לק"ם באותה תקופה היה רפי איתן.

במהלך שנת 1985 החלו הממונים על פולארד באגף להתרעה אנטי-טרוריסטית בצי לחשוד בו. אחרי שגילו במשרדו מסמכים שלא היו קשורים ישירות לעבודתו, עירבו את ה־FBI בחקירה. ב־21 בנובמבר 1985 פשטו סוכני ה־FBI על ביתו של פולארד. כאשר הבחינו פולארד ואשתו בסוכנים שבאים לעצרם הם נמלטו לכיוון השגרירות הישראלית בוושינגטון, שם לא יוכלו לעצור אותם, כפי שתודרכו על ידי מפעיליהם. הם הגיעו לשגרירות, ועל פי הוראת הציר הישראלי שם, אליקים רובינשטיין, זו לא אישרה להם להיכנס אליה, והסוכנים שדלקו אחריהם עצרו אותם.

המשפט, שהותו בכלא ויחסה של ישראל לפרשה

מכתב ההכרה בפולארד כסוכן ישראלי

פולארד הועמד לדין, והסכים לעסקת טיעון כפי שהציעה ישראל; ישראל החזירה לארצות-הברית את המסמכים שפולארד העביר אליה. הוא הודה והורשע בריגול עבור מדינה ידידותית ללא כוונה לגרום נזק לארצות הברית, והתביעה ביקשה להטיל עליו 20 שנות מאסר. ימים אחדים לפני גזר הדין, העביר מזכיר ההגנה האמריקני, קספר ויינברגר, מזכר בן 46 עמודים לידיו של השופט. במזכר החסוי פורטו כנראה טענותיו אודות הנזקים שגרם פולארד לביטחון הלאומי של ארצות הברית, בהם הטענה שהיה קשור למרגלים של ברית המועצות והובעה דרישה להחמיר בעונשו [1]. בעקבות המזכר, גזר על פולארד בית המשפט, שאינו מחויב לעסקת הטיעון, מאסר עולם עם המלצה שלא לשחררו לעולם. על אשתו אן הנדרסון נגזרו חמש שנות מאסר. עורך דינו של פולארד הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה, משום שלא הוגש במועד הקבוע על פי החוק - עשרה ימים מיום מתן גזר הדין. מועד השחרור התאורטי של פולארד הוא 21 בנובמבר 2015 בדיוק 30 שנה למעצרו, אך לא ברור אם תאריך זה מחייב את שירות בתי הכלא.

בתחילה ריצה פולארד את עונשו בכלא מריון במדינת אילינוי. באותה תקופה נחשב הכלא לבעל רמת האבטחה הגבוהה ביותר מבין בתי הכלא הפדרליים. האסירים שהו כמעט כל שעות היום בבידוד בתאיהם. לאחר כשבע שנים הוא הועבר לכלא באטנר במדינת צפון קרוליינה. במשך השנים ניסה פולארד להשיג את שחרורו והגיש ערעורים ועתירות שנדחו כולם. אשתו אן הנדרסון ריצתה ארבעים חודשים עד לשחרורה בפיקוח קצין מבחן. פולארד התגרש ממנה זמן קצר לאחר שחרורה. הוא חזר בתשובה, והתחתן עם יהודיה קנדית בשם איליין זייץ ששינתה את שמה לאסתר פולארד. על פי עצת רבו, הרב מרדכי אליהו, הוסיף פולארד לשמו את האות "ה", ובחוגים הקרובים אליו מקפידים למלא את בקשתו להיקרא יהונתן; במסמכיה הרשמיים של מדינת ישראל ובדרכון שהונפק לו מופיע שמו כיונתן פולארד.

כשנתפס, ישראל לא הודתה בכך שהוא סוכן שלה, אולם מימנה את עורכי דינו. בנובמבר 1995 העניקה ישראל לפולארד אזרחות ישראלית, כשההענקה הרשמית התבצעה בינואר 1996. ב-1998 הודיע היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה כי: "ג’ונתן פולארד היה סוכן ישראלי, שטופל על ידי מי ששימשו בעלי תפקידים בכירים ברשות ישראלית מוסמכת – הלשכה לקשרי מדע. לאור עובדה זו מכירה ממשלת ישראל במחויבותה כלפיו ומוכנה לשאת באחריות מלאה הנובעת מכך". הענקת האזרחות וההכרה בפולארד כסוכן ישראלי נעשו לאחר פניות שלו לבג"ץ והתנגדות ממשלתית קודמת למהלכים.

הפרשה גרמה נזק גדול ליחסים בין ישראל לארצות הברית ועלתה השאלה כיצד אושרה פעילות כזו. בישראל הוקמו שתי ועדות חקירה (של ועדת חוץ וביטחון ושל הקבינט הביטחוני) שקבעו כי פולארד הופעל על ידי הלשכה לקשרי מדע (לק"ם), גוף ביון ישראלי שפעל במסגרת משרד הביטחון, ללא ידיעת שרי הביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס. כתוצאה ממסקנותיהן של ועדות חקירה אלו פורקה הלק"ם.

המאמצים לשחרור פולארד

קמפיין למען שחרור פולארד

העונש שפולארד קיבל הפתיע רבים, ולו רק משום שהתביעה לא דרשה עונש חמור כזה. יתירה מזאת, העונש הכבד ביותר שהוטל עבור ריגול למדינה ידידותית לארצות הברית הוא ארבע-עשר שנות מאסר [2]. טענות על אנטישמיות הועלו, אולם הקונגרס היהודי האמריקאי לא מצא עדויות לכך. מכתבו של ויינברגר לשופט אף הוא הפתיע בחומרת התייחסותו.

יצחק רבין היה ראש הממשלה הראשון הישראלי שניסה להביא לשחרורו של פולארד וביקש מנשיא ארצות הברית ביל קלינטון לחון את פולארד. בקיץ 1995 עמד קלינטון להעתר לבקשה, אולם ראשי כל יחידות המודיעין האמריקאיות כתבו לו מכתב המתנגד לכך והוא חזר בו [3]. כחלק מהמשא ומתן על ההסכם שנתחם בין יאסר ערפאת לבנימין נתניהו בוועידת ואי, ביקש נתניהו מקלינטון לשחרר את פולארד. אולם כאשר נודע הדבר לראש ה־CIA, ג'ורג' טנט, הוא איים להתפטר מתפקידו וקלינטון נסוג פעם נוספת מכוונתו לחון אותו.

במסגרת ועידת ואי התחייב קלינטון בפני נתניהו כי יעניק חנינה לפולארד. קלינטון הפר בסופו של דבר את ההבטחה והתכחש לה. בספרו של השליח האמריקני למזרח התיכון דאז, דניס רוס הוא כותב כי בוועידת ואי הנשיא שאל אותו האם שחרורו של פולארד יהיה דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, "כי הוא נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב". (עמ' 438). בהערת שוליים באותו עמוד רוס מוסיף: "אמרתי גם שאני תומך בשחרורו של פולארד כיוון שהאמנתי שקיבל עונש חמור יותר מאחרים שביצעו עבירות דומות. העדפתי לא לקשור את שחרורו בהסכם כלשהו...". אבל מיד אחרי שרוס הודה באי-הצדק של עונשו והביע דעתו כי מגיע לפולארד להשתחרר ללא תנאים, הוא יעץ לנשיא לא לשחרר אותו. בגלל ערכו הגדול כנכס פוליטי וכקלף מיקוח. רוס כותב כי הזהיר את הנשיא שלא לשחרר את פולארד עד שיושגו הסדרים סופיים בין ישראל לפלסטינים. "זה יהיה רווח גדול לישראל; אין לך הרבה כאלה בכיס... תצטרך אותו יותר מאוחר, אל תשתמש בו כעת." כך אמר רוס לנשיא. (עמוד 439)

נתניהו בחר להפוך את המאמצים לשחרור פולארד לגלויים יותר, ובפרט ביקש משרי ממשלתו לבקר אצל פולארד בכלאו, בעת שהם מבקרים בארצות הברית. בתקופת כהונתו של אהוד ברק חזרה הפעילות הממשלתית להיות חשאית. גם ברק השיג הבטחה לשחרורו מקלינטון, אולם הפעם מכתב של שבעה מזכירי הגנה לשעבר, בהם דונלד רמספלד, דיק צ'ייני, ג'יימס שלזינג'ר וקספר ויינברגר וכן התנגדות שרת החוץ מדליין אולברייט הרתיעו את קלינטון מלחון אותו. במהלך ביקורו של ג'ורג' בוש בינואר 2008 בישראל, מסר לו סגן ראש הממשלה אלי ישי מכתב מהרב עובדיה יוסף בו הוא מבקש כי יחון את פולארד‏‏[4].

בכנסת הייתה פעילות למען שחרורו של פולארד מתחילת מאסרו, כשהראשונות שפעלו היו חברות הכנסת עדנה סולודר ממפלגת העבודה וגאולה כהן מהתחיה. בינואר 1988 חתמו 23 חברי כנסת על עצומה לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן וביקשו לשחרר את פולארד מטעמים הומניטריים. ביום השבעת מחליפו של רייגן, ג'ורג' בוש, אישרה מליאת הכנסת החלטה בה נאמר: "הכנסת פונה אל הנשיא בוש לשחרר את הגברת אן פולארד מכלאה על רקע מצבה הבריאותי ולהעניק לבני הזוג פולארד חנינה על רקע הומניטרי". במרוצת השנים הבאות הוחתמו חברי הכנסת על עצומות רבות לשחרור פולארד, עליהן חתמו בין שבעים ל-112 חברי כנסת. אחת העצומות, מ-2003, עליה חתמו 112 חברי כנסת, כולל ראש הממשלה אריאל שרון, לא הועברה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בפגישתו עם שרון, לאכזבת תומכיו של פולארד ‏‏[5].

בינואר 2006 דחה בג"ץ את עתירתו של פולארד להכיר בו כאסיר ציון, מכיוון שהמדינה שבה פעל אינה מדינת אויב.

הנאבקים למען שחרורו של פולארד מרבים לציין את העובדה שמדינת ישראל נענית לדרישות האמריקניות ומבצעת מחוות של שחרור מאות מחבלים שריצו זמן קצר בלבד בכלא, אך נמנעת מלדרוש את שחרורו של פולארד אף לאחר שריצה למעלה מ־22 שנה מאחורי סורג ובריח.

ככלל נמנע הממסד היהודי בארצות הברית, כדוגמת איפא"ק, להתערב לטובתו של פולארד ולא הפעיל לחצים לשחרורו.

לקריאה נוספת

וולף בליצר, אזור השקרים – סיפורו של המרגל ג’ונתן פולארד, הוצאת עידנים, ירושלים 1990.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים