רוברט סולו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־22:50, 3 במרץ 2009

רוברט מרטון סולו (Robert Merton Solow; נולד ב-23 באוגוסט 1924) הוא מקרו-כלכלן אמריקאי יהודי הידוע בעיקר בזכות חקר הצמיחה הכלכלית, זוכה פרס נובל לכלכלה ב-1987.

קורות חייו

רוברט סולו נולד בברוקלין, ניו יורק. ב-1940 החל את לימודיו באוניברסיטת הרווארד בגיל 16 לאחר שזכה במילגה. הוא למד סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכלכלה במשך שנתיים אך משמלאו לו שמונה עשרה שנים, החליט להתגייס לצבא. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה וסולו הוצב בצפון אפריקה ולאחר מכן באיטליה ושוחרר באוגוסט 1945.

לאחר שחזר לארצות הברית נישא ושב להרווארד, הפעם כדי להתמקד בכלכלה. מורו היה וסילי לאונטיף, בעצמו זוכה פרס נובל בכלכלה. ב-1951 השלים את עבודת הדוקטורט שלו ובמקביל לכהונה קצרה כמרצה באוניברסיטת קולומביה, הצטרף לסגל המחלקה המפורסמת לכלכלה של MIT - מוסד אשר היה ביתו מאז עד פרישתו ב-1995 וכפרופסור אמריטוס מאז.

ב-1987 זכה בפרס נובל לכלכלה על "תרומתו לתאוריה של צמיחה כלכלית".

תרומתו לכלכלה

בשנות החמישים והשישים פיתח סולו מודל של צמיחה כלכלית, שמקובל לראותו כמודל הנאו קלאסי של הצמיחה. העבודה התאורטית מציגה פונקציית ייצור הקושרת בין תשומות - הון ועבודה - לתוצר לאומי גולמי ולאופן שבו הוא משתנה, או צומח לאורך הזמן.

סולו לא הסתפק בתאורייה ואמד בשנות השישים את פונקציית הייצור בארצות הברית. בין התוצאות החשובות של עבודתו הייתה ההכרה כי את חלק הארי של הצמיחה בפועל אין לייחס לעלייה בכמות ההון במשק או לשיעור הגידול של האוכלוסייה, אלא לשיפורים טכנולוגיים המאפשרים לעובד נתון לייצר יותר באמצעות כמות הון נתונה. לפני פרסום מאמריו של סולו בנושא, מקובל היה להתייחס רק לגידול בהון ועבודה כגורמים לצמיחה. סולו הראה שהגורם השלישי, הנקרא מאז "השארית של סולו" הוא העיקרי. את השארית הסביר על ידי שינויים טכנולוגיים אקסוגניים.

תוצאה חשובה אחרת היא הנייטרליות לאורך זמן של אותם שיפורים טכנולוגיים: סולו הראה שטכנולוגיה אינה משנה את היחס לפיו מתחלק התוצר בין העובדים לבעלי ההון.

ביחד עם עמיתו ל-MIT פול סמואלסון, תרם סולו נדבכים נוספים לתאוריה הכלכלית הרווחת של העידן, המודל הנאו-קלאסי. בין השאר תרם לפיתוח התאורייה של עקומת פיליפס ושילובה בתמונה הנאו-קלאסית הכוללת.

תרומה חשובה נוספת של סולו למקרו-כלכלה ולפונקציית הייצור היא הוספת משאבים טבעיים כגורם ייצור, בנוסף על הון,עבודה וטכנולוגיה.

פרט לעבודתו המדעית, התנסה גם בכלכלה מעשית כשהיה חבר במועצה המייעצת לנשיא קנדי בין 1961 ל-1963.

קישורים חיצוניים

אוטוביוגרפיה באתר פרס נובל
רוברט סולו באתר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית
רוברט סולו באתר Econlib

@@ שורה 47: / שורה 47: @@
 [[it:Robert Solow]]
 [[ja:ロバート・ソロー]]
+[[la:Robertus Merton Solow]]
 [[nl:Robert Solow]]
 [[no:Robert Solow]]

זוכי פרס נובל לכלכלה
1969–1975	פריש, טינברגן (1969) • סמואלסון (1970) • קוזנץ (1971) • היקס, ארו (1972) • לאונטיף (1973) • מירדאל, האייק (1974) • קנטורוביץ', קופמאנס (1975)
1976–2000	פרידמן (1976) • אולין, מיד (1977) • סיימון (1978) • שולץ, לואיס (1979) • קליין (1980) • טובין (1981) • סטיגלר (1982) דברה (1983) • סטון (1984) • מודיליאני (1985) • ביוקנן (1986) • סולו (1987) • אלה (1988) • הוולמו (1989) • מרקוביץ, מילר, שארפ (1990) • קוז (1991) • בקר (1992) • פוגל, נורת' (1993) • הרסני, נאש, זלטן (1994) • לוקאס (1995) • מירליס, ויקרי (1996) • מרטון, שולס (1997) • סן (1998) • מנדל (1999) • הקמן, מקפאדן (2000)
2001 ואילך	אקרלוף, ספנס, שטיגליץ (2001) • כהנמן, סמית' (2002) • אנגל, גריינג'ר (2003) • קידלנד, פרסקוט (2004) • אומן, שלינג (2005) • פלפס (2006) • הורוביץ, מסקין, מאירסון (2007) • קרוגמן (2008) • אוסטרום, ויליאמסון (2009) • דיאמונד, מורטנסן, פיסרידס (2010) • סימס, סרג'נט (2011) • רות, שפלי (2012) • פאמה, הנסן, שילר (2013) • טירול (2014) • דיטון (2015) • הארט, הולמסטרום (2016) • ת'יילר (2017) • נורדהאוס, רומר (2018) • קרמר, באנרג'י, דופלו (2019) • מילגרום, וילסון (2020) • אימבנס, אנגריסט, קארד (2021) • ברננקי, דיימונד, דיבוויג (2022)