בתי המחסה מגדלנה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא המידע מעניין, אבל הניסוח מסורבל וחלק מהקישורים מיותרים.

מכבסת מגדלנה באירלנד, המאה ה-20 המוקדמת

בתי-המחסה מגדלנה שימשו כבתים עבור נשים "אשר סטו מדרך הישר", ונוהלו ברובם על ידי מסדרים שונים מטעם הכנסייה הקתולית. משערים כי כ-30,000 נשים שולחו אליהם במהלך 150 שנות קיומם, לעתים תכופות כנגד רצונן. באירלנד, בית המחסה מגדלנה האחרון נסגר ב-25 בספטמבר 1996.

היסטוריה

בתי-המחסה מגדלנה נוסדו במאה ה-19 על ידי "תנועת ההצלה" בבריטניה ובאירלנד, אשר שמה לה למטרה את שיקומן של נשים שעסקו בזנות. באירלנד המוסדות נקראו על-שם מריה מגדלנה, דמות מרכזית בברית החדשה אשר לפי המסורת הקתולית הכתה על חטא והייתה לאחת מחברותיו הקרובים של ישו.

הכנסייה באירלנד שמה את ידה במהרה על בתי המחסה ואט אט הפכו בתי המחסה שיועדו בתחילה לטווח קצר בלבד למוסדות ארוכי טווח. דיירות בית המחסה,אותן בנות החוזרות בתשובה, נדרשו לעבוד בעיקר במכבסות, ותפוקת עמלן ניתנה להן חלקית כתמריץ לעשייה וחלקית בעצם עזיבתן את בית-המחסה.

עם התרחקות תנועת מגדלנה מרעיונותיה ההתחלתיים - "הצלה" על ידי השבת נשים העוסקות בזנות מהרחוב ושילובן במוסד תעסוקתי הולם, לבשו בתי-המחסה יותר ויותר צורה של כלא ופחות של בתי מחסה: לנזירות המשגיחות נאמר לעשות שימוש באמצעים קיצוניים על-מנת להרתיע נשים מלעזוב, תוך כדי עידודן לחזור בתשובה במקום. לדוגמה, קהילת האחיות של מיזריקורדיי מתוארת על ידי "האנציקלופדיה הקתולית" כך:

"בקבלת מטופלות, לא תתגלה כל אפליה שהיא בנוגע לדת, לצבע או ללאום. לאחר החלמתן, המבקשות להיוותר בבית מושמות תחת אחות מיוחדת וידועות כ'בנות מרגרט הקדושה'. הן מאמצות השקפה דתית מסוימת, אך אינן מקבלות על עצמן כל מחויבויות דתיות שהן. אם מבקשות הן להיוותר במנזר, לאחר תקופת מבחן הן מורשות להיהפך מגדלנות, ולבסוף לנדור את נדרי מסדר מגדלנה."

רישומים מראים כי בתחילתה של תנועת מגדלנה, רבות התקבלו למוסד ועזבו על דעת עצמן. לו אן דה קונזו כותבת בספרה: "חינוך מחדש, הקלה, פולחן: ארכאולוגיית מוסדות; חברת מגדלנה של פילדלפיה, 1800-1850", כי הנשים "חיפשו מקלט והקלה על מחלה, על כלא או על בית-מחסה, על משפחה אומללה, על גברים מתעללים או על נסיבות כלכליות ירודות."

עקב עברן של הנשים בזנות, הן נחשבו כמכות על חטא:

"האישה אשר מעולם לא ידעה זוהמת מחשבה זדונית יחידה – האישה אשר חזה בתוליה מעולם לא נחצה על ידי צל מחשבת חטא! – האישה הנושמת טוהר, תמימות וחן, מקבלת את האישה אשר הבל פיה הנו מגפת הגיהנום!" (קתריונה קליר, "נזירות באירלנד של המאה התשע-עשרה, ע' 153; צוטט מפיניגן, ע' 20.)

עד שנות השבעים, נדרשו הנשים לפנות למשגיחות - ללא התחשבות בגיל – כ"אמא", ונקראו "ילדות". כפי שנכתב על ידי כומר ב-1931:

"ייתכן כי תהא זו בלבד טירונית עטופה לבן, ללא כל נדרים עד כה; וייתכן כי תהא זו חוזרת בתשובה לבנת-שיער, זקנה, המשיבה לאל אך משקעי חיי חטא. אין זה משנה. בבית 'הרועה הטוב', לעולם תהא האחת ה'אמא', בעוד האחרת היא תמיד ה'ילדה'." (פיניגן, ע' 42.)

על-מנת להשליט סדר ולשמור על אווירה נזירית, נדרשו הנשים לשמור על דממה מוחלטת במשך מרבית שעות היום. "'חוק הדממה' היה חוק עיקרי בחיי הנשים עד המחצית השנייה של המאה ה-20." (פיניגן, ע' 24.) ענישה גופנית רווחה, ותוקפנות סבילה זכתה להתעלמות:

"מזג זעפני, המובע לעתים תכופות על ידי סירוב לאוכל, מטופל בצורה הטובה ביותר בשתיקה. כאשר נערה מתעוררת לעובדה שאף-אחד לא שם לב, ואינו מוטרד (ככל הנראה, לפחות) בגלל הרעבתה-העצמית, היא מתייאשת מסבלות הקדושים שכפתה על עצמה ולומדת היגיון מהו." (ארתור ג'. ס. מדיסון, "רמזים על עבודת הצלה, ספר שימוש עבור מיסיונרים ועבור מנהלים בכירים של בתים" (1898); צוטט מפיניגן, ע' 31.)

עם השנים, החלו להישלח לבתי-המחסה אמהות לא נשואות, נשים מאותגרות-התפתחותית ונשים אשר עברו התעללות. לעתים נשלחו אף נערות צעירות אשר נחשבו לפלרטטניות יתר על המידה. התופעה בה רבים בעלי "אי-תפקוד חברתי" לכאורה שולחו לבתי-המחסה, רווחה באותה תקופה גם בבתי המחסה בבריטניה וגם בבתי המחסה באירלנד.

בדרך כלל, הובאו הנשים לבתי המחסה לבקשת קרובי משפחה או כמרים. מהרגע שבו החל התהליך, ללא קרוב משפחה בעולם החיצון שיבוא לחלצן, נותרו חלק מהנשים בבתי-המחסה למשך שארית חייהן, ומרביתן נאלצו לנדור נדרי דת.

מכבסת מגדלנה בבריטניה, המאה ה-20 המוקדמת

בהתחשב בערכים השמרניים באירלנד בכל הנוגע למין, בתי-המחסה מגדלנה היו מוסד חברתי מקובל למדי עד המחצית השנייה של המאה ה-20. היעלמותם התרחשה כתוצאה משינויי ערכים ומוסכמות חברתיות או כפי שיאמרו אחרים, עם חדילת רווחיותם. "ייתכן, כי התגלותה של מכונת הכביסה הייתה אמצעי לסגירת המכבסות הללו כשינוי גישות," על-פי פרנסס פיניגן.

שילוחן של נשים "בלתי צפויות" לבתי-המחסה מגדלנה היווה דוגמה לתופעה הידועה בקרב הדוגלים בפמיניזם, בה החשד לבדו להתנהגות מינית בלתי הולמת מצד נשים, גורר עונש כבד מזה של התנהגות מינית בלתי הולמת וממשית מצד גברים.

חשיפה

קיומם של בתי-המחסה לא זכה לתשומת-לב מרובה עד שנת 1993, כאשר מסדר נזירות בדבלין מכרו חלק ממנזרם לאיש נדל"ן, בו התגלו קבריהן הלא-מסומנים של 155 חוזרות בתשובה. הקברים אשר הוצאו מן האדמה, עברו שריפה ונקברו שנית בקבר משותף. הדבר סימן את יריית הפתיחה של שערורייה ציבורית. ב-1998 שודר הסרט התיעודי "מין באקלים קר" בערוץ 4 הבינלאומי, אשר הציג ראיונות עם דיירות בתי-המחסה מגדלנה לשעבר מרי נוריס, ג'וזפין מק'רתי ומרי-ג'ו מק'דונה, שהעידו על התעללות מינית, פסיכולוגית וגופנית מתמשכת, בזמן היותן בבידוד מהעולם החיצון למשך זמן בלתי-מוגדר. כמו כן, תנאי המנזרים ואופן הטיפול בדיירותיהם הוצגו בסרט קולנוע עטור השבחים "האחיות מגדלנה" (2002), אשר נכתב ובוים על ידי פיטר מולאן.

ב-1999, דוגמאות דומות של התעללות דווחו בבתי-הספר התעשייתיים של אירלנד, כאשר קבוצה מתוכם נחשפה בערוץ אירי, על ידי הכתבת מרי רפטרי. עם זאת, למרות מפגש הוועדה הממשלתית לחקר התעללות בילדים, עלו בתוהו המאמצים להשגת פיצוי עבור קורבנות המערכת.

קישורים חיצוניים

• פרנסס פיניגן: "חזרי בתשובה או גוועי. חקר בתי-המחסה מגדלנה באירלנד" (2001). האתר הרשמי.
• מרי רפטרי ואחרים: "סבלו הילדים הקטנים: הסיפור הפנימי של בתי-הספר התעשייתיים של אירלנד." ISBN 0826413374.