תחרות הזמר של האירוויזיון

קובץ:Logoebu.jpg

לוגו האירוזיון

קובץ:Eurovision2004-2005.JPG

עטיפות הדיסקים של אירוויזיון 2004 ואירוויזיון 2005

תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית: Eurovision Song Contest, בצרפתית: Concours Eurovision de la chanson), היא תחרות שירים שנתית, שמארגן איגוד השידור האירופי (EBU/UER). בתחרות לוקחות חלק תחנות שידור ממלכתיות שחברות באיגוד. התחרות משודרת בטלוויזיה וברדיו ברחבי אירופה, בערוצי התחנות המשתתפות, החל משנת 1956. הפופולריות של התחרות הביאה לכך שהיא שודרה ועדיין משודרת גם במדינות שונות ברחבי העולם שאינן חברות מלאות בארגון (למשל, באוסטרליה). בשנים האחרונות הועבר שידור התחרות גם באינטרנט. התחרות נערכת מדי שנה במוצאי שבת באביב (כיום בדרך כלל בחודש מאי, אולם בעבר גם באפריל או בסוף מרץ).

ההיסטוריה של התחרות

איגוד השידור האירופי נוצר כחלק משיתוף הפעולה בין מדינות מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאור התפתחות שידורי הרדיו והטלוויזיה. האיגוד הקים רשת שאפשרה העברה סדירה של שידורים חיים, לכל המדינות החברות. בהשראת פסטיבל סן רמו האיטלקי, הוחלט לייסד תחרות שירים שנתית שתועבר בשידור חי לכל המדינות המשתתפות.

תחרות הזמר הראשונה של האירוויזיון התקיימה ב-24 במאי 1956, בלוגאנו שבשווייץ, והשתתפו בה שבע מדינות. כל מדינה שלחה שני שירים. נציגת שווייץ, ליס אסיה, המארחת הראשונה של האירוויזיון, היא זו שזכתה. שנה לאחר מכן נערכה התחרות בפרנקפורט, גרמניה. מהתחרות השלישית ואילך נקבע שמארחת האירוויזיון תהיה המדינה שזכתה בשנה הקודמת. מכלל זה היו רק חריגות מעטות, בדרך כלל במקרים שבהם תחנת השידור המקומית לא עמדה בנטל הכלכלי של ארגון המופע. המדינה המארחת רשאית לשלב בשידור סרטונים המתארים אתרים שונים במדינה המארחת, או קטעי שירה ומחול מהתרבות המקומית. לאור העובדה שהתחרות משודרת לקהל גדול במספר רב של מדינות, היא נחשבת כלי למשיכת תיירים מקרב מיליוני הצופים. המשלחות המתחרות מצולמות, בדרך כלל, בשלל אתרים תיירותים ברחבי המדינה, ואמנים פופולריים מהמדינה המארחת משולבים בקטעי המעבר בין השירים, או בהמתנה לבחירת השיר הזוכה. מסוף שנות ה-80 משמש האירוויזיון גם כלי פרסום, בעיקר באמצעות מתן חסות לשידור כולו או פרסומת סמויה המשולבת בקטעי המעבר.

המשתתפות בתחרות

שם התחרות בא משמה של רשת ההפצה Eurovision TV Distribution Network, שמנוהלת על ידי איגוד השידור האירופי, ויכולה להגיע לקהל טלוויזיה פוטנציאלי של יותר ממיליארד איש. כל מדינה שרשת השידור שלה חברה מלאה באיגוד רשאית להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. מלכתחילה כלל הארגון גופי שידור במדינות מערב אירופה. מאוחר יותר התרחב הארגון וכלל גם גופי שידור ממלכתיים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. מדינות מחוץ לאירופה שחברות בארגון הן למשל: ישראל, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ולוב. מבין המדינות האלה, ישראל היא היחידה שמשתתפת באופן סדיר באירוויזיון מאז 1973. מרוקו השתתפה פעם אחת בתחרות של שנת 1980. ירדן משדרת את התחרות כמעט מדי שנה, אך לא משתתפת בה. לבנון ביקשה להשתתף בתחרות של שנת 2005, אולם חזרה בה לאחר שהובהר לה שתהיה חייבת לשדר גם את השיר הישראלי, בעוד החוק הלבנוני קובע חרם על ישראל. לאחר התפרקות ברית המועצות, אוחד איגוד השידור האירופי עם איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה. מדינות מזרח אירופה, ביניהן גם רוסיה, הפכו למשתתפות דומיננטיות בתחרות. כיום חברות באיגוד גם מדינות בקווקז. ריבוי הבקשות להצטרף לתחרות, הביא לכך שמאז 2004, התחרות פוצלה לשני שלבים המשודרים בשני ערבים נפרדים באותו שבוע. כמו כן, הוחלט שמספר המדינות המשתתפות לא יעלה על 40, אך בסופו של דבר איגוד השידור האירופי לא הצליח לעמוד בהחלטה.

בשנת 2007 אושרה השתתפותן של רשתות שידור מ-42 מדינות. הדבר היה כרוך בהארכת שידור חצי הגמר. אורכו של הגמר לא השתנה כיוון שמספר העולות מחצי הגמר לגמר נשאר כפי שהיה. מספר המשתתפות בתחרות של 2005 היה 39. באירוויזיון 2006 השתתפו 37 מדינות (לאחר פרישת סרביה ומונטנגרו, בשל מחלוקת בין הסרבים למונטנגרים באשר לשיר הזוכה בתחרות הארצית). באירוויזיון 2008 השתתפו 43 מדינות, ולכן הוחלט על פורמט של שני חצאי גמר וגמר, כאשר מספר המשתתפים בגמר עלה ל-25 ובחצי הגמר, ירד ל-19 בכל חצי גמר.

שיטת חצי הגמר

בשנת 2004 הונהגה לראשונה שיטת חצי הגמר של תחרות האירוויזיון. חצי הגמר נועד לסנן חלק מהשירים, כדי שבתחרות העיקרית ("הגמר") ישתתפו 24 שירים בלבד. על פי שיטה זו, 14 מדינות מבטיחות את מקומן בגמר – עשרת המקומות הראשונים בתחרות הקודמת ו-4 המממנות העיקריות של התחרות – בריטניה, צרפת, גרמניה וספרד. במקרה שחלק מהמדינות בעשרת המקומות הראשונים הן אחת או יותר מארבע המשתתפות "הגדולות", מאפשרים למדינות שזכו במקומות ה-11, 12, 13 ו-14 בהתאמה להשתתף בגמר. אל המדינות שהבטיחו את מקומן, מצטרפות 10 מדינות נוספות שזכו ב-10 המקומות הראשונים בחצי הגמר. בתום חצי הגמר מוקראים שמות המדינות המצטרפות לגמר באופן אקראי ובלי לציין את דירוגן, כדי למנוע השפעה על הצבעת הצופים בגמר.

שיטת חצי-הגמר החל מ-2008

החל מאירוויזיון 2008, שנערך בסרביה, יושמו כללים חדשים : כל המדינות המשתתפות, למעט ארבע המממנות הגדולות והמדינה המארחת, מתחרות בשני חצאי גמר, הנערכים בשני ערבים נפרדים. כל מדינה מחויבת לשדר רק את חצי הגמר שבו היא משתתפת ואת תחרות הגמר, ומשתתפת בהצבעה רק בהם. חלוקת המדינות לחצאי הגמר נעשית בהגרלה, אך תוך התחשבות בדפוסי ההצבעה שהסתמנו בשנים קודמות. הגרלת הערבים נערכת באופן המונע היווצרות של גושי מדינות המעניקות את מרב הנקודות אלה לאלה. מכל תחרות חצי גמר עולות 10 מדינות לשלב הגמר, וביחד עם 5 המדינות שהשתתפותן בגמר מובטחת, מתמודדות 25 מדינות בגמר.

בכל חצי גמר נבחרות 9 מדינות על ידי הצבעת הצופים (שיטת ה-Televoting). המדינה העשירית שנבחרת היא זו שצברה את הניקוד הגבוה ביותר מצוותי השיפוט המגבים במדינות השונות, מבלי להיכלל בין 9 הזוכות האחרות ‏‏. לפי כללי 2008, על כל אחת מ-5 המדינות העולות אוטומטית לשלב הגמר לשדר את אחד מחצאי הגמר ולהשתתף בהצבעה שלו. לשם כך, הן משתתפות בהגרלה שבה הן מחולקות לחצאי-גמר.

ההצבעה בשלב הגמר מתקיימת כפי שהיה מקובל עד 2008 – כל המדינות המשתתפות מחלקות נקודות, גם אלה שלא עלו לשלב הגמר, וההצבעה הינה באמצעות Televoting.

כללי התחרות

כללי התחרות (שחלים גם על הגמר וגם על חצי הגמר) מחייבים שהשירים יהיו מקוריים וחדשים. חשיפת השירים לציבור מותרת רק זמן מוגבל לפני התחרות. כל שיר חייב להיות בן שלוש דקות לכל היותר. הזמרים וזמרי הליווי חייבים לבצע את השירים בקולם. עד 1998 גם המוזיקה הייתה מנוגנת באופן חי על ידי תזמורת, אבל מ-1999 ואילך הזמרים מלוּוים בפלייבק. הפלייבק יכול לכלול רק כלי נגינה ואסור לכלול בו קולות של בני אדם.

מאז 1990 מוגבל גיל הזמרים המשתתפים, כך שיום הולדתם ה-16 חייב להיות בשנה שבה מתקיימת התחרות לכל המאוחר (כלומר, בפועל, גיל 15 וחצי ומעלה).

עד שנת 1970 יכלו להשתתף בתחרות סולנים או צמדים. החל מ-1971 מותרים הרכבים של עד 6 זמרים (כולל זמרי ליווי ורקדנים).

הזמרים אינם חייבים להיות אזרחי המדינה שהם מייצגים, אם כי בשנים מסוימות חלה חובה על המדינות לשלוח שירים בשפת המדינה בלבד, כך שהזמר היה חייב לדעת לשיר בשפת המדינה שהוא מייצג.

בחירת השיר הזוכה

השיר הזוכה נבחר בהצבעה שמתקיימת כיום לאחר השמעת כל השירים, או בעבר – במהלך השמעת השירים (אם כי התוצאות נחשפו רק לאחר השמעתם). שיטת ההצבעה הנהוגה מאז 1975 מבוססת על שיטה שבה כל מצביע (במקרה זה: כל מדינה משתתפת) בוחר את עשרת המועמדים הטובים בעיניו ומדרג אותם. שני המועמדים הראשונים ברשימה מקבלים תגבור: המועמד הראשון בדירוג מקבל תוספת של 2 נקודות (12 במקום 10), המועמד השני מקבל תוספת של נקודה אחת (10 במקום 9). מטרת התגבור היא לתת עדיפות משמעותית לשני השירים שנחשבו בעיני המצביע לטובים ביותר. המועמד המנצח הוא זה שזכה למספר הנקודות הגבוה ביותר. שיטה זו עשויה להביא למצב של תיקו, ולפיכך קובעים כללי התחרות כי במקרה של שוויון, זוכה המדינה שקיבלה ניקוד ממספר גדול יותר של מדינות. לדוגמה, מדינה שקיבלה 200 נקודות מ-20 מדינות, תגבר על זו שקיבלה 200 נקודות מ-15 מדינות (בעבר היה נהוג שובר שוויון מעט שונה. לפירוט שיטות הניקוד השונות שנהגו בתחרות האירוויזיון, ראו להלן).

מאז 1998, נעשה הדירוג בכל אחת מהמדינות המשתתפות בשיטה המכונה Televoting. בשיטה זו הצופים בבית מתבקשים לבחור את השיר הטוב ביותר לדעתם באמצעות חיוג למספר טלפון מסוים, או באמצעות שליחת מסרון (SMS). שלב זה בהצבעה מתקיים בכל מדינה בנפרד. דירוג עשרת השירים הטובים ביותר נעשה לפי סיכום הנקודות שנתנו לכל שיר במדינה המסוימת. מספר הטלפון שמתייחס למדינה מסוימת חסום ברשת הטלפונים של אותה מדינה, כך שהצופים אינם יכולים להצביע לשיר המייצג את מדינתם. כמו כן, אי אפשר להצביע באמצעות חיוג בינלאומי. בחצי הגמר מתקבלות הצבעות רק מהמדינות המשתתפות בו, ומהמדינות המשתתפות בגמר והסכימו לשדר את חצי הגמר במלואו. תחרות הגמר משודרת בכל המדינות שהשתתפו בחצי הגמר ובגמר, ובכולן מתקיימת ההצבעה.

החל מ-2009, ניקוד השירים בגמר התחרות מתחלק שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות (Televoting) לבין חבר שופטים לאומי לכל מדינה. בנוסף (החל משנת 2008) מתקיימת שיטת חצאי הגמר, אשר במסגרתה נבחרים 9 השירים הראשונים בחצי הגמר על ידי הצופים, ואילו השיר העשירי על ידי חבר שופטים.

התפתחויות בשיטת הניקוד

במשך השנים היו שינויים מפליגים בשיטת השיפוט והניקוד. במהלך שנות השישים נוסו שיטות הצבעה שונות, ואף גרסאות שונות של שיטות ההצבעה:

• 1957 - בכל מדינה יושב צוות שיפוט בן 10 אנשים. כל חבר בצוות מעניק נקודה לשיר אחד ממדינה אחרת.
• 1962 - כל מדינה מעניקה 1 - 3 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1963 - כל מדינה מעניקה 1 - 5 נקודות לחמשת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1964-1966 – כל מדינה מעניקה 1, 3 או 5 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית. אפשרויות אחרות: מדינה יכולה להעניק 6 ו-3 נקודות לשני השירים הטובים ביותר, או 9 נקודות לשיר אחד בלבד (בפועל, רק בלגיה ניצלה את אחת האפשרויות החלופיות ב-1965, והעניקה נקודות לשני שירים בלבד).

בשנים 1957-1961, 1967-1970, ובשנת 1974, היה נהוג חבר שופטים בן 10 חברים, שבו כל שופט היה מצביע לשיר האהוב עליו. לפיכך, סך כל הנקודות שמדינה הייתה חייבת להעניק היה 10 נקודות בדיוק. כל חבר שופטים היה מסכם את הנקודות שניתנו אצלו, ומדווח את התוצאות בשידור חי באמצעות הטלפון למנחה התחרות. השיטה הזו קרסה בשנת 1969, כשהתברר ש-4 מדינות זכו במקום הראשון, ולא הייתה שיטת שובר שוויון. בעקבות זאת החרימו חלק מהמשתתפות את התחרות בשנת 1970. בשנת 1970 נקבע כי במקרה של שוויון יוזמנו המשלחות הזוכות לבצע את שיריהן פעם נוספת, וכי תיערך הצבעה חדשה לבחירת הזוכה הסופית מביניהן.

בשנים 1971-1973 נוסתה שיטה אחרת, שבה כל מדינה שלחה אל המדינה המארחת שני שופטים, אחד מעל גיל 25 ואחד מתחת לגיל 25 עם פער של לפחות 10 שנים ביניהם. כל שופט היה רשאי להעניק 1 - 5 נקודות לכל שיר. לפיכך כל מדינה הייתה יכולה לקבל עד 10 נקודות מכל צוות שיפוט, אך לא הייתה מגבלה על מספר הנקודות הכולל שניתן בכל צוות שיפוט. היעדר המגבלה הזאת היה המגרעת העיקרית של השיטה, ובנוסף העובדה שהשופטים ישבו באולפן התחרות וניסו לפעמים "לגנוב את ההצגה" בזמן ההצבעה, לא מצאה חן בעיני מארגני התחרות. ב-1974 חזרו לשיטת 10 השופטים.

ב-1975 הונהגה שיטה דומה לשיטה הנהוגה כיום. בכל מדינה ישב חבר שופטים וצפה בתחרות על מסכי טלוויזיה. אסור היה למנות כשופטים אנשים שעיסוקם במוזיקה או באמרגנות, וכמו כן השופטים היו צריכים להיות גברים ונשים בגילאים שונים. כל שופט העניק בין 1 ל-5 נקודות לכל שיר, מיד לאחר השמעתו. בתום התחרות סוכמו הנקודות בכל חבר שופטים, והשירים דורגו. 10 השירים שדורגו ראשונים קיבלו נקודות באופן הבא: השיר במקום הראשון קיבל 12 נקודות מחבר השופטים, השני – 10 נקודות, השלישי – 8 נקודות, והיתר 1 - 7 לפי מקומם בדירוג. לכל חבר שופטים היה דובר שדיווח למנחי התחרות את התוצאות באמצעות הטלפון, או, מ-1995, באמצעות שידור לווייני, באנגלית או בצרפתית.

ב-1997 נעשה ניסיון ב-5 מדינות להחליף את שיטת חבר השופטים בשיטת Televoting, ולאור הצלחתו, זוהי השיטה המחייבת בכל המדינות המשתתפות מאז 1998. גם כיום יושב חבר שופטים בכל אחת מהמדינות המשתתפות כדי לשמש גיבוי במקרה של תקלה המונעת את איסוף ההצבעות ב-Televoting.

החל מ-2005, נקבע שהצבעת הצוות המגבה תיחשב במקום ההצבעות הטלפוניות, אם מספר ההצבעות שנאספו במדינה מסוימת נמוך מדי (המספר המינימלי של הצבעות Televoting הנדרש למדינה נשמר בסוד). שיטת העבודה של צוות השופטים המגבה דומה לשיטת ההצבעה הישנה, אולם כיום מותר לשלב בצוות מוזיקאים או מבקרי מוזיקה מקצועיים.

עקב טענות לאי-הגינות בחלק מההצבעות, לכאורה כתוצאה מקשרי אחווה בין מדינות שכנות, או בין חלקי מדינה שהתפרקה, או כתוצאה מהצבעת מהגרים לארץ מוצאם, הוחלט פעם נוספת על שינוי בכללים. החל מ-2009 צפויה חלוקת הניקוד בחלק הגמר של התחרות להקבע בהתאם לשקלול בין הצבעה טלפונית לניקוד מטעם חבר שופטים, על-פי יחס של 50% לכל צורת ניקוד.

הקראת הניקוד

לאורך השנים, התחלפו וריאציות שונות של הקראת הניקוד, כאשר המוטיב המרכזי הוא הקראת הניקוד על ידי דובר מכל מדינה, בשיחת טלפון או בשידור לווייני (מאז אירוויזיון 1995). עד אירוויזיון 1980, היה נהוג להקריא את הניקוד בהתאם לסדר השמעת השירים באותו הערב. כך למשל, לו מדינה כלשהי הייתה רביעית בסדר ההשמעה, וקיבלה ניקוד, בעוד השלוש שלפניה לא קיבלו ניקוד בכלל, אותה מדינה הייתה מוקראת ראשונה (יחד עם הניקוד שקיבלה, לא משנה כמה גבוה או נמוך הוא). ב-1980 שונתה השיטה והניקוד הוקרא על פי גובהו - ההקראה התבצעה החל מהמדינה שקיבלה נקודה אחת, אחר כך באה המדינה שקיבלה שתי נקודות, וכן הלאה. לשיטה זו לא היה שום קשר לסדר ההשמעה, והיו מי שטוענים כי בשיטה זו יש קושי רב לעקוב אחר ההצבעה. באירוויזיון 2006 הוחלט שבעקבות ריבוי המדינות, יוקראו רק שמות המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות. יתר הניקוד יופיע על המסך ללא הקראתו.

במשך שנים רבות נהוג היה שמנחי התחרות מפתחים מעין שיחה עם דוברי המדינות, אולם מאמצע שנות ה-90 עד 2005, התקצרו שיחות אלו עקב ריבוי המשתתפים. לאחר שהחלו להקריא רק את המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות, חזרו שיחות אלה והחלו להתנהל בזמן הצגת "הנקודות הלא-מוקראות" על-גבי לוח ההצבעה.

במדינות דוברות האנגלית, בריטניה ואירלנד, ובמדינות דוברות הצרפתית, צרפת, שווייץ, לוקסמבורג ובלגיה, נהוג לרוב שהמנחים חוזרים על דברי הדוברים הרשמיים הן באנגלית והן בצרפתית. במדינות שבהן השפה הרשמית איננה אנגלית או צרפתית (שפות ההנחיה הרשמיות של התחרות), היה נהוג בעבר שכל מדינה הקריאה את הניקוד באנגלית או בצרפתית, כך שהמנחים יוכלו לחזור על הניקוד בשפה המקומית ובשפה הנותרת. בשנים האחרונות מוותרות מדינות רבות על ההנחיה בשפה המקומית מפאת חוסר הזמן, ולפיכך, השתרש הנוהג לפיו הקראת הניקוד נעשית רק באנגלית או רק בצרפתית.

להקראת הניקוד יש השפעה על הניקוד עצמו. שמיעה לקויה או טעות בהגייה של הניקוד עלולה להוביל לשינוי במצב הנקודות. כך למשל, באירוויזיון 1979 עצר המפקח על ההצבעה מטעם איגוד השידור האירופי את הליך ההצבעה מספר פעמים גבוה, אולי משום שלא שמע נכון את הדוברים או אולי משום שהדוברים עצמם לא הגו נכון את ההצבעה. דוגמה ייחודית ומובהקת לתופעה זו היא אירוויזיון 1963. במהלך הערב, שיריהן של דנמרק ושווייץ (שיוצגה על ידי הזמרת הישראלית אסתר עופרים) סומנו כמועמדים לניצחון. כשהגיעה תורה של נורבגיה להקריא את הניקוד שלה, הוכרז שנורבגיה מעניקה לשווייץ 3 נקודות ולדנמרק 2 נקודות. לאחר הקראת הניקוד של נורבגיה טענה המנחה שלא שמעה היטב את ההצבעה, ואמרה שתחזור אליהם בהמשך ההצבעה. כשנערכה הקראת הניקוד השנייה, העניקה נורבגיה 4 נקודות לדנמרק ונקודה אחת בלבד לשווייץ. דנמרק ניצחה את התחרות בהפרש של שתי נקודות משווייץ (42 לדנמרק, 40 לשווייץ). הסיבה האמיתית לכך שנורבגיה נדרשה להקריא מחדש את הניקוד היא שהצבעת חבר השיפוט הנורבגי נעשתה בניגוד לנוהלי ההצבעה (הניקוד הוקרא מלמטה למעלה במקום מלמעלה למטה). החל מ-2004 הניקוד הועבר לפני הקראתו למחשבו של המפקח על התחרות, כך שאם נעשתה טעות, המנחים יוכלו להשב את תשומת לבם של נותני הנקודות לגבי הטעות, ולבקשם לחזור על ההקראה מראשיתה, כפי שאכן קרה מספר פעמים.

הקראת הניקוד הפכה להיות מעין סמל של האירוויזיון, ובייחוד הקראת ה-12 נקודות. מדינות רבות נהגו לומר "12 נקודות" בצרפתית ("Douze Point"), ומשפט זה הפך לאחד המזוהים ביותר עם התחרות (למעשה, דיסק אוסף ידוע של האירוויזיון נקרא כך).

השפעת שיטת ההצבעה על התחרות

עד 1998, הייתה ההצבעה נתונה בידי חבר שיפוט מקצועי. אולם החל מאותה השנה ההצבעה עברה להצבעה טלפונית (ויותר מאוחר למסרונים), ויותר ויותר הצבעות נעשו בהתאם ליחסים בין המדינות (ולא לפי איכות השירים). כך למשל, עולה פעמים רבות הטענה נגד מדינות מזרח אירופה, שהביאו לניצחונן של מדינות כמו אסטוניה, לטביה, אוקראינה ורוסיה בראשית שנות ה-2000. במקביל עולות טענות נגד מדינות סקנדינביה (שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד ואיסלנד) על הענקת הניקוד הגבוה למדינות סקנדינביות בלבד. רבים תולים את ניצחונה של טורקיה באירוויזיון 2003 בהצבעתם של מהגרים טורקים ברחבי אירופה לארצם. טענות נוספות הן כנגד ישראלים, שבה אוכלוסייה גדולה שמוצאה בברית המועצות ומצביעה למדינות חבר העמים (כמו רוסיה ואוקראינה), וכנגד מדינות יוגוסלביה לשעבר והבלקן בכלל, על הצבעה בינן לבין עצמן. טענה דומה מועלה כנגד מדינות הקווקז.

מצב זה משפיע על אמינות התחרות. הפופולריות של התחרות בארצות הוותיקות, שמכירות היטב את שיטת ההצבעה הקודמת, ירדה בצורה ניכרת. לוקסמבורג ומונקו פרשו מהתחרות לאחר שהבינו כי בשיטת ההצבעה למדינות שכנות או קרובות אין להן סיכוי ממשי להגיע להישגים כלשהם.

עם זאת נרשמו דפוסי הצבעה, שאין להם הסבר ממשי. כך למשל, צרפת מעניקה מספר גבוה של נקודות לישראל באופן קבוע (הסבר אפשרי לתמיכה "מסורתית" של צרפת בישראל נעוץ אולי באוכלוסייה היהודית הגדולה המתגוררת בצרפת).

השירים מייצגים מדינות

בשונה מתחרויות זמר אחרות, באירוויזיון מוצגים השירים בעיקר על פי שמות המדינות, ופחות על פי שם השיר, המחברים או המבצעים. בקטעי המעבר מוצג שם המדינה או הדגל שלה בצורה בולטת יותר משמות היוצרים והמבצעים של השיר. על לוח ההצבעה בשלב בחירת השיר הזוכה מופיעים שמות המדינות ודגליהן, ולא שמות השירים. דבר זה נותן לתחרות אופי של תחרות בין מדינות בדומה לתחרויות ספורט. ייתכן שזו הסיבה לפופולריות הגדולה של התחרות, בעיקר במדינות קטנות או במדינות חדשות.

תקנון התחרות אינו מחייב את היוצרים או המבצעים להיות אזרחי המדינה שאותה הם מייצגים. מדינות קטנות כמו לוקסמבורג, שווייץ ומונקו יוצגו פעמים רבות על ידי זמרים צרפתים או גרמנים. באירוויזיון 1971 זכתה מונקו עם שיר בביצוע הזמרת הצרפתייה סברין. הזמרת הצרפתייה אן-מארי דוד הופיעה באירוויזיון פעמיים עבור שתי מדינות שונות – פעם כנציגת לוקסמבורג, באירוויזיון 1973 (וזכתה במקום הראשון), ופעם כנציגת צרפת, באירוויזיון 1979 (וזכתה במקום השלישי). הזמרת ממונקו קורין הרמס ייצגה את לוקסמבורג באירוויזיון 1983 (וזכתה במקום הראשון). ב-1967 וב-1972, ייצגה הזמרת היווניה ויקי לאנדרוס את לוקסמבורג (ב-1972 זכתה במקום הראשון). לא הייתה זו הפעם הראשונה בה זמרת יווניה ייצגה את לוקסמבורג: ב-1963 ייצגה אותה הזמרת ננה מושקורי. ב-1974 בחרה לוקסמבורג בזמרת הבריטית איירין שיר, אשר ייצגה ב-1978 את גרמניה.

הזמרת הישראלית אסתר עופרים ייצגה את שווייץ בשנת 1963, עוד בטרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, וזכתה במקום השני עם שיר בשפה הצרפתית. זמרת ישראלית נוספת שהשתתפה באותה שנה הייתה כרמלה קורן, אשר ייצגה את אוסטריה וזכתה במקום השביעי. בשנת 1986 הזמרת הישראלית תמנע בראוור ייצגה את אוסטריה. בשנת 2005 הזמרת הישראלית אורטל (שם משפחה: מלכה) ייצגה את צרפת ובשנת 2006, הזמרת הישראלית ליאל קולט הייתה חברה בלהקת Six4One, אשר ייצגה את שווייץ (וכל אחד מחבריה היה בעל לאום שונה, כאשר רק אחד מחברי הלהקה הוא מהחלק דובר האיטלקית בשווייץ).

השפה

במשך שנים רבות כלל תקנון התחרות תנאי שכל שיר המשתתף בתחרות חייב להיות בשפת המדינה שאותה הוא מייצג. בשנות ה-60 וה-70 הפך "חוק השפה" את התחרות ליותר אקזוטית, עם שירים בשפות שבדרך כלל אינן זוכות לחשיפה בינלאומית, כגון פינית, מלטית ועוד. בשנות ה-80 התערער הכלל הזה, כשמדינות רבות שלחו שירים עם פזמון חוזר באנגלית (דבר שהיה מותר כל עוד עיקר השיר מושר בשפת המדינה), או שיר הכולל מספר גדול של מילים ושמות בינלאומיים (למשל השיר דיווה שייצג את ישראל וזכה במקום הראשון ב-1998). כמו כן, נתן הכלל הזה יתרון למדינות רב לשוניות כמו שווייץ, או למדינות הדוברות שפות מוכרות, כגון בריטניה, צרפת וספרד. "חוק השפה" התקיים ובוטל חליפות. בפעם האחרונה הוא היה נהוג בין 1978 ל-1998 ובוטל ב-1999. הביטול הביא אמנם לריבוי שירים באנגלית, אבל גם לכמה תופעות מעניינות, כגון שירים רב לשוניים, כמו השיר הגרמני ב-1999 שהיה בגרמנית, טורקית, אנגלית ועברית או השיר הישראלי ב-2009, אשר הושר בעברית, ערבית, ואנגלית וכן, שירה של בלגיה משנת 2003, שכולו היה בג'יבריש.

הנחיית התחרות חייבת להיעשות באנגלית ובצרפתית. בנוסף להן מותרת גם שפת המדינה המארחת. עקב ריבוי השירים בשנים האחרונות, מוותרים בדרך כלל על חזרה מלאה של דברי ההנחיה בשפות השונות, וכדי לחסוך בזמן מנהלים את ההנחיה בשפה אחת עיקרית (בדרך כלל אנגלית), ומתרגמים רק את עיקרי הדברים לצרפתית ולשפה המקומית.

המדינות הזוכות

שנה	מדינה	שיר	מבצע
1956	שווייץ	Refrain	ליס אסיה
1957	הולנד	Net Als Toen	קורי ברוקן
1958	צרפת	Dors mon amour	אנדרה קלבו
1959	הולנד	Een beetje	טדי סחולטן
1960	צרפת	Tom Pilibi	ז'קלין בוייר
1961	לוקסמבורג	Nous les amoureux	ז'אן קלוד פסקאל
1962	צרפת	Un premier amour	איזבל אוברה
1963	דנמרק	Dansevise	גרתה ויורגן אינגמן
1964	איטליה	Non ho l'età per amarti	ג'יליולה צ'ינקואטי
1965	לוקסמבורג	Poupée de cire, poupée de son	פרנס גאל
1966	אוסטריה	Merci Chérie	אודו יירגנס
1967	בריטניה	Puppet On a String	סנדי שואו
1968	ספרד	La, la, la ...	מאסייל
1969*	ספרד צרפת הולנד בריטניה	Vivo cantando Un jour, un enfant De troubadour Boom Bang a Bang	סאלומה פרידה בוקארה לני קור לולו
1970	אירלנד	All Kinds of Everything	דנה
1971	מונקו	Un banc, un arbre, une rue	סברין
1972	לוקסמבורג	Après toi	ויקי לאנדרוס
1973	לוקסמבורג	Tu te reconnaîtras	אן מארי דוד
1974	שבדיה	Waterloo	אבבא
1975	הולנד	Ding-a-dong	טיץ' אין
1976	בריטניה	Save Your Kisses for Me	אחוות האדם
1977	צרפת	L'oiseau et l'enfant	מארי מרים
1978	ישראל	אבניבי	יזהר כהן
1979	ישראל	הללויה	גלי עטרי וחלב ודבש
1980	אירלנד	What's Another Year	ג'וני לוגאן
1981	בריטניה	Making Your Mind Up	באקס פיז
1982	גרמניה	Ein bisschen Frieden	ניקול
1983	לוקסמבורג	Si la vie est cadeau	קורין הרמס
1984	שבדיה	Diggi-loo-diggi-ley	הרייס
1985	נורבגיה	La det swinge	בוביסוקס
1986	בלגיה	J'aime la vie	סנדרה קים
1987	אירלנד	Hold Me Now	ג'וני לוגאן
1988	שווייץ	Ne partez pas sans moi	סלין דיון
1989	יוגוסלביה	Rock Me	ריווה
1990	איטליה	Insieme 1992	טוטו קוטוניו
1991	שבדיה	Fångad av en stormvind	קרולה
1992	אירלנד	Why Me	לינדה מרטין
1993	אירלנד	In Your Eyes	נייב קבאנה
1994	אירלנד	Rock'n Roll Kids	פול הרינגטון וצ'רלי מקגטיגן
1995	נורבגיה	Nocturne	סיקרט גארדן
1996	אירלנד	The Voice	איימר קווין
1997	בריטניה	Love Shine a Light	קתרינה והגלים
1998	ישראל	דיווה	דנה אינטרנשיונל
1999	שבדיה	Take Me to Your Heaven	שרלוט נילסן
2000	דנמרק	Fly On the Wings of Love	האחים אולסן
2001	אסטוניה	Everybody	טאנל פדאר, דייב בנטון ו2XL
2002	לטביה	I Wanna	מרי אן
2003	טורקיה	Everyway That I Can	סרטאב ארנר
2004	אוקראינה	Wild Dances	רוסלנה
2005	יוון	My Number One	הלנה פפאריזו
2006	פינלנד	Hard Rock Hallelujah	לורדי
2007	סרביה	Molitva	מריה שריפוביץ'
2008	רוסיה	Believe	דימה בילאן
2009	נורבגיה	Fairytale	אלכסנדר ריבאק

(*) הערה: בשנת 1969 זכו 4 מדינות, מכיוון שעד אז לא הוגדר כלל המסדיר הכרעה במצב של תיקו.

רשימת מדינות על פי הצטרפות לתחרות

שנה	מדינות מצטרפות	הערות
1956 לוגאנו, שווייץ	שווייץ הולנד בלגיה צרפת גרמניה לוקסמבורג איטליה
1957 פרנקפורט על המיין, מערב גרמניה	אוסטריה הממלכה המאוחדת דנמרק
1958 הילברסן, הולנד	שבדיה
1959 קאן, צרפת	מונקו
1960 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	נורבגיה	נורבגיה מגיעה למקום הרביעי ובכך הופכת למדינה שמגיעה למקום הגבוה ביותר בהשתתפות ראשונה
1961 קאן, צרפת	ספרד פינלנד יוגוסלביה
1962 לוקסמבורג, לוקסמבורג	אין
1963 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1964 קופנהגן, דנמרק	פורטוגל	המדינה היחידה שקיבלה אפס נקודות ("Nul Point") בהשתתפות הראשונה
1965 נאפולי, איטליה	אירלנד
1966 לוקסמבורג, לוקסמבורג	אין
1967 וינה, אוסטריה	אין
1968 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1969 מדריד, ספרד	אין
1970 אמסטרדם, הולנד	אין
1971 דבלין, אירלנד	מלטה
1972 אדינבורו, סקוטלנד, הממלכה המאוחדת	אין
1973 לוקסמבורג, לוקסמבורג	ישראל	ישראל משווה את שיאה של נורבגיה ומגיעה גם היא למקום הרביעי בהשתתפות ראשונה
1974 ברייטון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	יוון
1975 סטוקהולם, שבדיה	טורקיה
1976 האג, הולנד	אין
1977 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1978 פריז, צרפת	אין
1979 ירושלים, ישראל	אין
1980 האג, הולנד	מרוקו	בשנה זאת ישראל לא נטלה חלק בתחרות, עקב יום הזיכרון, אשר חל באותו יום. מרוקו ניצלה את ההזדמנות והופיעה בתחרות, אך פרשה ממנה אחרי השתתפות בודדת זו. באופן רשמי, היה זה לאור המקום הנמוך אליו הגיע השיר ששלחה.
1981 דבלין, אירלנד	קפריסין
1982 הרוגייט, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1983 מינכן, מערב גרמניה	אין
1984 לוקסמבורג, לוקסמבורג	אין
1985 גטבורג, שבדיה	אין
1986 ברגן, נורבגיה	איסלנד
1987 בריסל, בלגיה	אין
1988 דבלין, אירלנד	אין
1989 לוזאן, שווייץ	אין
1990 זאגרב, קרואטיה, יוגוסלביה	אין
1991 רומא, איטליה	אין
1992 מאלמו, שבדיה	הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה
1993 מילסטריט, אירלנד	בוסניה והרצגובינה קרואטיה סלובניה
1994 דבלין, אירלנד	פולין רומניה רוסיה אסטוניה הונגריה סלובקיה ליטא	פולין מגיעה למקום השני ושוברת את שיאה של פינלנד מ-1961 (המקום הכי גבוה בהשתתפות ראשונה)
1995 דבלין, אירלנד	אין
1996 אוסלו, נורבגיה	אין
1997 דבלין, אירלנד	אין
1998 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	מקדוניה
1999 ירושלים, ישראל	אין
2000 סטוקהולם, שבדיה	לטביה
2001 קופנהגן, דנמרק	אין
2002 טאלין, אסטוניה	אין
2003 ריגה, לטביה	אוקראינה
2004 איסטנבול, טורקיה	אלבניה אנדורה בלארוס סרביה ומונטנגרו	סרביה ומונטנגרו זוכה במקום ה-2 ובכך משווה את השיא שקבעה פולין ב-1994
2005 קייב, אוקראינה	בולגריה מולדובה
2006 אתונה, יוון	ארמניה
2007 הלסינקי, פינלנד	צ'כיה מונטנגרו גאורגיה סרביה	סרביה (העצמאית) זוכה במקום הראשון. בכך, הופכת למדינה הראשונה אשר זוכה בהשתתפותה הראשונה בתחרות ושוברת את שיא ההישג בשנה הראשונה להשתתפות, אליו הגיעו פולין ו"סרביה ומונטנגרו"
2008 בלגרד, סרביה	אזרבייג'ן סן מרינו
2009 מוסקבה, רוסיה	אין
2010 אוסלו, נורבגיה	קוסובו

אירוויזיון 1969

ב-29 במרץ 1969 נערכה תחרות האירוויזיון במדריד שבספרד. התחרות הייתה באותה תקופה פופולרית מאוד, והשתתפו בה 16 מדינות. בסיום ההצבעה הדרמטית והמותחת, 4 מדינות (ספרד, הולנד, צרפת ובריטניה) זכו באותו מספר נקודות. בעקבות התיקו, ארבע הזמרות הוכרזו כולן כמנצחות, ועלו לשיר את השירים הזוכים זו אחר זו.

לאחר אירוע זה נעשו כמה ניסיונות בשיטות ניקוד אחרות (ראו לעיל). בשיטת הניקוד שקיימת היום (הנהוגה מאז 1975) יש שתי דרכים להכריע במקרה של שוויון.

1. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות, כלומר מדינה שקיבלה 12 נקודות יותר פעמים. אם עדיין אין הכרעה תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכך הלאה. עד היום הופעל הכלל רק פעם אחת, בשנת 1991. השיר השבדי והשיר הצרפתי זכו שניהם במספר הנקודות הגבוה ביותר, וגם קיבלו 12 נקודות מספר זהה של פעמים. שבדיה זכתה כי קיבלה 10 נקודות יותר פעמים מצרפת. שיטה זו נהגה בין 1975 ל-2002.
2. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר מנצחת זו שקיבלה נקודות מיותר מדינות, או במילים אחרות, זו שקיבלה 0 נקודות פחות פעמים. אם עדיין לא התקבלה הכרעה, בודקים איזו מדינה קיבלה 12 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. שיטה זו נהוגה משנת 2003, ועד כה לא היה צורך להפעילה. אילו נהגה השיטה הזו ב-1991 הייתה צרפת מנצחת שכן היא קיבלה נקודות מ-19 מדינות בעוד שבדיה קיבלה נקודות מ-18 מדינות בלבד.

משתתפי אירוויזיון בולטים

בתחרות התמודדו מספר אמנים שהתפרסמו ברחבי העולם גם מחוץ לה. בחלק מהמקרים מדובר על זמרים שהיו בעלי קריירה עולמית גם לפני האירוע, אך בחלק מהמקרים (בפרט, להקת אבבא), היה האירוויזיון קרש הקפיצה למשתתפים.

• בשנת 1963 ייצגה את מונקו הזמרת הצרפתייה פרנסואז ארדי, ואת לוקסמבורג ייצגה הזמרת היוונייה ננה מושקורי.
• בשנת 1965 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה פראנס גל שייצגה את לוקסמבורג בשיר "בובת שעווה בובת קש" (Poupé de cire poupée de son) שכתב לה היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינסבור.
• בשנת 1967 זכתה בתחרות הזמרת סנדי שואו, שייצגה את בריטניה בשיר "בובה על חוט" (Puppet on a string).
• קליף ריצ'רד ייצג את בריטניה בשנים 1968 בשיר "איחולים" (Congragulations) וב-1973 בשיר "עוצמה לכל ידידינו" (Power to all our friends).
• בשנת 1970 ייצג חוליו איגלסיאס את ספרד בשיר "Gwendolyne".
• בשנת 1974 זכתה בתחרות להקת אבבא, שייצגה את שבדיה, בשיר "ווטרלו" (Waterloo). השיר הפך ללהיט עולמי.
• בשנת 1974 ייצגה אוליביה ניוטון-ג'ון את בריטניה בשיר "תחי האהבה" (Long live love).
• בשנת 1983 ייצגה את ישראל עפרה חזה עם השיר "חי". כחמש לאחר שנים מכן פתחה חזה קריירה בינלאומית והגיעה לראש מצעדי הפזמונים באירופה ובארצות הברית.
• בשנת 1988 ייצגה את שווייץ הזמרת הקנדית סלין דיון בשיר "אל תעזבו בלעדיי" (Ne partez pas sans moi).
• בשנת 1998 זכתה בתחרות הזמרת דנה אינטרנשיונל, שייצגה את ישראל בשיר "דיווה". הזכייה הזניקה את הקריירה האירופית של דנה.
• בשנת 2003 הצמד "ט.א.ט.ו." ייצג את רוסיה וסיים במקום השלישי עם השיר "אל תאמין, אל תפחד" (Не верь, не бойся). השיר הפך ללהיט. אף באירוויזיון 2009, אשר נערך במוסקבה, נעשה בו שימוש מספר פעמים, כולל ב-Interval Act, החלק האומנותי שלפני מסירת תוצאות ההצבעה.
• בשלב הגמר של התחרות בשנת 2009, במהלך ביצוע השיר של בריטניה, ליווה סר אנדרו לויד וובר, את הזמרת ג'ייד אוון בנגינת פסנתר. לויד וובר הינו מלחין השיר ומי שהיה אחראי על תוכנית הטלוויזיה הבריטית לאיתור נציגה של בריטניה לאירוויזיון בשנה זאת. השיר הגיע למקום החמישי בתחרות.

תחרות היובל

ערך מורחב – שיר היובל באירוויזיון

ישראל באירוויזיון

ערך מורחב – ישראל באירוויזיון

ישראל החלה להשתתף באירוויזיון בשנת 1973, כאשר אילנית, אחת הזמרות המצליחות בישראל, נשלחה לייצג את המדינה בתחרות שנערכה בלוקסמבורג, עם השיר "אי שם". אילנית סיימה במקום ה-4 אחרי לוקסמבורג, ספרד ובריטניה.

ישראל זכתה בתחרות האירוויזיון שלוש פעמים:

ב-22 באפריל 1978 זכה יזהר כהן בתחרות שנערכה בפריז שבצרפת עם השיר "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש. ב-31 במרץ 1979 זכתה להקת חלב ודבש יחד עם גלי עטרי בתחרות שנערכה בירושלים שבישראל עם השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אשרת. ב-9 במאי 1998 זכתה דנה אינטרנשיונל בתחרות שנערכה בברמינגהאם שבאנגליה, עם השיר "דיווה", שנכתב על ידי יואב גינאי והולחן על ידי צביקה פיק.

אירוויזיון הילדים

ערך מורחב – אירוויזיון הילדים

בשנת 2003 נערכה לראשונה גם תחרות "אירוויזיון הילדים" (Juniour Eurovision Song Contest) בהשתתפות 16 מדינות. התחרות נועדה למשתתפים בגילאי 16 ומטה המנועים מלהשתתף באירוויזיון הרשמי בשל מגבלת גיל (הנהוגה בו מאז שנת 1989). הזוכה הראשון ב"אירוויזיון הילדים", שהתקיים בקופנהגן שבדנמרק, היה הילד דינו ילוסיץ' מקרואטיה, שהיה בן 11. בניגוד לאירוויזיון, בתחרות זו המארחת נבחרת על ידי הוועדה המארגנת מטעם איגוד השידור האירופי כדי להפחית את הלחץ על המשתתפים הצעירים, כך שבשנת 2004 נערכה התחרות בלילהאמר, נורבגיה, בה זכתה נציגת ספרד. בשנת 2005 התקיימה התחרות בבלגיה וזכתה בה בלארוס. בשנת 2006 התקיימה התחרות ברומניה וזכתה בה רוסיה. בשנת 2007 התחרות נערכה בהולנד, ליטא השתתפה בה לראשונה והזוכה היה מבלארוס. בשנת 2008 התחרות נערכה בקפריסין וזכתה בה גאורגיה.

ישראל לא השתתפה עד כה ב"אירוויזיון הילדים" בשל חוסר עניין בעבר מצד רשות השידור, לה שמורה הזכות לשלוח נציגוּת מטעם ישראל. רשות השידור הישראלית הביעה רצון להשתתף בתחרות החל מ-2008, ואחד התנאים לכך היה שידור חי של התחרות של 2007, שאכן שודר בערוץ 1. ב-11 ביוני 2008 הודיעה רשות השידור כי היא חוזרת בה מהכוונה ליטול חלק בתחרות הילדים ‏‏.

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של האירוויזיון (באנגלית)
• חדשות שוטפות בנושא האירוויזיון (באנגלית)
• אתר העוסק בהיסטוריה של התחרות (באנגלית)
• תחרות הזמר של האירוויזיון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית

תחרות הזמר של האירוויזיון

אירוויזיון 1957 ←