תום לב

תום לב או כוונה טובה (בלטינית: bona fide) הוא מצב רוחני ומוסרי של הגינות ויושר. אדם הפועל בתום לב מאמין כי אין בפעולותיו משום פגיעה באדם אחר או גוף אחר.

תום לב במשפט העברי

מושג תום הלב הוא ערך יסוד במשפט העברי. השופט מנחם אלון קבע בפרשת רוט נ' ישופה , כי בבואנו לפרש מושגי יסוד כגון תום לב, שאופיים הוא אוניברסלי והם חלק מחשיבה ערכית ומשפטית של כל מערכת משפט תרבותית, שומה עלינו לעיין בראש ובראשונה במשמעותם של מושגים אלה, לאור עקרונותיו של המשפט העברי ומורשתה של ישראל . במשפט העברי נתפס המונח "תום לב" קודם כל כמידה מוסרית, ולא ככלל משפטי שהפרתו מזכה את הצד הנפגע בסעדים משפטיים. המונח השגור לעניין זה, והנוגע לשימוש לרעה בזכות הוא "מידת סדום", ועיקרון השימוש בכלל הוא: "כופין על מידת סדום". כלומר, מונעים מן האדם לעשות שימוש לרעה בזכות משפטית שבידו.

תחולת העקרון

עקרון תום הלב הינו מושג משמעותי ביותר במשפט הישראלי, ופעמים רבות יש בו כדי לזכות אדם מחבות על פי המשפט הפרטי ולעתים אף ליצור חובות כלפי אדם הנפגע מהתנהגות שנעשתה שלא בתום לב.

חובת תום הלב מופיעה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בסעיפים 12 ו-39 ביחד עם הדרישה לדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת. סעיף 39 לחוק קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" ואילו סעיף 12(א) לחוק קובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

אך תחולת העקרון משתרעת מעבר לדיני החוזים. סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את העקרון "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". בעקבות סעיף זה קבע השופט אהרון ברק כי תום הלב הינו "אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים"‏‏

בעקבות פרשנות זו הרואה בעקרון תום הלב עקרון יסוד במשפט האזרחי בישראל, בתזכיר חוק דיני ממונות, המוצע כקודקס של המשפט האזרחי הישראלי, מופיע תום הלב בעקרונות היסוד. בסעיף 2 של ההצעה נאמר: "בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב, יש לנהוג בתום לב".

עיקרון תום הלב הוטמע במפורש או במשתמע בחוקים רבים נוספים, גם מעבר לתחולתו על פי סעיף 61 (ב) לחוק החוזים -

• סעיפים 16 ו-11 לחוק המכר המתייחסים לאי-התאמה בממכר.
• סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה המטיל חובת גילוי על המשכיר של אי התאמות במושכר ביחס לתיאור המושכר בחוזה
• סעיף 8 לחוק השליחות מחייב את השלוח לגלות את כל הידיעות הקשורות בשליחות
• סעיף 16 לחוק ניירות ערך המחייב גילוי בתשקיף ומפרט את כל הפעילויות העסקיות של החברה
• סעיף 2 לחוק מכר דירות המחייב את הקבלן לצרף מפרט ; ס' 8א לחוק המתווכים מחייב את המתווך לגלות ללקוח את כל הפרטים הקשורים לתיווך.
• סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן מחייב לגלות לצרכן פגמים מהותיים.

פרשנות העקרון

הדרישה לתום הלב בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, פורשה כדרישה לתום לב אובייקטיבי. לפיכך, טענתו של אדם שהוא האמין שהתנהגותו היא תקינה לא תהווה הגנה ובמידה ובחינה אובייקטיבית של ההתנהגות תקבע שהיא לא הייתה כזו.

תום הלב הינו מושג שסתום במשפט הישראלי וככזה הפרשנות שלו הינה גמישה יחסית. בפס"ד רוקר נ' סולומון (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279) הגדיר נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק את עקרון זה כמצב שבו "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם".

ראו גם

• הגנת תום הלב בלשון הרע

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.