אלטלנה

דגם של הספינה "אלטלנה"

"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

אלטלנה (באיטלקית: Altalena) הייתה ספינה של האצ"ל שהובילה נשק, מדים, ציוד רפואי וכ-930 עולים לישראל. הספינה הגיעה לחופי הארץ במהלך מלחמת העצמאות, ביוני 1948, כחמישה שבועות לאחר קום המדינה וכשלושה שבועות לאחר שהאצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה"ל.

זמן קצר לפני שהגיעה אלטלנה לישראל הוסכם בין האצ"ל לממשלה כי הספינה תעגון בחוף כפר ויתקין, אולם היו חילוקי דעות לגבי פריקת הנשק מהספינה וחלוקתו. לאחר שהגיעה הספינה לא נענה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לאולטימטום של הממשלה הזמנית למסור את הספינה על כל נשקה לידי צה"ל, וקרב פרץ בין אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל. הספינה המשיכה לתל אביב ושם פרץ קרב נוסף בין אנשי אצ"ל לצה"ל, עד שהספינה עלתה באש לאחר שנפגעה מפגז תותח, שנורה מהחוף בשעות אחר הצהריים של ה-22 ביוני 1948 (ט"ו בסיוון ה'תש"ח).

בעימותים בין צה"ל לאצ"ל, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור", הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הצורך בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס גם כיום. האירוע כונה לימים "פרשת אלטלנה".

הרקע לפרשה

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה היה היישוב היהודי נתון במצב צבאי קשה, והיה לחוץ בכל גבולותיו על ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים ובכלי נשק (בייחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

מימון האונייה, איושה וציודה נעשו לפני ההסכם לפירוק האצ"ל, ואילו הפלגתה והגעתה לישראל התרחשה לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת, האצ"ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האונייה.^{[דרוש מקור]}
ההסכם השאיר כוח אצ"ל מיוחד בירושלים בשם "הגדוד הירושלמי", ויחידות אצ"ל אחרות שהוכפפו לצה"ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו, צורפו ארגוני ההגנה, הלח"י והאצ"ל לצה"ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.

לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן-גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר פרשת אלטלנה היוותה את שיאם.

מהלך הפרשה

הרכש והגעת האונייה

"אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית. בחיל הים האמריקני שמה היה LST 138 . השם שניתן לאונייה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי. בתחילה נועדה האונייה להבאת עולים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אוניית נשק. באוניה הפליגו כ–930 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי רב. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה‏‏, את המיעוט הנותר של הנשק קנה האצ"ל בעיקר מידי ארגונים ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האונייה היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. על האונייה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין (לימים ח"כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן "אלטלנה" הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב האצ"ל בצה"ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ"ל לממשלה על דבר האונייה ותוכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. האדם שהחליט על תאריך שילוחה הסופי הוא שמואל כץ שהיה אז מנהל מטה האצ"ל לגולה, והוא החליט שלא להודיע על שילוחה לארץ משום שלא חשב שהדבר נחוץ, טעות זו התבררה כטעות גורלית, והוא העיד על עצמו מאוחר יותר על התנהגותו כשהבין את טעותו: "אני תפסתי את שערותיי".

על רקע זה יצאה האונייה לדרכה בחשאי, מבלי להודיע על כך אף למפקדת האצ"ל בישראל, אך דבר הפלגתה התגלה על ידי הסווארים בנמל שפתחו בשביתה והדליפו זאת לצהובון בריטי (כנראה בשל מסדר שנעשה בנמל לפני העלייה) וממנו הגיעה השמועה גם לרויטרס, AP, ולבסוף גם ל-BBC, שם שמע על ההפלגה לראשונה מנחם בגין, מפקד האצ"ל. בגין ניסה לעכב את הגעתה של האונייה, אך לא הצליח בכך, לטענת אליהו לנקין, מפקד האונייה, הסיבה הייתה בעיות קשר אך יש הטוענים כי לנקין "ביים" לבגין "הצגה" כאילו מערכת הקשר לא עובדת על-מנת להפר את הפקודה.

המשא והמתן

ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה.

ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". למרות הצעת האצ"ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחוף כפר ויתקין, שהיה מזוהה עם "ההגנה" ולא בחוף תל אביב, שהיו בה הרבה תומכי אצ"ל, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו"ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית יותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: דרישותיו של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל"גדוד הירושלמי", ויִתְרַתוֹ ליחידות צה"ל עם קדימות ליחידות האצ"ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים אך עמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל ללא תנאים מוקדמים.

גיזרת כפר ויתקין

חילוקי דעות אלו לא מנעו את הגעת האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, שסייעו בפריקת העולים. כשהסתיימה פריקת העולים והחלה פריקת הנשק הוציאו חברי המושב את סירותיהם מכלל שימוש וטענו כי אינם יכולים להמשיך בפריקה.

ההערכה בקרב שלטונות היישוב הייתה שלמעשה מתוכנן ניסיון הפיכה של האצ"ל, ולכן נערכה ישיבת ממשלה שבה החליט בן-גוריון כי יש לעצור את פריקת האונייה בכל מחיר. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האונייה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט בנוסף יש שטוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר, אולם הנימוק שניתן על ידי הממשלה הייתה כי שהות ארוכה בחוף הייתה עלולה לגרום לנהירה נוספת לחוף ולעימות חריף אף יותר מזה שהיה.

בגין לא רצה להגיב לאולטימטום הדחוק וראה בו עלבון של ממש, סגנו יעקב מרידור ניסח זאת כך: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה? אנחנו פושעים? איזו גישה זאת? לא עשינו בשביל המולדת משהו, כדי שהם יוכלו לתת את הפקודות האלה? זה קומם אותנו" . דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום והחלו חילופי-אש, שבהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. בשלב זה (לפי מרידור הסיבה הייתה חשש לחייו של בגין) האונייה המשיכה להפליג לתל אביב ועל סיפונה כ-100 אנשי אצ"ל ובגין עצמו, מתוך ציפייה למצוא תומכים רבים יותר, ולהגיע לפשרה עם הממשלה במישור הפוליטי.

שני אוניות, "הווג'ווד" ו"אילת" נשלחו כדי לרדוף אחר אלטלנה ולמנוע ממנה להגיע לחופי תל אביב, אלטלנה ניסתה להיצמד ככל האפשר לקרבת חופים, זאת על-מנת שלא ניתן יהיה להטביע אותה, הווג'ווד ואילת ניסו ליצור עם אלטלנה קשר ולבקש ממנה לפנות ללב ים באמתלאות שונות, אולם לנקין הבין את כוונתם ועשה את עצמו לא מבין, בשלב מסוים התפתח קרב ימי קצר, ואלטלנה הצליחה להתחמק לחוף תל אביב שם נתקעה בשרטון

גיזרת תל אביב

בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בליווי כוחות יבשה גדולים של צה"ל ובפרט אנשי פלמ"ח. מולם היו אנשי אצ"ל, שלמרות שכבר הצטרפו לצה"ל ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסם, והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאונייה. התפתחות האירועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה"ל לאצ"ל. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". יש לצין שבספרו של לנקין, "ספורו של מפקד אלטלנה" מוזכר שכמה מהבחורים שהיו בספינה שכבו ליד המעקה המשוריין של הסיפון ופתחו באש עד שחטף אחד הלוחמים (ג'רי) את הרובים מידם וציוה עליהם לרדת למטה ולחדול מירי. בפעולה זאת נפצע ג'רי בידו מהירי שהיה לכיוון האניה.

פרשיות הסירוב בצה"ל

על פי ספרו של שלמה נקדימון ("אלטלנה"), חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו "Flying Under Two Flags" שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח"ל סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים".

לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה אינה קיימת, ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, איש מח"ל מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.

בסרט "אלטלנה" של אילנה צור מוצגים מסמכים המעידים כי עוד שמונה אנשים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה להשתתף בכיתור האונייה (ב"פנקס שירות" מופיע סיפור דומה אך שם הם מוזכרים כחיילי חטיבת קרייתי).

הפגזת האונייה

אלטלנה, רפאל קירש

אנחנו יצאנו לדרך ללחום ולסבול בעדך הבאנו את רוח המרד אוניית נשק לשחרורך שנים ארוכות באירופה עמלנו ללא הפסקה ואת פרי עמלנו, אלטלנה הבאנו בעדך מדינה ואם תשאלונו מאין בא לנו נשק זה אז יוודע לך קין כי אצ"ל היה ויהיה! ואיך שקיבלתם אותנו באלהים! לעולם לא נשכח! על אחים חיילים חלמנו ונתקלנו באש התותח ואם כי אלטלנה נטבעה זקפו ראשיכם חיילים לארץ ישראל השלמה לעד נשאר נאמנים

הקרב הוכרע כאשר בן-גוריון הורה לקדם את אחד מתותחי צה"ל, ובסביבות ארבע אחר-הצהריים הורה להפעילו. פגז התותח העלה את "אלטלנה" באש, והדבר אילץ את רב-החובל לפקוד על נטישת הספינה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שבמחסניה. האנשים שהיו על "אלטלנה" קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה. רב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, אך למרות זאת, ירו חיילי צה"ל אש אוטומטית לעבר הלוחמים ששחו בים. מנחם בגין, שהיה על הסיפון, לא רצה לרדת לפני שיורד אחרון הפצועים. הוא נזרק לים על ידי אחד האנשים על האונייה, נחמיאס שמו.

בקרב זה נהרגו עשרה חברי אצ"ל נוספים, וחייל צה"ל (בסך הכל: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל). מבין הנופלים של האצ"ל, שלושה היו מעולי האלטלנה, והשאר ותיקים (יחסית).

תוצאות הפרשה

האנדרטה לזכר חללי אלטלנה

בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי האצ"ל ושוחררו לאחר מספר שבועות, בעוד שחלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד 27 באוגוסט. כמו כן, פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל ופוזרו בצה"ל, וכעבור כמה חודשים פורק גם "הגדוד הירושלמי". למצער במשך שנה עמד גוף הספינה, מעלה חלודה ומפוחם, אל מול חופי תל אביב.

הפרשה עוררה הדים רבים, ונחשבת לציון דרך חשוב, אך שנוי במחלוקת, בתולדות מדינת ישראל. המאורעות המדויקים, ומניעי הצדדים המעורבים, ובמרכזם בגין ובן-גוריון, נתונים לפרשנויות רבות וסותרות, המושפעות לא-מעט מעמדת המפרש.

בנוגע לבגין, יש הטוענים כי מטרת דרישתו הייתה להעלות את מוראל חייליו שלא-משכבר נאלצו לקבל את עולו של צה"ל, ולחזק את כוחות האצ"ל בירושלים. לעומתם נטען, כי שאיפת בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית על ידי השארת האצ"ל תחת פיקודו, ולחתור תחת הנהגת הצבא.

הטיעון הרשמי של בן-גוריון היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בכל הקשור למניעים אחרים של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו ומעמדו, ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי. על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו ניסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך". הביטוי "תותח קדוש" אינו נמצא בפרוטוקול הרשמי של הדיון אך הוא נמצא בדיווחים של עיתונאים שנכחו באולם.

ערב מלחמת ששת הימים הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור לראשות הממשלה (ממנה פרש ארבע שנים קודם לכן). בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים". מנגד, על סף מותו אמר בראיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג". מנחם בגין אמר לפני מותו שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.

במלאת 60 שנה לטיבוע "אלטלנה" נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ"ל (לא מוזכרים בה שלושת חיילי צה"ל שנהרגו באירוע). האנדרטה, דמוית אוניה טובעת, עשויה אבן גיר גלילית. היא עוצבה בידי דן רפפורט. בנוסף לשמות לוחמי אצ"ל שנהרגו, רשום על האנדרטה תמצות האירועים, על פי רוח יוצאי האצ"ל, בעברית ובאנגלית, וחקוקים עליה משפטים שאמר מנחם בגין ודברים של איש אצ"ל ששהה על הספינה.

אלטלנה בזיכרון הקולקטיבי

אלטלנה, נתן אלתרמן

מול עמוד העשן מן הים מול ספינת התחמושת באש על המים אל יכהה את עיננו עשן כתיבתם של קוראי "הבושה!" וסופקי הכפיים יעמוד נא העם ללא ניע עפעף וידע למראה השרפה העוממת כי הנשק הזה לא להבל נשרף... הוא מילא שירותו לאומה הלוחמת הוא שירת, שרפתו פירושה ניצחון! לייצרה של אומה על יצרו של עדר הוא שירת, שרפתו פירושה הנכון הוא קיום המרות ושמירת הסדר ייתכן כי הללו דברים פעוטים אך היום הם חומה למדינת היהודים ולכן שוא יריעו פלקטים בעיר "יום חרפה הוא יומה של שרפת הנשק!" לא, בעב הענן מסתכלת קהיר והיטב מסתכלות בו עמון ודמשק ועובר בהן רעד בצפות בן מעב פני האבן של עם מיוגע אך בוטח המביט בשרפת היקרים בכליו וזוכר רק את סוף חשבונו, לנצח שוב תכופנה קהיר ודמשק ראשן עוד תקווה שטיפחוה עולה בעשן

במשך שנים רבות נזכרת אלטלנה בשיח הציבורי לטוב ולרע בדיונים בין ימין ושמאל בפוליטיקה הישראלית. הקריאה "דרושה אלטלנה שנייה" נקראה לפני תוכנית ההתנתקות וכן בעקבות אירועי חוות גלעד.

לקריאה נוספת

• אליהו לנקין ספורו של מפקד אלטלנה, הוצאת הדר, ה'תשכ"ז
• אורי ברנר, אלטלנה - מחקר מדיני וצבאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח
• שלמה נקדימון, אלטלנה, הוצאת עידנים, 1978

קישורים חיצוניים

• פרשת אלטלנה, באתר האצ"ל
• פרשת האונייה אלטלנה, באתר עמותת דור הפלמ"ח
• מה קרה בפרשת אלטלנה, באתר מרכז מורשת בגין
• חמשת עצורי בית שאן, קטעי עיתונים
• פרשת אלטלנה, באתר מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית)- התייחסויות ציבוריות ומסמכים היסטוריים
• תמליל נאומו המשודר של בגין מיד לאחר ירידתו מהספינה
• פרשת אלטלנה: דוגמה לבירור שאלות על ההיסטוריה, באתר e-mago

מאיר זמיר, 61 שנה לאלטלנה : אונייה בוערת בחוף ירושלים, באתר הארץ, 19/06/09

• תמליל הצעת אי האמון של מנחם בגין על רקע פרשת אלטלנה הנאום ניתן 11 שנה לאחר הפרשה, ב-12 בינואר 1959
• תקרית "עקיבא" פרשת אלטלנה כפי שהיא מוצגת ברב המכר "אקסודוס"