מרגלית הר-שפי

אין תמונה חופשית

מרגלית הר-שפי (נולדה ב-1975), נמנתה עם מכריו של יגאל עמיר, לפני שרצח את יצחק רבין, והורשעה לאחר הרצח באי מניעת פשע, על כך שידעה אודות כוונותיו של הרוצח ולא דיווחה עליהן למשטרה. מאסרה קוצר בחנינה מטעם נשיא המדינה, לאחר שראש השב"כ הודיע לנשיא כי (בניגוד לקביעת רוב השופטים) הר-שפי לא ידעה על כוונת הרוצח.

טרום רצח רבין

מרגלית הר-שפי היא בתם של דב הר-שפי, לימים חבר מרכז הליכוד מטעם חטיבת "מנהיגות יהודית", ובטחה הר-שפי, מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג'.

בשנה שקדמה לרצח רבין הייתה מרגלית הר-שפי סטודנטית בשנתה הראשונה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן, ופעילה בארגון "שבתות-תמיכה" לחיזוק התנחלויות נגד הסכמי אוסלו המתהווים. בתחילת לימודיה באוניברסיטה, בהיותה כבת 19, התוודעה לעמיר. השניים נפגשו בקמפוס לעתים תכופות, ואף נסעו יחדיו (ויחד עם סטודנטים רבים אחרים) להשתתף באחת מן ההפגנות ב"יד ושם" שהייתה אמורה להתקיים (ולבסוף בוטלה) נגד מדיניות הממשלה. בפגישותיהם שוחחו הר-שפי ועמיר על נושאים אישיים ונושאים פוליטיים. כחודשיים לאחר שפגשה בו לראשונה, ויותר מחצי שנה לפני רצח רבין, החלה הר-שפי לשמוע הכרזות חוזרות ונשנות מצד עמיר, שניתנו הן בפומבי והן בשיחות פרטיות, כי רבין "בוגד" וכי "יש להורגו". בעקבות כך החלה הר-שפי לרופף בהדרגה את הקשר האישי ביניהם, עד שהוא הופסק כליל כחצי שנה לפני הרצח.

בפסק הדין במשפטה של הר-שפי תיאר השופט מישאל חשין את שיחותיהם של עמיר והר-שפי בעניין דין רודף, שהתקיימו כתשעה חודשים לפני הרצח:

עמיר התבטא [כי יש להרוג את יצחק רבין כמי שחל עליו דין רודף]... פעמים רבות, גם בנוכחות אחרים וגם בהיותו ביחידות עם המערערת, הגם שהמערערת לא הסכימה לדעתו וניסתה לשכנעו כי ייסוג בו מדעתו. כך, למשל, בהיותם באוטובוס – בחוזרם מ"יד-ושם", מקום שבו ביקשו להפגין אך הדבר נמנע מהם – אמר עמיר לנוכחים כי על יצחק רבין חל דין רודף, כי מסוכן הוא למדינה וכי יש להורגו נפש. הנוכחים ניהלו ביניהם ויכוח קולני על נושא זה, עד שהנוכחים האחרים התייאשו ונתכנסו בתוך עצמם. לא כן המערערת, אשר המשיכה יחידה להתווכח עם עמיר עד סוף הנסיעה.

דבריו של עמיר בעניין דין רודף הטרידו את הר-שפי, ובעקבותיהם פנתה לרב שלמה אבינר ושאלה אותו האם ישנם נימוקים הלכתיים שבאמצעותם היא תוכל לשכנע אחרים כי על רבין לא חל דין רודף. כן שאלה האם עליה לדווח לרשויות על אדם המכריז לתחולת דין רודף על יצחק רבין (כשם שיש לשקול לשים תחת הסגר - כלב בעל נביחות מבהילות שאינו נושך). הרב השיב כי אין דין רודף חל על רבין, וכי מאחר שהיא מתרשמת שאותו אדם - הטוען כי דין רודף חל על רבין - הוא "נובח לא נושך", אזי אין צורך לדווח עליו לרשויות רק בגלל אמירותיו המקוממות.

מיד לאחר רצח רבין

בליל הרצח, לאחר ששודר כי ראש הממשלה נרצח בידי צעיר מהרצליה, וניתנו פרטים מזהים נוספים, התקשרה הר-שפי לחברתה ושתיהן הביעו הלם הדדי מן האפשרות המסתברת והולכת שעמיר הוא הרוצח. עוד התקשרה לביתו של עמיר עצמו, לברר האם הוא הרוצח.

לאחר הרצח נעצרה הר-שפי פעמיים על ידי חוקרי השב"כ, יחד עם מעצרם של מכרים אחרים של עמיר. החוקרים ניסו לבדוק האם היה להר-שפי קשר ישיר למעשה הרצח. תוצאות החקירה שללו אפשרות זו, והיא שוחררה ממעצר. במהלך החקירה כתב יגאל עמיר מכתב למרגלית הר-שפי, ובו משפטים כמו "תספרי כל מה שאמרתי לך אי פעם" ו"הם יודעים הכל, ממילא לא יקרה לך כלום."‏‏

כשנה לאחר הרצח החליטה פרקליטת המדינה עדנה ארבל להעמיד את הר-שפי לדין באשמת אי מניעת פשע, בטענה שהר-שפי ידעה מראש על כוונת עמיר לבצע את הרצח, אך לא עשתה דבר כדי למונעו ואף לא דיוחה על כך לרשויות. זאת בניגוד לגרסת הר-שפי, אשר העידה בחקירותיה בשב"כ כי ראתה בעמיר "פנטזיונר" ו"שחקן" נטול יומרה מעשית לבצע התנקשות, וכי הרצח עצמו הפתיע אותה.

קביעות בית המשפט בפרשת הר-שפי

משפטה התנהל בשנים 1997 - 2001. בעקבות שני ערעוריה, היא נדונה בכל שלוש הערכאות, ונקבע בהן שידעה על כוונותיו של עמיר לרצוח את רבין.

בבית המשפט נקבע כי הר-שפי התנגדה ערכית לכל רעיון אפשרי של רצח, וכי אף ניסתה - הן בוויכוחיה עם עמיר הן באזהרתה אותו והן בפניותיה לאישים שונים בעניינו - למנוע ממנו להכריז את הכרזותיו האלימות, אשר (על פי עדותה) - קוממו אותה מוסרית, ואף הפריעו לה, טרם הרצח, כפי שמפריעות "נביחות מבהילות של כלב לא נושך" כדימויו של עמיר בעיניה עד הרצח. עוד נקבע כי נמנעה מלהיענות לבקשת עמיר להעניק לו מידע-אמת אודות הנשקייה במקום מגוריה, זאת (על-פי עדותה) מתוך שיקול של מניעת מידע ביטחוני רגיש מאוזניים זרות של אדם בלתי מוסמך - כפי שנתפס עמיר בעיניה עד הרצח.

השאלה העיקרית שעמדה להכרעתו של בית המשפט, הייתה האם - מתוך ההצהרות המילוליות שיצאו מפיו של עמיר - באה הר-שפי לכלל "ידיעה" על יומרה מעשית של עמיר לרצוח את רבין. השופטת דבורה ברלינר בעלת דעת-המיעוט בבית המשפט המחוזי, הציעה לקבל את טענת הר-שפי, מחמת הספק. עמדת השופטת ברלינר לא התקבלה על דעת שאר עמיתיה להרכב, וגם לא בבית המשפט העליון.

בפסק הדין של בית המשפט העליון קבע השופט חשין כי דברי הר-שפי, שהכרזותיו האלימות של עמיר לא עוררוה להחשיבו כבעל יומרה מעשית לבצע התנקשות, ראויים להידחות "כְגִרְסָה בלתי סבירה". חשין הוסיף וקבע: "המסקנה הנדרשת מכל אלה היא, שהמערערת ידעה ידוע-היטב שלדעת יגאל עמיר חל על רבין דין רודף – קרא: כי יצחק רבין, לדעתו של יגאל עמיר, בן-מוות הוא – ולא עוד, אלא שיגאל עמיר מתכוון, הוא-עצמו, לרצוח את רבין נפש". עקב קביעה זו, ובשל העובדה כי הר-שפי לא דיווחה למשטרה על כוונת עמיר, החליט הרכב שופטי בית המשפט העליון פה אחד לדחות את הערעור של הר-שפי על הרשעתה המוקדמת (ברוב דעות), ואז החליט ברוב דעות (של השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין) לאשר את המאסר בפועל שנקבע בבית משפט השלום לתשעה חודשים; זאת בניגוד לדעת-המיעוט (של השופט יעקב טירקל), אשר שלל מאסר בפועל.

מאסרה של הר-שפי

בשנת 2001, יותר מחמש שנים לאחר רצח רבין, החלה הר-שפי לרצות את מאסרה. בפועל, ימי שהותה בכלא היו מחצית מתשעת חודשי המאסר שנגזרו עליה, וביחד עם ימי מעצרה (כולל הקדמה מינהלית סטנדרטית של השיחרור מטעם הנהלת הכלא) - הם עלו לשני שלישים בדיוק מתקופה זו. לאחר שוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר סירבה לנכות את השליש הנותר ממאסרה של הר-שפי‏‏ (בנימוק שעל אף "התנהגותה המופתית" בכלא ועל אף הבעת הצער מצידה על "הטעות בראיית המציאות" כלשונה - היא מכל-מקום נמנעה מלהביע מפורשות "חרטה על מעשיה", בהמשיכה לכפור בפסק הדין המרשיע שיוחס לה על ידי רוב השופטים), חנן אותה נשיא המדינה משה קצב - בנכותו שליש מתקופת מאסרה‏‏, בין השאר לאור המלצתם של ראשי השב"כ לשעבר האחראים לחקירתה, עמי אילון וכרמי גילון, שאף הצהירו בריש גלי כי הר-שפי לא ידעה מראש על תוכנית הרצח.

בחודש אוגוסט 2001 שוחררה הר-שפי מהכלא. בצאתה, הכריזה: "אם הייתי יודעת מה הוא התכוון, הייתי עושה הכול כדי למנוע זאת. זאת האמת, וגם תשעה חודשים לא היו משנים זאת".

הסערות הציבוריות שעוררה פרשת הר-שפי

פרשת הר-שפי עוררה סקרנות ציבורית וסערת רגשות בשני קצות הקשת הפוליטיים: בצד הימני של המפה הפוליטית יש שראו בה שעיר לעזאזל וקורבן של ציד מכשפות; בצד השמאלי של המפה יש שראו בה שותפה לפעילות שקדמה לרצח. ויכוחי ימין-שמאל בעניינה לובו על ידי הלהט הציבורי הכללי בפרשת רצח יצחק רבין.

מיד לאחר הרצח הודלפו לעיתונות פרטים שונים מחקירתה של הר-שפי בשב"כ. בין השאר, טען חוקרה של הר-שפי כי בחקירתה היא סרבה לעמוד דום בצפירה‏‏ לזכר רבין וכי היא סירבה להוסיף את הביטוי ז"ל לשמו‏‏; ההד אשר לו זכתה טענה זו חיזק בקרב רבים בשמאל את הדימוי השלילי שהיה להר-שפי אצלם, כ"יהירה ומתנשאת"[1]. מאידך, הר-שפי עצמה הכחישה את הסיפור שייחס לה חוקרה, ואף טענה כי בחקירתה הוא שיבש דברים שאמרה והתנכל לה על רקע דעותיה הפוליטיות הנחרצות נגד הסכמי אוסלו; טענות הר-שפי חיזקו בקרב רבים בימין את הדימוי שהיה לה אצלם, כנרדפת על לא עוול בכפה.

שבועות מעטים לפני שניתן פסק הדין הסופי בעניינה, ניסתה הר-שפי לעבוד כמורה בפסגות; כשנודע הדבר - התחוללה סערה ציבורית, שהביאה לפיטורי הר-שפי - בהוראה ישירה של ראש הממשלה ושר החינוך, אהוד ברק[2].

החלטת נשיא המדינה לחון את הר-שפי - גרמה לסערת רגשות חדשה ולתרעומת רבה בקרב השמאל בישראל. חבר הכנסת איתן כבל עתר לבג"ץ כנגד החלטת הנשיא, אך עתירתו נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר הבהיר כי שיקולי החנינות של נשיא-המדינה אינם שפיטים, וכי לכן "קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע".

מאז שחרורה, מרגלית הר-שפי נעלמה מהתודעה הציבורית, ושבה לאלמוניות.

ב-10 באפריל 2007 השתתף ח"כ עמי אילון בכנס פעילי מפלגת העבודה באשקלון, וכשנשאל מדוע תמך במתן חנינה להר-שפי השיב: "הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים, אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת"‏‏.

בעקבות דבריו של איילון, ודברים שכתב קודמו בתפקיד, כרמי גילון, יצא הרב יעקב מדן, שכבר בעת מאסרה של הר-שפי מתח ביקורת חריפה על פסק הדין בעניינה‏‏, בקריאה לערוך להר-שפי משפט חוזר, שישיב לה את שמה הטוב‏‏. מדן רואה במשפט הר-שפי סמל לשסע שנפער בין השמאל הציוני לציבור הדתי-לאומי: "אצל רבים מבני הציונות הדתית קיימת מאז הרצח תחושה, שביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בקשת האמת והצדק והתיקון בטלה בששים אצל בקשת השנאה והרדיפה לשמה. המקרה שלפנינו הוא מבחן נכון לשאלת אמיתותה של תחושה זו."

לקריאה נוספת

• ברוך קרא, הארץ, 22.7.01, עמוד 3, ראיון עם עמי איילון.
• כרמי גילון, שב"כ בין הקרעים (הוצאת משכל), עמוד 261.

קישורים חיצוניים

• על פי ‎3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פסק הדין בערעור של מרגלית הר-שפי בבית המשפט העליון
• פסק הדין בערעור של מרגלית הר-שפי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, המכיל את דעת המיעוט לזכותה
• טלי ערד ולינוי בר גפן, מסמך: חנינת הר-שפי - הנימוקים המלאים
• מי האשם האמיתי באי-מניעת רצח ראש-הממשלה? מאמר מאת פרופ' אליאב שוחטמן