הטרוטופיה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־16:57, 9 בנובמבר 2005

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

[ר.ל.]מישל פוקו (Foucault), בספרו Discipline and Punish, מתאר כיצד הבניה מרחבית של הסובייקט מביאה לפירוק של העצמי כפועל של כוח , כלומר – כיצד התרבות והחברה, שהן בעלות כוח מצד אחד ואינטרס מוגדר לממשו מצד שני, מגדירות את הסובייקט תחילה דרך הבחנה מרחבית שלו כאותם הכלואים, המאושפזים: המאובחנים. כל אלה יכולים להיות מוגדרים כסובייקטים, כלומר – חברים במבנה החברתי, שהם בעלי-רצון חופשי מעצם הגדרתם כבני אדם, אבל בו בזמן הם נתינים של התרבות שחוקרת אותם כמושאים, ובונה אותם כיישויות חברתיות מותאמות-תרבות תוך כדי חקירה. אז מפרקת ההטרוטופיה את הסובייקט כמושא-מחקר שמאפשר להן להגדיר אותו מחדש דרך תיקונו ומישמועו "הנכון". פוקו טען כי בתי-הכלא /המשוגעים /החולים וגם בתי-הספר למשל, מהווים הטרוטופיות. אלה הם אתרים מופרדים מסביבתם השולטים לחלוטין בתנועות אליהם, מהם ובתוכם. [ר.ל.] המושג 'הטרוטופיה' מורכב מטופוס=מקום והטרו=שונה/מגוון. כוונתו של פוקו, בשלב הראשון של ניסוח המונח, היה לתאר צורה מסוימת של ארגון המרחב, המצליבה מרחב פיזי ומרחב לשוני. המרחב הפיזי כולל בו הצבה של חלקים מהעולם הממשי (דברים) שהמרחב הלשוני ממיין (באמצעות מילים, שפה). מכאן גם שמו של ספרו של פוקו מ-1966 שדן ברעיון ההטרוטופיה, המילים והדברים. פוקו רוצה, דרך השימוש במושג זה, להאיר ולהעיר על הדרך בה מנסים בני-אדם, דרך שימושם בשפה ככלי לוגי (מוגבל למדי), למיין ולקטלג את המציאות, וכך להבין ולהסביר אותה. המילים שמרכיבות את השפה מושתתות על מערכת חלוקות בסיסיות בינאריות, שהולכת ומסתעפת אל קטגוריות משנה קטנות יותר בנסיון להקיף ולהכליל את מלוא המציאות. הבעיה היא שהחוקיות, הלוגיקה והמישמוע (הענקת-משמעות) שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ולהתמרד נגד חוסר הטבעיות שבחלוקות השרירותיות של השפה. בסופו של תהליך החוק קורס, הוא אבסורדי מדי ולא מתאים ליישום מוחלט על המציאות, הוא גם מביא להבנה מוטעית ומוגבלת של האדם את עולמו. לפי פוקו ההטרוטופיה אולי נסמכת על העולם הממשי אבל מתעלמת ממנו בו-זמנית וכאן נפילתה: מכיוון שהמציאות לא פועלת באופן זה לא ניתן הפרוייקט ההטרוטופי של השפה לביצוע. האדם מגלה, למרבית תסכולו, שהוא לא מצליח למשמע את המרחב ושכל מיני תופעות במציאות לא מתיישבות עם חלוקותיה של השפה. השפה, השולטת במחשבה ובחיים של כל אינדוידואל בחברה כלשהי, לא יכולה לסבול חריגים, והיא מנסה להכליא שני דברים שלאו דווקא מתיישבים לשם הבנה, תפיסה ומישטור-מנטלי שלהם. [ר.ל.] בשנת 1967 פוקו משתמש במונח באופן מרחבי, כדי להסביר אופן שליטה של מערכת חברתית כלשהי ביחידים. הוא מתייחס להטרוטופיה כמרחב ממשמע (מחיל-משמעת) שמאפשר שליטה מקסימלית בסובייקטים שבתוכה, כאשר בידודה הפיסי-חברתי מאפשר גם קיומן של דיסציפלינות (מכלולי/ תחומי משמעויות ומונחים) שמאפשרות חזרה את קיומה שלה. כלומר – מדע, הכולל דיסציפלינות מחקר שונות ומגוונות, הוא דבר שיש לו בסיס פיסי הטרוטופי ואשר את התופעה שהוא חוקר ניתן לראות בתוך שטח ההטרוטופיה. הטרוטופיה יכולה להיות מעבדה או בית-כלא והדיסציפלינה תהיה פיסיקה/כימיה או סוציולוגיה (אנתרופולוגיה)/פסיכולוגיה בהתאמה – המרחב המופרד פיסית והסגור מאפשר חקירה (ב"תנאי-מעבדה") של מושא מחקר כלשהו. הארכיטקטורה הפנימית של המרחבים ההטרוטופיים יכולה להשתנות, אולם העקרונות שמכתיבים את מאפייניהם הפיסיים זהים: הם מוקפים תמיד קיר מפריד כלשהו עליו מוצבת שמירה קפדנית, ובתוכם הם מחלקים את המרחב לפי רמת הנגישות של גורמים שונים אל גורמים אחרים. כך, מקומות מסויימים בתוך המבנה שייכים לאוכלוסיות שונות, כאשר ההיררכיה בין האוכלוסיות נקבעת לפי אלה שהם בעלי הגישה הרבה ביותר אל מספר המקומות הרב ביותר בתוך ההטרוטופיה. הסובייקטים הנחקרים, כלומר – נתיני ההטרוטופיה, הם בעלי הגישה המועטת ביותר אל מקומות שונים. כמו-כן, יש לציין שהמונח 'נגישות' קשור גם לרמת הניראות של השוהים בהטרוטופיה. הסובייקט-הנתין יהיה תמיד מתוצפת על-ידי בעלי-הסמכות ושליחי ההטרוטופיה (שלא תמיד יהיו נראים). ההטרוטופיה מוכיחה את נחיצות קיומה על-ידי חקירתה וצפייתה בתופעה מסויימת - ברגע שהדבר נצפה במסגרת ההטרוטופיה הוא מהווה אישור לנחיצותה זו. המרחב ההטרוטופי הוא חותמת של לגיטימציה ממסדית מוכרת, הנחוצה לקיום הדיסציפלינה שמקיימת אותה ושמתקיימת בתחומה. העצמי המופרד, אם-כן, נמצא שם תחת פירוק מתמיד שבסיסו בלגיטימציה של השלטון ההגמוני בעל הכוח, שמעוניין בפירוק והפרדה אלה למען הצדקתו, ריבונותו, הפריית כוחו ושליטתו. כך יוצא שהדיסציפלינה המחקרית מביאה גם להחלת משמעת - שני הצדדים של אותה מילה – Discipline. המרחב, בניגוד לזמן, מאפשר שליטה בתנועות ובתופעות, והיתרון לתרבות הוא שכל דבר שלא נופל לקטגוריות המקטלגות של ההטרוטופיה מוגדר כסטיה ומושם בהטרוטופיה מרחבית מופרדת, ואז אינו מפריע לסדר החברתי עד שהוא מתוקן.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 {{לשכתוב}}
-(ר.ל.) מישל פוקו (Foucault), בספרו "לפקח ולהעניש" (Discipline and Punish), מתאר כיצד הבניה מרחבית (כלא) של הסובייקט מביאה לפירוק של העצמי כפועל של כוח , כלומר – כיצד הסובייקט בונה את עצמו דרך הבחנה מרחבית שלו מאלה הכלואים, המאושפזים: המאובחנים.  פוקו טוען  כי בתי-הכלא /המשוגעים /החולים וגם בתי-הספר  מהווים הטרוטופיות, כלומר – אתרים מופרדים מסביבתם השולטים בתנועות אליהם, מהם ובתוכם.
+[ר.ל.]מישל פוקו (Foucault), בספרו Discipline and Punish, מתאר כיצד הבניה מרחבית של הסובייקט מביאה לפירוק של העצמי כפועל של כוח , כלומר – כיצד התרבות והחברה, שהן בעלות כוח מצד אחד ואינטרס מוגדר לממשו מצד שני, מגדירות את הסובייקט תחילה דרך הבחנה מרחבית שלו כאותם הכלואים, המאושפזים: המאובחנים.  כל אלה יכולים להיות מוגדרים כסובייקטים, כלומר – חברים במבנה החברתי, שהם בעלי-רצון חופשי מעצם הגדרתם כבני אדם, אבל בו בזמן הם נתינים של התרבות שחוקרת אותם כמושאים,  ובונה אותם כיישויות חברתיות מותאמות-תרבות תוך כדי חקירה. אז מפרקת ההטרוטופיה את הסובייקט כמושא-מחקר שמאפשר להן להגדיר אותו מחדש דרך תיקונו ומישמועו "הנכון".  פוקו טען  כי בתי-הכלא /המשוגעים /החולים וגם בתי-הספר  למשל, מהווים הטרוטופיות. אלה הם אתרים מופרדים מסביבתם השולטים לחלוטין בתנועות אליהם, מהם ובתוכם.
-המושג 'הטרוטופיה' מורכב מטופוס=מקום והטרו=שונה/מגוון.  כוונתו של פוקו לתאר צורה מסוימת של ארגון המרחב, המצליבה מרחב פיזי ומרחב לשוני: המרחב הפיזי כולל בו הצבה של חלקים מהעולם הממשי (דברים) שהמרחב הלשוני ממיין (באמצעות מילים, שפה).  מכאן גם שמו של ספרו של פוקו מ-1966 שדן ברעיון ההטרוטופיה, "המילים והדברים" (Les Mots et les Choses).  פוקו רוצה, דרך השימוש במושג זה, להאיר ולהעיר על הדרך בה מתיימרת האנושות, באמצעות הכלים הלוגיים המוגבלים שבידה, למיין ולקטלג את המציאות.  הכלים הלוגיים הן אותן מילים שמרכיבות את השפה שתמיד נשענת על חלוקות בסיסיות בינאריות שהולכות ומסתעפות בנסיון להקיף ולהכליל את מלוא המציאות.  השפה הזו, טוען פוקו, היא הצורה היחידה של האדם להבין את המציאות בה הוא חי תוך ייצור של לפחות איזושהי מראית עין של סדר.  הבעיה היא שהחוק, הלוגיקה, המישמוע שמנסה האדם להחיל על המרחב, משתבש והמרחב כאילו מתמרד נגד חוסר הטבעיות שבחלוקות השרירותיות של השפה.  בסופו של תהליך החוק קורס, הוא אבסורדי מדי ולא מתאים ליישום מוחלט על המציאות, הוא גם מביא להבנה מוטעית ומוגבלת של האדם את עולמו. לפי פוקו ההטרוטופיה אולי נסמכת על העולם הממשי אבל מתעלמת ממנו בו-זמנית וכאן נפילתה.  מכיוון שהמציאות לא פועלת באופן זה לא ניתן הדבר לביצוע, והסובייקט מגלה מדי פעם, למרבית תסכולו, שהוא לא מצליח למשמע את המרחב ושכל מיני תופעות במציאות לא מתיישבות עם חלוקותיה של השפה.  דוגמא טובה, אם כי קיצונית, לכך יכולה להיות אותם אנדרוגנוסים: בני אדם שנולדים עם מערכות רביה נקביות וזכריות גם יחד.  כשאירוע כזה מתרחש הוא מעורר שאלות רפואיות, אתיות ומצפוניות.  בסופו של דבר בדרך-כלל בוחרים הרופאים את מינו של היצור המוזר עבורו והוא לעיתים חי את כל חייו בהרגשה שהוא מישהו אחר ממין אחר, גם אם לא ידע על עברו הרפואי המפוקפק.  השפה, השולטת במחשבה ובחיים של כל אינדוידואל בחברה כלשהי, לא יכולה לסבול חריגים: לאיזה שירותים ציבוריים ייכנס היצור, איך יקראו לו ברחוב, עם מי ישחק בהפסקות, איזה נושא ילמד בלימודים גבוהים וכיו"ב.  כלומר – ההטרוטופיה מנסה להכליא שני דברים שלאו דווקא מתיישבים, לשם הבנה ומישטור שלהם. (ר.ל.)
+[ר.ל.] המושג 'הטרוטופיה' מורכב מטופוס=מקום והטרו=שונה/מגוון.  כוונתו של פוקו, בשלב הראשון של ניסוח המונח, היה לתאר צורה מסוימת של ארגון המרחב, המצליבה מרחב פיזי ומרחב לשוני. המרחב הפיזי כולל בו הצבה של חלקים מהעולם הממשי (דברים) שהמרחב הלשוני ממיין (באמצעות מילים, שפה).  מכאן גם שמו של ספרו של פוקו מ-1966 שדן ברעיון ההטרוטופיה, המילים והדברים.  פוקו רוצה, דרך השימוש במושג זה, להאיר ולהעיר על הדרך בה מנסים בני-אדם, דרך שימושם בשפה ככלי לוגי (מוגבל למדי), למיין ולקטלג את המציאות, וכך להבין ולהסביר אותה.  המילים שמרכיבות את השפה מושתתות על מערכת חלוקות בסיסיות בינאריות, שהולכת ומסתעפת אל קטגוריות משנה קטנות יותר בנסיון להקיף ולהכליל את מלוא המציאות.  הבעיה היא שהחוקיות, הלוגיקה והמישמוע (הענקת-משמעות) שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ולהתמרד נגד חוסר הטבעיות שבחלוקות השרירותיות של השפה.   בסופו של תהליך החוק קורס, הוא אבסורדי מדי ולא מתאים ליישום מוחלט על המציאות, הוא גם מביא להבנה מוטעית ומוגבלת של האדם את עולמו. לפי פוקו ההטרוטופיה אולי נסמכת על העולם הממשי אבל מתעלמת ממנו בו-זמנית וכאן נפילתה:  מכיוון שהמציאות לא פועלת באופן זה לא ניתן הפרוייקט ההטרוטופי של השפה לביצוע. האדם מגלה, למרבית תסכולו, שהוא לא מצליח למשמע את המרחב ושכל מיני תופעות במציאות לא מתיישבות עם חלוקותיה של השפה. השפה, השולטת במחשבה ובחיים של כל אינדוידואל בחברה כלשהי, לא יכולה לסבול חריגים, והיא מנסה להכליא שני דברים שלאו דווקא מתיישבים לשם הבנה, תפיסה ומישטור-מנטלי שלהם.
-בשנת 1967 עובר המושג לשלב אבולוציוני אחר אצל פוקו והוא משתמש בו כדי להסביר אופן שליטה של מערכת ביחידים: כעת ההטרוטופיה מהווה מרחב ממשמע ומאפשרת שליטה מקסימלית בסובייקטים שבתוכה, כאשר בידודה החברתי מאפשר גם קיומן של דיסציפלינות שמאפשרות את קיומה שלה.  כלומר – מדע, הכולל דיסציפלינות מחקר שונות ומגוונות, הוא דבר אשר יש לו בסיס הטרוטופי ואשר את התופעה שהוא חוקר ניתן לראות בתוך ההטרוטופיה. ברגע שנצפה הדבר בתוך ההטרוטופיה הוא מהווה אישור לנחיצות קיומה ואילו היא מהווה חותמת לגיטימציה לנחיצות הדיסציפלינה במסגרתה נחקרת אותה תופעה, ומתוך שכך גם לנחיצותו של מדע חוקר.  כך הטרוטופיה יכולה להיות מעבדה או בית-כלא והדיסציפלינה תהיה פיסיקה / כימיה או סוציולוגיה (אנתרופולוגיה) / פסיכולוגיה בהתאמה.  העצמי, אם-כן, נמצא שם תחת פירוק מתמיד שבסיסו בלגיטימציה של השלטון ההגמוני, הוא הכוח, שמעוניין בפירוק והפרדה אלה למען ריבונותו, הפריית כוחו ושליטתו.  כך יוצא שהדיסציפלינה מביאה גם למשמעת, שני הצדדים של אותה מילה – Discipline.  המרחב, בניגוד לזמן, מאפשר שליטה בתנועות ובתופעות, ובחברה כה מורכבת כמו זו היום יש בכך יתרון עצום: כל דבר שלא נופל לקטגוריות המקטלגות של ההטרוטופיה מוגדר כסטיה ומושם בהטרוטופיה מרחבית.  כך מביא פוקו את הדוגמא של בית-אבות, שם הבטלה הנגזרת מהזיקנה והמהווה אנטיתזה לכל מה שהוא החיים כיום, מסומנת כסטיה והזקנים מנוהלים על-ידי פעילויות ומרחבים שעוזרים לחברה לספח אותם עדיין כחלק ממנה. (ר.ל.)
+[ר.ל.] בשנת 1967 פוקו משתמש במונח באופן מרחבי, כדי להסביר אופן שליטה של מערכת חברתית כלשהי ביחידים. הוא מתייחס להטרוטופיה כמרחב ממשמע (מחיל-משמעת) שמאפשר שליטה מקסימלית בסובייקטים שבתוכה, כאשר בידודה הפיסי-חברתי מאפשר גם קיומן של דיסציפלינות (מכלולי/ תחומי משמעויות ומונחים) שמאפשרות חזרה את קיומה שלה.  כלומר – מדע, הכולל דיסציפלינות מחקר שונות ומגוונות, הוא דבר שיש לו בסיס פיסי הטרוטופי ואשר את התופעה שהוא חוקר ניתן לראות בתוך שטח ההטרוטופיה.  הטרוטופיה יכולה להיות מעבדה או בית-כלא והדיסציפלינה תהיה פיסיקה/כימיה או סוציולוגיה (אנתרופולוגיה)/פסיכולוגיה בהתאמה – המרחב המופרד פיסית והסגור מאפשר חקירה (ב"תנאי-מעבדה") של מושא מחקר כלשהו. הארכיטקטורה הפנימית של המרחבים ההטרוטופיים יכולה להשתנות, אולם העקרונות שמכתיבים את מאפייניהם הפיסיים זהים: הם מוקפים תמיד קיר מפריד כלשהו עליו מוצבת שמירה קפדנית, ובתוכם הם מחלקים את המרחב לפי רמת הנגישות של גורמים שונים אל גורמים אחרים. כך, מקומות מסויימים בתוך המבנה שייכים לאוכלוסיות שונות, כאשר ההיררכיה בין האוכלוסיות נקבעת לפי אלה שהם בעלי הגישה הרבה ביותר אל מספר המקומות הרב ביותר בתוך ההטרוטופיה. הסובייקטים הנחקרים, כלומר – נתיני ההטרוטופיה, הם בעלי הגישה המועטת ביותר אל מקומות שונים. כמו-כן, יש לציין שהמונח 'נגישות' קשור גם לרמת הניראות של השוהים בהטרוטופיה. הסובייקט-הנתין יהיה תמיד מתוצפת על-ידי בעלי-הסמכות ושליחי ההטרוטופיה (שלא תמיד יהיו נראים).  ההטרוטופיה מוכיחה את נחיצות קיומה על-ידי חקירתה וצפייתה בתופעה מסויימת - ברגע שהדבר נצפה במסגרת ההטרוטופיה הוא מהווה אישור לנחיצותה זו. המרחב ההטרוטופי הוא חותמת של לגיטימציה ממסדית מוכרת, הנחוצה לקיום הדיסציפלינה שמקיימת אותה ושמתקיימת בתחומה.  העצמי המופרד, אם-כן, נמצא שם תחת פירוק מתמיד שבסיסו בלגיטימציה של השלטון ההגמוני בעל הכוח, שמעוניין בפירוק והפרדה אלה למען הצדקתו, ריבונותו, הפריית כוחו ושליטתו.  כך יוצא שהדיסציפלינה המחקרית מביאה גם להחלת משמעת - שני הצדדים של אותה מילה – Discipline.  המרחב, בניגוד לזמן, מאפשר שליטה בתנועות ובתופעות, והיתרון לתרבות הוא שכל דבר שלא נופל לקטגוריות המקטלגות של ההטרוטופיה מוגדר כסטיה ומושם בהטרוטופיה מרחבית מופרדת, ואז אינו מפריע לסדר החברתי עד שהוא מתוקן.