סרבנות בישראל

סרבנות בישראל היא תופעה שהתבטאה עד היום בעיקר בסירובו של חייל בצה"ל למלא פקודות חוקיות מסוימות שניתנו לו על ידי מפקדיו, ולעתים סירוב מלא לשירות בו, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות ממשלת ישראל, שאותה מבצע הצבא, או מתוך פציפיזם.

אחרי אירועי כפר קאסם, על מנת להתמודד עם סרבנות הנובעת מפרשנותו של חייל את החוק הגדירה מדינת ישראל בחוקיה את המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", המאפשרת לחייל לסרב לבצע פקודה משום שהיא נראית לו בלתי-חוקית.

מהות הסרבנות בישראל

סרבנות היא סירוב פקודה הבא ממניעים פוליטיים-אידאולוגיים. סירוב להתגייס או לבצע פקודה מסוימת ממניעי פחד, עייפות, נוחות וכדומה מוגדר כסירוב פקודה בלבד, ואינו נכלל בהגדרת סרבנות. כמעט בכל אחת ממלחמות ישראל, היו חיילים שסירבו לבצע את המשימה שהוטלה עליהם ממניעים פוליטיים או מצפוניים שונים; אם כי עד לאינתיפאדת אל אקצא, הסרבנות הייתה נחלתו של מיעוט קטן ושולי, ובאה בעיקר מכיוון השמאל הרדיקלי, מטעמים פציפיסטים או מתוך התנגדות לנוכחות צה"ל ביהודה, שומרון ועזה או לפעולותיו באזור.
החל מאינתיפאדת אל אקצא (שנת 2000), החל גל של מקרי סרבנות משמאל גם מכיוונם של לוחמים בצה"ל, ואף מכיוונם של קצינים. ההתנתקות בשנת 2005 הולידה סוג חדש של סרבנות בישראל: סרבנות מימין, אשר באה מכיוונם של חיילים דתיים לאומיים המסרבים לסייע לפינוי יישובים, ובמיוחד מכיוונם של בני הישיבות.

להלן סוגי הסרבנות בישראל (לא נכללות כאן כל הקבוצות הפטורות מעשית משירות מטעמים שונים):

סרבנות משמאל

• סירוב עקרוני לשרת בכל צבא שהוא מטעמי פציפיזם. דוגמה: פרופיל חדש.
• סירוב לשרת בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מתוך התנגדות לכיבוש. דוגמה: אומץ לסרב.
• סירוב להשתתף בפעילות צבאית הנוגדת לכאורה את המשפט הבינלאומי.

סרבנות מימין

• סירוב עקרוני לשרת בצבא הכפוף לממשלה המיישמת מדיניות של מסירת חלקים מארץ ישראל.
• סירוב להשתתף בפינוי התנחלויות וכן סירוב ביצוע כל משימה שיש בה כדי לפגוע בריבונות היהודית על שטח מארץ ישראל.
• סירוב להשתתף בפעילות צבאית הנובעת ממניעים פוליטיים ולא ביטחוניים עקב אי הסכמה פוליטית או אידאלוגית עם מהלכים אלו, או אי הסכמה לשימוש בצבא ככלי ליישמם.

מדינת ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית ובשל כך ההתנגדות לשלטון במדינת ישראל מותרת מבחינה עקרונית, עם זאת, בעיני רובה המוחלט של החברה הישראלית הסרבנות נחשבת ללא-לגיטימית, שכן היא נתפסת כניסיון של המיעוט לכפות את דעתו על הרוב, אשר החליט באופן דמוקרטי לשלוח את הצבא למשימות מסוימות. הסרבנים מצדם טוענים בדרך כלל, כי סרבנותם איננה פוליטית אלא מצפונית, שכן המצפון שלהם לא מאפשר להם לציית לפקודה אשר קיבלו (להשתתף בפעולה צבאית מסוימת בשטחים, או לחלופין, להשתתף בפינוי התנחלויות). טיעון נוסף המשמש לעתים קרובות את הסרבנים הוא, שהפקודה שהם קיבלו היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

סרבנות הנובעת מהתנגדות כללית לשרת בכל צבא שהוא, דהיינו, מהשקפת עולם פציפיסטית, מוכרת רשמית כסיבה לאי-גיוס בנות לצה"ל. לעומתה, התנגדות לגיוס חובה ספציפי לצה"ל כצבאה של מדינת ישראל או לסירוב למלא פקודות מסוימות, נקראת לעתים "סרבנות חלקית" או "סרבנות סלקטיבית". לעתים מוקעת הסרבנות, ובעיקר זו הסלקטיבית, ככזו שאינה מונעת מטעמי מצפון, כלומר פעולה אישית בה נוקט אדם על מנת להשקיט את מצפונו הוא בלבד, אלא כסרבנות פוליטית. "סרבנות פוליטית" מוגדרת כשימוש בסרבנות לשירות צבאי או לפקודות מסוימות על מנת להשיג מטרה פוליטית כל שהיא, להשפיע על מקבלי ההחלטות או על דעת הקהל הציבורית. תנועות הסרבנות אינן מקבלות טענה זו וטוענות שסרבנות יכולה (ואף חייבת) להיות מצפונית ופוליטית בו זמנית.

הסרבנות מופיעה כפעולה של יחידים, או כפעולה מאורגנת של קבוצה. קשת הדעות הרחבה היא הסיבה העיקרית שלתופעת הסרבנות אין ארגון דגל אחד. סיבה נוספת היא שרוב הסרבנים עד היום טענו כי פעולתם מצפונית-אישית, וככזו אין היא מונעת מהחלטה קבוצתית כל שהיא. רוב תנועות הסרבנות בישראל הגדירו עצמן כארגוני מידע, תמיכה וסיוע לסרבנים, אך לא כגוף המחולל סרבנות.

ניסיון לקבוע קו גבול בין סרבנות לגיטימית לשאינה לגיטימית נעשה על ידי הסוציולוג ד"ר לב גרינברג:

"אין לאף אחד זכות להתנגד בכוח לצה"ל או לסמכות המדינה. זו המרדה והיא מחייבת איסור מוחלט וענישה מחמירה. אין כל השוואה בין סירוב מצפוני, אישי ובלתי אלים המבקש להשפיע על ידי נכונותו לשאת בעונש, לבין התנגדות קולקטיבית, מאורגנת ואלימה המערערת את סמכות המדינה ומתעמתת אתה בכוח".

יש הטוענים שהתגברות תופעת הסרבנות בשנות ה-2000 והשינוי ההדרגתי בדעת הציבור לגבי הסרבנות נובעים מהפכתו של הצבא לפוליטי יותר, דהיינו, לצבא אשר מבצע לא רק פעולות ביטחוניות גרידא, אלא גם פעולות שנויות במחלוקת הנובעות (בעיני חלק מהציבור) ממדיניותה של ממשלה ספציפית ולאו דווקא משיקולי ביטחון (כמו אבטחת התנחלויות והקמת מחסומים מחד, או פינוי התנחלויות מאידך). בנוסף לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד שגינו את תופעת הסרבנות, זכתה התופעה להתנגדותו החריפה של הפילוסוף אסא כשר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל. לעומתו, ישעיהו ליבוביץ' נודע בתמיכתו הגלויה והפרובוקטיבית בתופעת הסרבנות.

היסטוריה

מקום המדינה עד למלחמת ששת הימים

הסרבן הראשון בארץ שסיפורו התפרסם הוא יוסף אקְסֵן, תותחן שסירב לפקודת בן-גוריון להפגיז את הספינה "אלטלנה", ואף הצהיר שהוא מוכן להישפט ולהיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. באותו אירוע סירבו גם טייסים בחיל האוויר להפציץ את האוניה.

בשנת 1954 ביקש עו"ד אמנון זכרוני, להשתחרר משירות צבאי בגין פציפיזם. בתחילה סירב שר הביטחון, פנחס לבון לשחררו, אך זכרוני שוחרר לבסוף.

ממלחמת ששת הימים עד לאינתיפאדת אל-אקצא

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וביתר שאת במהלך מלחמת לבנון, גברה התופעה ואף הגיעה למספר דיונים בבג"ץ. אחד המקרים המפורסמים היה "גדי אלגזי נגד שר הביטחון". מקרה סרבנות מפורסם נוסף במלחמת שלום הגליל היה המקרה של אלי גבע- מפקד חטיבה בצה"ל שהודיע שאינו מוכן להוביל את חייליו לפריצה לתוך העיר ביירות משיקולי מוסר מלחמה, ובשל אי-הסכמתו להקרבת חיי לוחמים בלחימה בשטח עירוני מיושב.

במהלך שנות האינתיפדה הראשונה התרבו עוד יותר מקרי הסרבנות משמאל, בעיקר, אך לא רק, של אנשי מילואים. בתקופת הסכמי אוסלו נרשמה גם סרבנות עקרונית לשירות בצה"ל מצד הימין. כך סרב, למשל, מוטי קרפל, לימים ממקימי מנהיגות יהודית, לשרת בשירות מילואים משום שהתנגד למדיניות ממשלת השמאל.

סרבנות באינתיפאדת אל אקצה

תופעת הסרבנות גברה במהלך אינתיפאדת אל אקצה, שבה החריף העימות בין ישראל לבין האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. למעשה, אינתיפאדת אל אקצא ופעולות צה"ל בשטחים במהלכה הצמיחו גל סרבנויות חסר תקדים בישראל: 27 טייסי חיל האוויר במילואים חתמו על מכתב בו הצהירו כי הם מסרבים לעשות מילואים בשטחים, 13 לוחמי סיירת מטכ"ל חתמו על מכתב דומה ו-51 קצינים לוחמים חתמו על מכתב דומה והקימו את תנועת אומץ לסרב. כמו כן, נשלחו שלושה מכתבי שמיניסטים, בהם הצהירו מאות בני נוער העומדים לפני גיוס, כי הם יסרבו לשרת בשטחים, או אף להתגייס בכלל לצה"ל מתוך התנגדות לכיבוש.

בין נימוקי הסרבנים ניתן למצוא "שלא אצטרך בבוא היום להשפיל מבט מול ילדי". אחרים נתלו בשואה, וטענו ש"עכשיו יש לנו, היהודים, הזדמנות להיות בצד השני של המתרס", ויש שאמרו "אני מסרב לטובת החברה שבה אני חי". סרן (מיל') ישי רוזן-צבי, אחד הסרבנים מן השמאל במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, הביע את דעתו: "מדינת ישראל זורעת היום בשטחים דיכוי, השפלה, ייאוש ומוות, והיא תקצור טרור, טרור, ועוד טרור". למרות זאת, חלק ניכר מן הציבור שולל את הסרבנות, ולא משתכנע שמניעי הסרבנים הם מצפוניים ולא פוליטיים.

למרות העובדה כי מספר אנשי ציבור בשמאל הציוני, כגון בן דרור ימיני ואמנון רובינשטיין, התריעו שסרבנות השמאל תשמש אחר כך לגיטימציה לסרבנות הימין, חלק ממנהיגי השמאל לא הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות וחלקם - אף ששללו את המהלך - הביעו הערכה כלפי הסרבנים (למשל תנועת שלום עכשיו). אחרים אף תמכו בגלוי בסרבנות, כמו למשל ח"כ זהבה גלאון וח"כ רומן ברונפמן ממרצ. לעומתם, פוליטיקאים במפלגת העבודה וכן רן כהן ואבשלום וילן ממרצ הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות. הממסד הביטחוני, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון הביעו התנגדות חריפה לסרבנות והזהירו שהיא עלולה לפגוע בחוסן הלאומי. גם בג"ץ פסק כנגד הסרבנות הסלקטיבית והזהיר שאם תותר סרבנות שמאלנית, לא תהיה ברירה להתיר גם סרבנות ימנית, והצבא יהפוך ל"לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול".

אנשי ימין טוענים שסרבנות השמאל מעודדת את הפלסטינים להמשיך בטרור ולראייה הם מביאים ציטוט מהספר המלחמה השביעית של העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, בו הם מצטטים פעיל חמאס שטוען שמכתב הטייסים ומכתב סיירת מטכ"ל עודדו אותם להמשיך בפיגועי ההתאבדות. . כמו כן, נטען כי יש להבחין בין סרבנות מימין, הנוגעת לאי מילוי פקודות פוליטיות, כגון פינוי יישובים, שאינן קשורות לביטחון אזרחים ישראלים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, לבין סרבנות משמאל, הנוגעת לאי מילוי פקודות הקשורות לביטחון אזרחים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, דוגמת עמידה במחסומים.
התומכים בסרבנות משמאל, מצדם, טוענים, שהסרבנות דווקא מקדמת את השלום שכן היא מראה לפלסטינים שיש "ישראלים אחרים" המסרבים להרוס, לדכא ולהשפיל.

תופעות הסרבנות השונות שימרו במידת מה את רעיון הסרבנות בתודעה הציבורית. יועצו של רה"מ שרון, דב וייסגלס, העיד בראיון למוסף "הארץ" שתנועת הסרבנות, יחד עם יוזמות כמו יוזמת ז'נבה, היא שהבהירה לשרון עד כמה הציבור בישראל אינו מרוצה מהמשך האלימות ודורש התקדמות בתהליך השלום – דרישה שתוכנית ההתנתקות באה, לפי חלק מהדעות, לסכל, לא למלא.

סרבנות להתנתקות

בעקבות תוכנית ההתנתקות שהציג אריאל שרון ב-2004 ואישורה בממשלה ובכנסת, הודיעו מספר רבנים שיש איסור מוחלט לפנות התנחלויות. ויכוח עז ניטש בחוגים הדתיים לאומיים בשאלת הלגיטימיות של הסרבנות. הוויכוח נגע בסוגיות היסוד של התפיסה הציונית דתית וביחסה למדינת ישראל.

אנשי ציבור בקרב המתנחלים, כגון אורי אליצור, הודיעו שיסרבו להתפנות בשקט. בעקבות ההכרזה על תוכנית ההתנתקות גבר החשש שחיילים דתיים לאומיים יסרבו לפקודת הפינוי, אשר הוגדרה על ידם פקודה "לעקור יישוב ולגרש אחים". החשש גבר בעקבות פסיקת הלכה של הרב אברהם שפירא, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית שהשווה את הפקודה לפנות התנחלויות לפקודה של חילול שבת, או אכילת טריפה - לה חייב כל יהודי לסרב. היו גם אנשי אקדמיה דתיים כמו פרופ' הלל ויס מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן וד"ר יאיר ויסמן מהמחלקה למדעי המחשב שם שפרסמו בעיתונות מאמרים הקוראים לסרב פקודה.
לעומתם, אפי איתם, הסמן הימני של המפד"ל דאז ותא"ל (במיל') בצה"ל, גינה בחריפות את הסרבנות וחזר על עמדתו שאסור לסרב לפקודות ואסור להרים יד על חיילי צה"ל. בראש הרבנים המתנגדים לסרבנות התייצב הרב שלמה אבינר, ששילם על עמדתו מחיר אישי. עם זאת, אפילו הרב אבינר הבהיר כי למעשה הוא מצפה מחייל שלא למלא את פקודת הפינוי, לא מתוך סירוב הפגנתי, אלא מתוך היעדר יכולת מוסרית ונפשית למלאה. יש שראו אף בהבהרה זו מעין קריאה ל"סרבנות אפורה".

אחרי אישור התוכנית בכנסת ב-2005 ודחיית הקריאות למשאל עם, החלו חוגי ימין בפעולות הקוראות לסרבנות כנגד ההחלטה. עיקר הפעולות התמקדו בהחתמה המונית של חיילים בשירות סדיר המתחייבים להימנע מסיוע לפעולות צבאיות הכרוכות ו/או המסייעות להתנתקות. הקיצוניים שבתומכי הסרבנות ראו אף בהשתתפות בביצוע פעילות ביטחונית שוטפת בתקופת ההתנתקות כדי סיוע להתנתקות בשל העובדה שבאופן עקיף, השתתפות זו משחררת כח אדם לעסוק בביצוע ההתנתקות. עמותת "מטה חומת מגן" בראשות נועם לבנת (אחיה של לימור לבנת) פרסמה מכתב ובו חתימות של 13,000 חיילים המסרבים לקחת חלק בפינוי ההתנחלויות. תומכי הסרבנות אף חיזקו את טענתם בציטוט מדבריו של אריאל שרון עצמו בראיון שנתן לערוץ 7 בתקופת הסכמי אוסלו ובו הוא אמר: "כמי ששירת בצה"ל שנים רבות אני אומר שחייל חייב למלא פקודות. ואם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי, ואני מדגיש - באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות, כפי שהיו דברים מעולם."

אל מול סרבנות הימין עלו טענות מצד השמאל והמרכז של המפה הפוליטית, כי הסרבנות למלא את פקודת הפינוי מוכיח כי בעיני המסרבים ותומכיהם, הדמוקרטיה הישראלית איננה אלא כלי למימוש שאיפותיהם המשיחיות, וכי נאמנותם למדינה הינה אינסטרומנטאלית בלבד.

בפועל, במהלך תוכנית ההתנתקות, היו כמה עשרות חיילים סרבנים בלבד (סרבנים הם כאלו שנישפטו בצבא על סירוב פקודה כלשהו, במקרים רבים הועברו סרבנים כאלו לשרות במקום אחר כגון הנח"ל החרדי או שמירה בבסיסי הציוד בלי שירשמו כסרבנים). זאת, משתי סיבות: ראשית, צה"ל איים בעונשים חמורים (עד כדי הדחה לאיש קבע) לכל סרבן, ושנית, למשימות הפינוי ("המעגל הראשון") נלקחו בעיקר אנשי קבע וחיילים שאינם שייכים למערך השדה. חיילי מערך השדה, שבקרבם היה פוטנציאל הסרבנות הגבוה, כמעט שלא נטלו חלק בפינוי עצמו, ואילו מחלקות בני הישיבות, כמו גם הנח"ל החרדי, אשר בהם היה פוטנציאל הסרבנות הגבוה ביותר, לא השתתפו כלל בהינתקות. סיבה אפשרית נוספת היא שבניגוד לכפי שהצטייר, אחוז גבוה מבין החיילים הדתיים לא קיבל את עמדתו של הרב שפירא. בדיון שנערך בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-7 בספטמבר אמר הרמטכ"ל דן חלוץ שבתקופת ביצוע תוכנית ההתנתקות היו 63 סרבנים, מהם 24 חיילי הסדר , וכי מחויבות הציבור הדתי לגישה ממלכתית והימנעות צה"ל מלכלול במעגלי הפינוי הראשוניים חיילים סדירים מיחידות בהן שיעור הדתיים גבוה תרמה לכך ששיעור הסרבנות היה שולי ונמוך בהרבה מרוב התחזיות. מאידך, טענו גורמים בימין הדתי כי מספר הסרבנים בפועל היה גבוה בהרבה וכלל "סרבנים אפורים" רבים שדאגו שאי-השתתפותם בפעולה לא תגיע לכדי סירוב פקודה והליכים משמעתיים. בקרב חוגים מסוימים בציבור הדתי לאומי הופיעה קריאה לחשבון נפש לאור ממדיה ה"בלתי מספיקים" של הסרבנות.

סרבנות במלחמת לבנון השנייה

סרבנות מימין

במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 היו קריאות בימין לסרב להילחם במלחמה אשר, לדידם, מטרתה השגת שקט על מנת לבצע נסיגה ביהודה ושומרון במסגרת תוכנית ההתכנסות. קריאה זו באה בעקבות דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט שהמלחמה בצפון מקדמת את תוכנית ההתכנסות. בין הקוראים היו מיכאל פואה ושושי גרינפילד שקראה לסירוב להשתתף במלחמה בהלוויתו של אחיה יהודה גרינפלד שנהרג בהיותו במילואים מנפילת קטיושה וסיפרה כי לפני נפילת אחיה, ביקשה בפניו שיסרב להשתתף בלחימה. חייל המילואים אבי אבלו, תושב אפרת, אף ערק משירות ויצא להפגין בירושלים נגד הלחימה חסרת התוחלת לדעתו. סירובו זכה להבנה מצד חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו וביקורת מצד שני על סרבנות בזמן מלחמה. דובר ישובי גוש קטיף, ערן שטרנברג, המשמש גם כקצין במילואים, קרא גם הוא לחיילים לסרב להשתתף במלחמה מעל דפי עיתון בשבע. בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל, בזמן הלחימה בלבנון, הביע את דעתו כי המלחמה היא תוצאה של תוכנית ההתנתקות ולכן על אנשי המילואים, תומכי פינוי גוש קטיף, לשלם את המחיר על כך ולהילחם לבדם במלחמה, ללא סיוע מאנשי הימין.

סרבנות משמאל

בנוסף לסרבן מימין, ישבו בבתי הכלא הצבאיים שבעה חיילי מילואים אשר סירבו ליטול חלק בלחימה בלבנון. חיילים אלו נשפטו לעונשים שבין 14-28 ימי מחבוש .

סרבנות לסייע לעקירת התנחלויות

באוגוסט 2007 38 לוחמים מגדוד דוכיפת, רובם חיילי הסדר, הודיעו ביחד כי הם מסרבים להשתתף בפעילות מבצעית אשר נועדה להחליף שוטרי מג"ב אשר יועדו להשתתף בפינוי 2 בתים אליהם נכנסו יהודים בחברון. אחרי שיחה עם המפקדים, הרוב חזרו בהם אך 12 התמידו בסירובם. 7 מתוכם, ביניהם 3 מפקדים, הודחו מיידית מתפקידם כלוחמים בגדוד ונשפטו על ידי מפקד חטיבת כפיר ל-28 ימי מחבוש. יש לציין, כי אחד מהמפקדים שסירבו היה ממפוני נווה דקלים; ואילו המפקד השני היה תושב קריית ארבע, ומשום כך הכיר אישית את המשפחות שנדרשו לצאת מהבתים שבמחלוקת.

שני חברי כנסת מהאיחוד הלאומי, אריה אלדד וצבי הנדל, אשר הביעו בעברם התנגדות נחרצת לסרבנות באופן כללי, לאחר מספר מקרי סרבנות של פעילי שמאל, הודיעו כי הם תומכים בסרבנות של החיילים בצה"ל, כאשר מדובר בפינוי שטחים. . תגובתיהם הפשרנית כלפי הסרבנות, דווקא מן הימין הפוליטי אשר בעבר הביע את התנגדותו לסרבנות ככלל, העלתה את חמתם של פוליטיקאים רבים, אשר תקפו אותם על כך, ביניהם גם אופיר פינס אשר אמר כי "סרבנות היא סרבנות וכל מצמוץ יפתח את הסכר בפני שיטפון של סרבנות פוליטית, שתפורר את צה"ל".

בעקבות הסרבנות בדוכיפת, סירבו 10 חיילים מגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) להחליף כוחות המיועדים להשתתף בפינוי. ארגון הימין "המטה העולמי להצלת העם והארץ" העניק מעין "ציון לשבח" ואף פיצוי כספי לחיילים הסרבנים.

בנובמבר 2009 התקיימו שני אירועי מחאה של חיילים מחטיבת כפיר, כנגד השימוש בחיילים מהחטיבה לפינוי ישובים יהודים בשטחים. באירוע הראשון הניפו חיילים מגדוד שמשון שלט מחאה 'גדוד שמשון לא מגרש מחומש', במחאה על פינוי אזרחים ישראלים העולים ליישב מחדש את הישוב חומש, מאז פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. כעבור שלושה שבועות ובעקבות הריסת בתים בישוב נגוהות, תלו חיילי גדוד נחשון שלט על מבנה בבסיסם ובו נכתב 'גם נחשון לא מגרשים'. [1]

תנועות סרבנות משמאל

מכתבי השמיניסטים

מכתב השמיניסטים 1970

מכתב שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-28 באפריל 1970, על ידי קבוצה של תלמידי תיכון העומדים לפני גיוס, ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה, ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה.
מכתב השמיניסטים שימש כבסיס לעמדותיהם הפוליטיות של אחדים מגיבורי הסרט הישראלי בלוז לחופש הגדול (1987), המבוסס על אירועים שחווה הבמאי רנן שור, בן המחזור. הסרט השפיע על צעירים רבים ועל ניסוחם של מכתבי שמיניסטים נוספים.

מכתב ה-27

ביולי 1979 שלחו 27 תיכוניסטים ותיכוניסטיות, תלמידי שביעית ושמינית מכתב לשר-הביטחון שבו הודיעו על סירובם לשרת בשטחים הכבושים. חותמי המכתב הגדירו עצמם כ"סרבני כיבוש". בעוד מכתב השמיניסטים של 1970 הביע פקפוק בצדקת השירות הצבאי, מכתב ה-27 היה מכתב הסירוב הקולקטיבי הראשון, ובעקבותיו הפך הסירוב הסלקטיבי לתופעה מוכרת המעוררת דיון ציבורי נוקב.

כמה מחברי הקבוצה נשפטו לתקופות מאסר קצרות בעקבות סירובם; חלק מחברי הקבוצה לא נשלחו לשטחים הכבושים, וכמה מהם שוחררו מצה"ל. הידוע בחברי הקבוצה, גדי אלגזי, סירב שבע פעמים לשרת בגדה המערבית לאחר שהשלים את הטירונות. לאחר שורת תקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 בפני בית-דין צבאי. בפסק דין שעורר דיון ציבורי נרחב קיבל בית הדין חלק ניכר מטיעוניו המוסריים והמליץ להתחשב בהם בעתיד, אך גזר עליו שנת מאסר. במרץ 1981 קוצר עונש המאסר של אלגזי בעקבות מערכה ציבורית לשחרורו. לאחר עימות נוסף החליט צה"ל לפטור את אלגזי משירות סדיר.

מכתב השמיניסטים 2001

במהלך אינתיפאדת אל אקצא נשלחו מכתבים דומים על ידי בני נוער לראשי ממשלה ואישים אחרים. בשנת 2001 שלחו 62 בני נוער מכתב לראש הממשלה אריאל שרון, ובו הם מודיעים על סירובם של חלקם לשרת בשטחים ושל חלקם האחר לשרת בצה"ל בכלל. בני נוער נוספים הצטרפו לחותמי המכתב שנשלח שנית ב-2002 ומספרם הגיע לכ-350. מכתב השמיניסטים בגרסת שנות האלפיים נכתב מתוך כוונה שכמה שיותר סרבנים וסרבניות יחתמו עליו. הוא היה מכתב השמיניסטים הראשון שבו חתמו גם בנים וגם בנות.
כתגובה למכתבים אלה התארגנה קבוצת שמיניסטים מבני הציונות הדתית (מחזור 2002) וכתבה מכתב שמיניסטים משלה. במכתב זה כתבו השמיניסטים שהם ישמחו לשרת את המדינה בשירות צבאי או לאומי ככל שיצטרך. בתוך זמן קצר החלו חותמי מכתב השמיניסטים לעמוד בהצהרתם ולהימנע או לסרב לשרת בשטחים או בצה"ל. בעקבות הסירוב המוצהר של חלקם נכלאו בכלא הצבאי מספר חותמי מכתב השמיניסטים. באפריל 2003 הועמדו לדין צבאי חמישה מחותמי המכתב, שריצו עד אז מספר חודשים כל אחד כעונשים משמעתיים. משפטם ידוע בשם "משפט הסרבנים", והוא נמשך כתשעה חודשים. בינואר 2004 הורשעו כל החמישה בסירוב פקודה ונשלחו כל אחד לשנת מאסר בפועל.

מכתב השמיניסטים 2005

"מסרבים להיות פושעי מלחמה" הפגנה של מכתב השמיניסטים מול ביתו של הרמטכ"ל דן חלוץ

בשנת 2005, נשלח אל ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, הרמטכ"ל בוגי יעלון ושרת החינוך לימור לבנת, מכתב שמיניסטים חדש ובו מצהירים 250 תלמידי י"א וי"ב שלא יתגייסו לצבא, שכן הם מסרבים "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי". עם זאת, בני הנוער החתומים על העצומה לא פסלו סוגים אחרים של שירות: "אנו מבקשים לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני-אדם".

גורמים רבים, מנשיא המדינה משה קצב ועד התאחדות הסטודנטים, גינו את המכתב. בנוסף לכך, נכתב מכתב שמיניסטים נגדי, אשר התנגד לסרבנות על כל צורותיה, והדגיש את השירות הצבאי כ"זכות וחובה מוסרית לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל".

לאחר יציאת המכתב ישבו בכלא הצבאי 10 מבין חותמיו בשל סירובם להתגייס לצבא. חלקם ישבו תקופות שמצטברות למספר חודשים, כאשר הם נשפטים שוב ושוב על סירוב פקודה.

יש גבול

ערך מורחב – יש גבול

"יש גבול" היא הוותיקה והבולטת בתנועות הסרבנות בישראל. התנועה הוקמה ב-1982 עם תחילתה של מלחמת שלום הגליל. במהלך מלחמה זו חתמו כ-3,000 חיילי מילואים על סירוב לשרת בשטח לבנון: "נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל. אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שרות המילואים בתחומי מדינת-ישראל ולא על אדמת לבנון". את העצומה הגישו לראש הממשלה ושר הביטחון תחת השם "יש גבול". מתוכם כ-150 נשפטו במשפט צבאי על סירוב פקודה.
התנועה אינה מאמינה בסרבנות מוחלטת וגורפת מצה"ל, אלא מעודדת כל אדם ואדם במדינת ישראל לבחור את הקווים האדומים שלו. הקו הרישמי של התנועה הוא שגבול מדינת ישראל הוא הקו הירוק.

עם הסכמי אוסלו הפסיקה התנועה את פעילותה הפוליטית אך המשיכה (וממשיכה גם כיום) לתמוך בחיילים הרוצים לסרב לשירות חלקי/מלא בצה"ל. החל מיום העצמאות תשנ"ח מקיימת תנועת יש גבול ערב הדלקת משואות אלטרנטיבי ברחבת אמיל גרינצוויג שמול משרד ראש הממשלה בירושלים.

במהלך אינתיפאדת אל אקצא הגישה התנועה תביעות נגד קצינים בכירים בצה"ל בבית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת "פשעי מלחמה"; ונגד אחד מהם, דורון אלמוג, אף הוצא צו מעצר בבריטניה בעקבות תביעה זו, שלבסוף בוטל. בנובמבר 2005 פתחה משטרת ישראל בחקירה נגד התנועה בהתאם לבקשת היועץ המשפטי בחשד לביצוע עבירות לכאורה של הסתה להשתמטות ולאי-ציות.

פרופיל חדש

קובץ:Newprofile.jpg

"אזרחי זה הכי הכי"- סטיקר שהוציאה פרופיל חדש כנגד הסטיקר "קרבי זה הכי אחי"

ערך מורחב – פרופיל חדש

פרופיל חדש - תנועה לאזרוח החברה בישראל היא תנועה שקמה בשנת 1998 ואשר קוראת נגד חובת הגיוס לצה"ל, ומציעה עזרה לנמנעים מגיוס וסרבני מצפון, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית.

מסרים עיקריים של התנועה:

• התנועה מציגה את החברה בישראל כסובלת ממיליטריזם, ומנסה לצמצם זאת.
• התנועה מערערת על נחיצות חובת השירות הצבאי בישראל, ומציגה אפשרויות בחירה אחרות אחרות לשירות המדינה, כגון שירות לאומי.
• התנועה מוחה על מצבו המהותי הנוכחי של הצבא, הגורם לטענתה נזקים גופניים ונפשיים לחיילים. אחת החלופות המוצעות היא מעבר לשיטת צבא לאומי מקצועי.
• התנועה רואה את מצב המלחמה שישראל שרויה בו כנובע גם מהחלטות של ממשלת ישראל, ובין השאר קוראת לחזרה לגבולות הקו הירוק.
• התנועה מנסה להפיג את החשש מהסטיגמות שמקנה פרופיל 21.

אומץ לסרב

סמל אומץ לסרב

ערך מורחב – אומץ לסרב

בינואר 2002 חתמו 51 חיילים וקציני מילואים על "מכתב הלוחמים". חותמי המכתב הודיעו על סירובם לשרת בשטחים מטעמי מצפון, והקימו את תנועת "אומץ לסרב". מאז חתמו על המכתב 650 לוחמים וקצינים במילואים.

תנועת "אומץ לסרב" מתנגדת לסירוב מלא לשרת בצה"ל ומתפארת בכך שרבים מחבריה הם קצינים לוחמים בצה"ל, אשר מוכנים ברצון לשרת בצבא, אך לא בפעולות אשר, לדידם, כל תכליתן היא דיכוי העם הפלסטיני. סיסמת התנועה היא "סירוב לכיבוש זו ציונות".

מכתב הטייסים

ב-24 בספטמבר 2003, פורסם "מכתב הטייסים", אשר עליו חתמו 27 מטייסי חיל האוויר - טייסי מילואים וכאלה שכבר היו פטורים משירות מילואים, ובהם תא"ל (מיל.) יפתח ספקטור. שניים מבניהם היו טייסי מסוקי קרב (הכלים העיקריים המופעלים במסגרת הסיכולים הממוקדים) . במכתב נאמר: "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים". נימוקם של החותמים: "פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה". החותמים הבהירו שאין הם שוללים את השירות בצה"ל: "נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל". הרמטכ"ל הודיע שחותמי המכתב יקורקעו ולא יוכלו להדריך עוד פרחי טיס בבית הספר לטיסה. עקב הגינוי החריף של המכתב, חזרו בהם חלק מהטייסים והסירו חתימתם מהמכתב.

מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל

בדצמבר 2003 פורסם "מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל" על ידי 13 לוחמים המשרתים במילואים - מתוכם 9 מסיירת מטכ"ל, 2 שהודחו כבר ממילואים ביחידה בעקבות סרבנות קודמת ועוד 2 לוחמים מיחידות אחרות - ובו הודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים. במכתב, שהופנה לראש הממשלה אריאל שרון, ציינו החותמים כי ימשיכו להגן על ביטחון מדינת ישראל מול אויביה, אך לא יתנו ידם לדיכוי הפלסטינים בשטחים ולשלילת זכויות האדם מהם ולא ישמשו חומת מגן להתנחלויות. נימוקם: "זה מכבר חצינו את גבול הלוחמים על צדקת דרכם, ובאנו אל גבול הלוחמים לדיכוי עם אחר".

מכתב הסרבנות, שהוגש שלושה חודשים לאחר מכתב הטייסים, עורר גינוי חריף מצד פוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד. בשמאל המתון גילו אמנם הבנה למניעי החותמים, אך גינו את מעשה הסרבנות. כך למשל, ח"כ אבשלום וילן ממרצ אמר: "עם כל ההבנה למניעי הלוחמים הנובעים מהכיבוש המשחית, אסור לשמאל לשבור את המסגרת האחרונה המחברת בין כל קצוות החברה. אסור לשבור את כללי המשחק. את הוויכוח הפוליטי יש לנהל במסגרות הנכונות". ואילו בימין גינו בחריפות את המעשה ואף האשימו את השמאל הקיצוני בהמרדה. כך למשל, ח"כ צבי הנדל מהאיחוד הלאומי אמר: "אין גבול לשחיתות של השמאל הקיצוני, אשר לא בוחל להשתמש באופן ציני בצבא לצורך הפצת רעיונותיו. הרמטכ"ל חייב להעניש בחומרה את הסרבנים ולהרחיקם מהצבא. ראוי שאנשי השמאל יקחו דוגמה מאנשי הימין וההתנחלויות הנמצאים ביחידות המובחרות ולמרות זאת עושים הכול על-מנת שלא להפוך את הצבא לפוליטי". הרמטכ"ל ורה"מ לשעבר אהוד ברק (שפיקד בעברו על סיירת מטכ"ל) קרא לחותמים לחזור בהם מיד וציין שאין מקום לנהל מאבק פוליטי על גב הצבא. שר הביטחון, שאול מופז, טען שהחותמים מנצלים את המוניטין של יחידתם על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה. בתגובה למכתב הודיע צה"ל כי חותמי המכתב שלא יחזרו בהם יודחו מיחידתם ומצה"ל.

תנועות סרבנות מימין

חננו

חננו היא עמותה אשר הוקמה בשנת 2001 ואשר מסייעת לסרבנים מימין בכל הנוגע לפינוי בכוח של אזרחים מבתיהם בהתנחלויות. העמותה הוקמה בתחילה כדי לעזור לחיילים ושוטרים שנקלעו לבעיות משפטיות עקב פעילותם בשטחים. כיום עוסקת העמותה בעיקר בסיוע משפטי ונפשי לחיילים ושוטרים אשר סירבו לביצוע משימות הקשורות בפינוי יישובים, פינוי מאחזים, פינוי קראוונים ומשימות שנקשרו לתוכנית ההתנתקות ולפינוי עמונה. על פי דברי העמותה, היא סייעה לעשרות חיילים ושוטרים במאבקיהם המשפטיים, חלקם בנוגע לפעילויות צבאיות וחלקם בכל הנוגע לסירובם לבצע משימות פינוי.

הלב היהודי

הלב היהודי היא עמותה שהוקמה ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות 2005, כשמטרתה הראשית הייתה סיוע לחיילים ושוטרים שהיו מעוניינים לסרב למשימת הפינוי. העמותה עסקה בעיקר בסיוע משפטי לחיילים ושוטרים שנמצאו בהליכים משמעתיים בכל הנוגע לסירובם למשימות הפינוי מגוש קטיף ועמונה. נוסף על משימות הסיוע, עסקה העמותה בהסברה, הכוללת חלוקת פליירים ועלונים לחיילים, בעיקר באזור התחנה המרכזית בירושלים. ארגון הלב היהודי קשור לארגון הגג הבית הלאומי, העוסק בסיוע לכלל העצורים במהלך ההתנגדות לפינויים השונים של אזרחים ישראלים מביתם בשטחים. תנועת הלב היהודי מעודדת שירות בצה"ל ככלל, אך קוראת לסרב למלא פקודות שלדעתה "דגל שחור מתנוסס עליהן" ואינן נובעות משיקולי ביטחון אלא משיקולים פוליטיים.

מכתב "השמיניסטים הכתומים"

בספטמבר 2005, עם סיומה של תוכנית ההתנתקות, שלחו כמאה בני נוער תלמידי כיתות י"ב מכתב תחת הכותרת: "לא מתגייסים לצה"ל, צבא הגירוש והחורבן". במכתב שהופץ ברחבי הארץ ונשלח לחברי כנסת מימין ומשמאל, נכתב בין היתר: "לנו, החתומים מטה, אין כוונה ומוטיבציה לשרת בצבא שאחראי לגירוש 15 אלף אנשים מביתם, להחרבת יישובים ושריפת בתי כנסת וישיבות". המכתב עורר הד רב וחשש כבד לגל השתמטויות וסירובים מקרב בני הנוער שהשתתפו בהתנגדות לתוכנית ההתנתקות. חברי הכנסת ואישי ציבור מהימין בישראל התנערו מהמכתב וטענו כי הוא מייצג תופעה של פוסט טראומה שיש לקחת אותה בפרופורציה ולטפל בה בהבנה ורגישות. לעומתם, אישים אחרים, ובהם ערן שטנברג, דובר יישובי גוש קטיף לשעבר, טען, כי מדובר בצעד ראשון של "התפכחות מהתמימות הילדותית שאפיינה את הציבור הכתום עד לקיץ האחרון".

לשליחת המכתב לא הייתה משמעות בפועל, ואירועי מלחמת לבנון השנייה הראו כי לא היה הד נרחב למכתב וכי רוב הציבור הדתי-לאומי התגייסו לצה"ל ולכוחות המילואים. עם זאת, לאחר המלחמה נראו סימנים גוברים והולכים של מוכנות לסירובי פקודה נקודתיים מימין מצד חיילים בני ישיבות, חלקו סרבנות שקטה וחלקו סרבנות פומבית וגורפת יותר, כפי שאירע בגדוד דוכיפת באוגוסט 2007.

מכתב חיילי המילואים מגדוד שמשון

בנובמבר 2009, חתמו כ-25 חיילים וקצינים במילואים מגדוד שמשון על מכתב מחאה כנגד פעילות הגדוד בפינוי ישובים ומאחזים יהודיים בשטחים. המכתב בא כתמיכה בשלטי מחאה שהניפו חיילי הסדיר בגדוד בעת השבעתם ברחבת הכות, עליהם נכתב 'גדוד שמשון לא מפנה בחומש'. במכתב המילואימניקים נכתב בין היתר כי "התעסקותם של מפקדי הגדוד וחייליו בחודשים האחרונים בגחמות פוליטיות בחורבות חומש שבשומרון, תצפיות ומרדפים אחרי יהודים, צהלות קרב כאילו היו אלו גדולי המחבלים - כל אלו גורמים לנו בושה גדולה. אין כל פלא שטירונים של הגדוד צופים בחרדה אל עתידם הצבאי עם סיום המסלול".[2]

פסיקות בסוגיית הסרבנות

סוגיית הסרבנות נדונה בערכאות שונות:

• כבר בפסק הדין של בג"ץ ‎470/80 אלגזי נ' שר הביטחון נקבע כי סרבנות סלקטיבית איננה חוקית. השופטים קבעו כי

"שום מערכת צבאית אינה יכולה להשלים עם קיומו של עקרון כללי שעל פיו יוכלו חיילים אלה או אחרים להכתיב לה היכן ישרתו, בין מטעמים כלכליים או חברתיים ובין מטעמי מצפון".

• בשנת 2002 קבע בג"ץ בפסק הדין בג"ץ ‎7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי כי סרבנות מוחלטת לשירות בצבא מטעמי מצפון היא צעד לגיטימי, אך סרבנות סלקטיבית למילוי פקודות מסוימות אינה לגיטימית.

"החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכול בולטת לעין. תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה"מלאה", והיא מעוררת במלוא העוצמה את תחושת ההפליה בין "דם לדם". אך מעבר לכך: יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. מעבר לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל."

בכך דחה בג"ץ את העתירה שהגישו דוד זונשיין, מראשי אומץ לסרב, ו-7 קציני מילואים כנגד משרד הביטחון.

• ב-4 בינואר 2004 גזר בית דין צבאי עונשי מאסר של שנה אחת על חמישה צעירים: אדם מאור, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת וחגי מטר שסירבו להתגייס לצה"ל. ב-19 בספטמבר 2004 הם שוחררו מצה"ל בשל "אי התאמה" (ראו הרחבה ב"משפט הסרבנים").
• מנחם פינקלשטיין, בהיותו הפצ"ר, קבע כי לחייל מותר לסרב פקודה באם הוא נדרש לחלל שבת שלא לצורך מבצעי או הצלת נפש.

לקריאה נוספת

• חמי בן נון, מרי אזרחי (הוצאת יער, 1992).
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל. ת"א: ספרית פועלים, 1992 .
• עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית (2004).
• יהושע ויינשטיין (עורך), אי ציות ודמוקרטיה (ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשנ"ט).
• דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים (תל אביב: הוצאת בבל) 2004.
• גדי אלגזי, "להקשיב לקול הסירוב" (משפטי הסרבנים, עמ' 35-11).
• ישי ודינה מנוחין (עורכים), גבול הציות (1985).
• ישי מנוחין (עורך), כיבוש וסירוב (ספרי נובמבר, 2006).
• פרץ קדרון (עורך), עד כאן! - עדויות של סרבנים (הוצאת חרגול, 2004).

קישורים חיצוניים

סרבנות מהשמאל

• יואב שטרון, תולדות תנועת הסרבנים, באתר "הארץ"
• יגאל עילם, עת לסרב, 2.10.02, באתר "אמץ לסרב".
• צבי גיל, מכתב הטייסים- הדילמה
• עמנואל גרוס, "מכתב הטייסים בלתי צודק ובלתי ראוי", באתר ynet.
• פרופ' אסא כשר, נגד הסרבנים, באתר ynet.
• מתי שמואלוף, אתם סרבני השלום - ריאיון עם הטייס יואל פיטרברג, שחתם על מכתב הטייסים.
• סרבן גיוס סירב ללבוש מדים והתהלך בתחתוניו במשך 3 ימים
• יוסי קליין, 43 שנה אחרי, השמיניסטים של שבתי טבת מסבירים את הביקורת שמתחו על המדינה, באתר הארץ, 18/09/09

סרבנות מהימין

• חגית רוטנברג , היו סירובים ויהיו סירובים - ראיון עם פעילים ב"מוקד הלב היהודי", שפעל לתמיכה בסרבני ההתנתקות - אתר ערוץ 7.
• הרמטכ"ל חלוץ: "63 סרבנים בזמן ההתנתקות", אתר מעריב
• חובת אי הציות מאת מנהיגות יהודית (תנועתו של משה פייגלין)
• קלמן ליבסקינד, פוסט טראומה - הסרבנות הגיעה כתגובה מאוחרת ומפוכחת להתנתקות, nrg מעריב, 7 באוגוסט 2007
• עמוס הראל, "פירות הסלחנות", הארץ, 7 באוגוסט 2007
• אתר עמותת חננו
• ד"ר יאיר ויסמן - סרבן הפקודה - עובדיה הנביא
• תבנית:אתרישיבה
• תבנית:אתרישיבה