וינסנט ואן גוך – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־00:01, 29 בנובמבר 2009

וינסנט וילֶם ואן-גוך (הולנדית: Vincent van Gogh, קרי: פן-חוֹך, ‏האזנה^ⓘ‏^?‏, 30 במרץ 1853 - 29 ביולי 1890), נחשב אחד הציירים ההולנדים החשובים ביותר, לצד רמברנדט ויאן ורמר.

במהלך חייו לא זכה ואן-גוך להצלחה, וסבל מדלות ועוני. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שלקה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

חייו

נעוריו

ואן-גוך נולד בזוּנדֶרט, עיירה קטנה בהולנד, בן לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר פרוטסטנטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים.

בגיל 16 החל ואן-גוך לעבוד ב"חופילטור", חברה לסחר באמנות. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תיאו, אליו היה ואן-גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי–כן.כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפריז ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר שפוטר עבד זמן מה כעוזר הוראה במחוז קנט שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן-גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך ואן-גוך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו.

עבודות ראשונות

בשנת 1882, בעקבות הצעתו של אחיו תיאו, החל ואן-גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מאופה, צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים וברישומי שמן. ואן-גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלעו חילוקי דיעות בין מאופה לואן-גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה.

למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן-גוך בשנים הראשונות וברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו ניתן למצוא הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס. חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי וכן יכולת רישום בלתי–מהוקצעת.

בשנת 1881 הכריז ואן-גוך על אהבתו לדודניתו האלמנה קי פוס, אך כאשר דחתה זו את הצעת הנישואין שלו עבר לגור עם הזונה זין הורניק וילדיה ושקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ואן-גוך בסופו של דבר מכוונתו.

במהלך השנים 1882 עד 1886 נדד ואן-גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, ומאוחר יותר בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן-גוך רק קדרות ואפלה. הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.

בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי תפוחי האדמה". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן-גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'ן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בוואן-גוך. ואן-גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים באותם ידיים שעמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה במושאי הציור ובתוכו של ואן-גוך. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן-גוך לעידוד ותמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שוואן-גוך נטל על עצמו כאן משימה שאינה כפי יכולתו. מאוחר יותר, נמנע ואן-גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.

בחורף שבין שנת 1885 ו-1886 ניסה ואן-גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון בפחי נפש, כאשר סולק מן הלימודים אחרי מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו זכה ואן-גוך להיכרות ראשונה עם אמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גווני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ולעבור להשתמש בגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך ומתחזק בגווני אדום ורמיליון.

תקופת פריז

באביב 1886 עבר ואן-גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקמי פיסרו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן.

ציוריו של ואן-גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, ונסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של פיסרו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסרו.

במהלך התקופה הפריזאית של ואן-גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.

תקופת ארל

בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן-גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן-גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן-גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.

את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן-גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".

בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן-גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן-גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן-גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת חלק מאוזנו^[1] ונתן אותה לאחת מידידותיו הזונות. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.

תקופת סן-רמי

בתחילת שנת 1889 היה ואן-גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ואן-גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו.

לפי מחקר חדש שנערך במוזיאון ואן גוך באמסטרדם על ידי לואי ואן טילבורך שהתמקד בציוריו של האמן שלא צוירו על קנווס, התברר שהצייר בהיותו בסן רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש תימוכין במכתב שכתב הצייר לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של קנווס. המשלוח התעכב כמה שבועות והאמן החל להשתמש מחוסר ברירה בתחליפים כמו נייר, מגבות מטבח ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.

מאוחר יותר, עסק ואן-גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה, ממנו העתיק 19 ציורים שונים.

התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיחות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן-גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל.

מותו

במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן-גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זמן קצר קודם לכן. על גאשה המליץ לשניים פיסרו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.

התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן-גוך נתקף שוב בדיכאון. ב-29 ביולי 1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן-גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק רבו בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח). שישה חודשים אחרי כן, מת גם תיאו הלום הצער ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.

איזכורים תרבותיים

בשנת 1934 יצאה לאור ביוגרפיה של ואן גוך בשם התאווה לחיים, מאת הסופר והביוגרף האמריקאי אירווינג סטון. הספר הוסרט בשנת 1956, בכיכובו של קירק דאגלס. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1987 בהוצאת זמורה.

בשנת 1990 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "חלומות", המתאר בפרק החמישי את האמן.