מדיניות מוניטרית

מדיניות מוניטרית היא מדיניות מקרו-כלכלית המשפיעה ישירות על כמות הכסף במשק, ללא התערבות בשוק המוצרים (התלוי במדיניות הפיסקלית של הממשלה).

המדיניות המוניטרית מבוצעת על ידי הבנק המרכזי (בישראל אחראי עליה בנק ישראל), המפקח על כמות אמצעי התשלום במשק. בתקופה שבה יש אינפלציה גוברת, תיושם מדיניות מוניטרית מצמצמת שתפעל להעלות את מחיר הכסף (העלאת ריבית) ולהקטין את כמותו על ידי הנפקת איגרת חוב של בנק ישראל בשם מלווה קצר מועד (מק"מ), בעוד בתקופות שפל של מיתון או דפלציה ינקוט הבנק במדיניות מוניטרית מרחיבה, שתפעל להורדת מחיר הכסף והגדלת כמותו (על ידי הורדת הריבית וקניית מק"מ מהציבור או אי הנפקתו). הבסיס לפעולות אלה הוא ההנחה כי תוספת כסף למשק מגדילה את היקף הצריכה של הציבור המביאה להגדלת הביקוש המצרפי והתל"ג, וכן לצמצום ממדי האבטלה.

מטרת המדיניות היא השגת יעדי הממשלה שנקבעו, כגון קצב הצמיחה של הכלכלה, מניעת אבטלה, ריסון האינפלציה, יציבות שער החליפין, הקטנת החוב הלאומי וכדומה. עם זאת מידת ההשפעה של פעולות הבנק המרכזי איננה נתונה לחיזוי מדויק אלא בקווים כלליים בלבד.

האסכולה הדוגלת בנקיטת מדיניות מוניטרית לוויסות הביקוש המצרפי, סך התוצר ורמת המחירים במשק, נקראת בשם מוניטריזם. מדובריה הבולטים ניתן למנות את הכלכלן מילטון פרידמן, נגידי הפדרל ריזרב פול וולקר ואלן גרינספן, ונגידי בנק ישראל יעקב פרנקל, דוד קליין וסטנלי פישר.

ראו גם

• מדיניות פיסקלית