גלאי תת-אדום פסיבי

גלאי אינפרא אדום פסיבי הוא גלאי שרגיש לקרינה אינפרא אדומה, שנפלטת מהסביבה ומגוף האדם מאליה, כך שאין צורך בהארה אקטיבית (שנדרשת, למשל, אם משתמשים במצלמה רגילה בלילה).

רוב הקרינה האינפרא אדומה נמצאת בתחום אורכי הגל שבין 1 ל-14 מיקרון, וגוף האדם פולט את הקרינה המירבית באזור 10 מיקרון. גלאים איכותיים מתוכננים בדרך כלל לתחום אורכי הגל 8-12 מיקרון (אינפרא אדום רחוק) כי לאטמוספירה יש בליעה מינימלית בתחום זה. הגלאים הרגישים (והיקרים) ביותר הם גלאי HgCdTe (כספית-קדמיום-טלוריד) שרגישותם הגבוהה מושגת ע"י קירור בחנקן נוזלי לטמפרטורה של 77K. הם נמצאים בדרך כלל רק במכשור מדידה מדויק. סוגי הגלאים הזולים והנפוצים יותר הם בולומטרים וגלאים פירואלקטריים.

הגלאים הנפוצים ביותר (למשל במערכות אזעקה) הם גלאים פירואלקטריים, בגלל עלותם הנמוכה. גלאים אלה אינם מקוררים. הם אינם רגישים לרמת הקרינה המוחלטת אלא מגלים רק שינויים ברמת הקרינה. כל שינוי כזה נקלט בגלאי וגורם להפעלתו. התחום הספקטרלי של גלאים כאלה בדרך כלל מוגבל לאינפרא אדום קרוב (מאחר שמשתמשים בעדשות מחומרים זולים, משיקולים כלכליים) ולכן רגישותם נמוכה.

ב-שנות ה-90 הצליחו מספר חברות לפתח מערכים של גלאי אינפרא אדום, ושילבו אותם במצלמות לתחום זה, בדומה למצלמה דיגיטלית.

מאחר שקרינת אינפרא אדום איננה יכולה לחדור חומרי בנייה או זכוכית, יש להתחשב בכך בעת תכנון שטח הכיסוי של הגלאי. לעומת זאת, הקרינה נפלטת תמיד, גם בלילה, והיא כן חודרת ערפל ועשן, מה שמאפשר לגלאים לפעול גם בסביבה שקשה לראות בה.