בתי המחסה מגדלנה

מכבסת מגדלנה באירלנד, ראשית המאה ה-20

בתי המחסה מגדלנה שימשו כבתים עבור נשים "אשר סטו מדרך הישר", ונוהלו ברובם על ידי מסדרים שונים מטעם הכנסייה הקתולית. משערים כי כ-30,000 נשים שולחו אליהם במהלך 150 שנות קיומם, לעתים תכופות כנגד רצונן. באירלנד, בית המחסה מגדלנה האחרון נסגר ב-25 בספטמבר 1996.

היסטוריה

בתי המחסה מגדלנה נוסדו במאה ה-19 על ידי "תנועת ההצלה" בבריטניה ובאירלנד, אשר שמה לה למטרה לשקם נשים שעסקו בזנות. באירלנד המוסדות נקראו על-שם מריה מגדלנה, דמות מרכזית בברית החדשה אשר לפי המסורת הקתולית הכתה על חטא והייתה לאחת ממקורביו של ישו.

הכנסייה באירלנד שמה את ידה במהרה על בתי המחסה ואט אט הפכו בתי המחסה שיועדו בתחילה לטווח קצר בלבד למוסדות ארוכי טווח. דיירות בית המחסה, אותן בנות החוזרות בתשובה, נדרשו לעבוד בעיקר במכבסות, ותפוקת עמלן ניתנה להן חלקית כתמריץ לעשייה וחלקית בעצם עזיבתן את בית המחסה.

עם התרחקותה של תנועת מגדלנה מרעיונותיה ההתחלתיים - "הצלת" נשים העוסקות בזנות מהרחוב ושילובן במוסד תעסוקתי הולם, לבשו בתי המחסה יותר ויותר צורה של כלא ופחות של בתי מחסה. הנזירות המשגיחות על החוסות הונחו להשתמש באמצעים קיצוניים על-מנת להרתיע נשים מלעזוב, תוך כדי עידודן לחזור בתשובה במקום. לדוגמה, קהילת האחיות של מיזריקורדיי מתוארת על ידי האנציקלופדיה הקתולית כך:

בקבלת מטופלות, לא תתגלה כל אפליה שהיא בנוגע לדת, לצבע או ללאום. לאחר החלמתן, המבקשות להיוותר בבית מושמות תחת אחות מיוחדת וידועות כ"בנות מרגרט הקדושה". הן מאמצות השקפה דתית מסוימת, אך אינן מקבלות על עצמן כל מחויבויות דתיות שהן. אם מבקשות הן להיוותר במנזר, לאחר תקופת מבחן הן מורשות להיהפך מגדלנות, ולבסוף לנדור את נדרי מסדר מגדלנה.

רישומים מראים כי בתחילתה של תנועת מגדלנה, רבות התקבלו למוסד ועזבו על דעת עצמן. לו אן דה קונזו כותבת בספרה "Reform, Respite, Ritual: An Archaeology of Institutions; The Magdalene Society of Philadelphia, 1800-1850", כי הנשים "חיפשו מקלט והקלה על מחלה, על כלא או על בית-מחסה, על משפחה אומללה, על גברים מתעללים או על נסיבות כלכליות ירודות."

עקב עברן של הנשים בזנות, הן נחשבו כמכות על חטא: "האישה אשר מעולם לא ידעה זוהמת מחשבה זדונית יחידה – האישה אשר חזה בתוליה מעולם לא נחצה על ידי צל מחשבת חטא! – האישה הנושמת טוהר, תמימות וחן, מקבלת את האישה אשר הבל פיה הנו מגפת הגיהנום!"‏‏

עד שנות השבעים של המאה ה-20, נדרשו הנשים לפנות למשגיחות - ללא התחשבות בגיל – כ"אמא", ונקראו "ילדות". כפי שנכתב על ידי כומר ב-1931: "ייתכן כי תהא זו בלבד טירונית עטופה לבן, ללא כל נדרים עד כה; וייתכן כי תהא זו חוזרת בתשובה לבנת-שיער, זקנה, המשיבה לאל אך משקעי חיי חטא. אין זה משנה. בבית 'הרועה הטוב', לעולם תהא האחת ה'אמא', בעוד האחרת היא תמיד ה'ילדה'."‏‏

על-מנת להשליט סדר ולשמור על אווירה נזירית, נדרשו הנשים לשמור על דממה מוחלטת במשך מרבית שעות היום. חוק הדממה היה חוק עיקרי בחיי הנשים עד המחצית השנייה של המאה ה-20. ענישה גופנית רווחה, ותוקפנות סבילה זכתה להתעלמות: "מזג זעפני, המובע לעתים תכופות על ידי סירוב לאוכל, מטופל בצורה הטובה ביותר בשתיקה. כאשר נערה מתעוררת לעובדה שאף-אחד לא שם לב, ואינו מוטרד (ככל הנראה, לפחות) בגלל הרעבתה העצמית, היא מתייאשת מסבלות הקדושים שכפתה על עצמה ולומדת היגיון מהו."‏‏

עם השנים, החלו להישלח לבתי המחסה אמהות לא נשואות, נשים מאותגרות-התפתחותית ונשים אשר עברו התעללות. לעתים נשלחו אף נערות צעירות אשר נחשבו לפלרטטניות יתר על המידה. התופעה בה רבים בעלי "אי-תפקוד חברתי" לכאורה שולחו לבתי-המחסה, רווחה באותה תקופה גם בבתי המחסה בבריטניה וגם בבתי המחסה באירלנד.

בדרך כלל, הובאו הנשים לבתי המחסה לבקשת קרובי משפחה או כמרים. מהרגע שבו החל התהליך, ללא קרוב משפחה בעולם החיצון שיבוא לחלצן, נותרו חלק מהנשים בבתי המחסה למשך שארית חייהן, ומרביתן נאלצו לנדור נדרי דת.

מכבסת מגדלנה בבריטניה, ראשית המאה ה-20

בהתחשב בערכים השמרניים באירלנד בכל הנוגע למין, בתי המחסה מגדלנה היו מוסד חברתי מקובל למדי עד המחצית השנייה של המאה ה-20. היעלמותם התרחשה כתוצאה משינויי ערכים ומוסכמות חברתיות או כפי שיאמרו אחרים, עם חדילת רווחיותם. פרנסס פיניגן, שחקרה את הנושא, סבורה כי ייתכן שהמצאת מכונת הכביסה היא שהובילה, למעשה, לסגירת בתי המחסה.

שילוחן של נשים "בלתי צפויות" לבתי-המחסה מגדלנה היווה דוגמה לתופעה המוגדרת על ידי חוקרים פמיניסטים, בה החשד לבדו להתנהגות מינית בלתי הולמת מצד נשים, גורר עונש כבד מזה של התנהגות מינית בלתי הולמת וממשית מצד גברים.

חשיפה

קיומם של בתי-המחסה לא זכה לתשומת-לב מרובה עד שנת 1993, כאשר מסדר נזירות בדבלין מכר חלק משטח המנזר לאיש נדל"ן. במנזר התגלו קבריהן הלא מסומנים של 155 חוזרות בתשובה. הקברים אשר הוצאו מן האדמה, עברו שריפה ונקברו שנית בקבר משותף. הדבר עורר שערורייה ציבורית. ב-1998 שודר הסרט התיעודי "מין באקלים קר" בטלוויזיה הבריטית, אשר הציג ראיונות עם דיירות בתי המחסה מגדלנה לשעבר מרי נוריס, ג'וזפין מק'רתי ומרי-ג'ו מק'דונה, שהעידו על התעללות מינית, פסיכולוגית וגופנית מתמשכת, בזמן היותן בבידוד מהעולם החיצון למשך זמן בלתי מוגדר. כמו כן, תנאי המנזרים ואופן הטיפול בדיירותיהם הוצגו בסרט קולנוע עטור השבחים "האחיות מגדלנה" (2002), אשר נכתב ובוים בידי פיטר מולאן.

ב-1999, נחשפו תופעות דומות בבתי הספר התעשייתיים של אירלנד, בכתבה ששודרה בטלוויזיה האירית. ממשלת אירלנד הקימה ועדת חקירה לבדיקת ההתעללות בילדים, אך הקורבנות נתקלו במכשולים ביורוקרטיים בניסיונם לקבל פיצויים. אף אחד מבתי המחסה מגדלנה לא הופיע ברשימת המוסדות שהשוהים בהם זכאים לפיצוי.

לקריאה נוספת

• ‏Frances Finnegan, Do Penance or Perish: A Study of Magdalene Asylums in Ireland (2001)
• Mary Raftery and Eoin O'Sullivan, Suffer the Little Children: The Inside Story of Ireland's Industrial Schools (1999)