שערים

אין תמונה חופשית

שערים היה עיתונה היומי של מפלגת פועלי אגודת ישראל.

העיתון החל לצאת בשנת תרצ"ה (1935) באופן בלתי סדיר. בשנת תשי"א (1951), ביוזמת מנהיג המפלגה בנימין מינץ, הפך העיתון ליומון, והוא יצא עד לשנת תשמ"א (1981).

עורכו הראשון היה יעקב ברונר, וסגנו היה יהודה נחשוני (רזמיבש). בשנות ה-60 מונה נחשוני לעורך, שערך את העיתון עד לסגירתו. בין עיתונאיו נמנו: נפתלי קראוס, משה קרובקה (אביו של הרב זאב קרוב, ראש ישיבת השומרון), אריה אלברט, אריה אביב"י (אביו של הרב יוסף אביב"י) ונח ציינווירט.

בשנות השיא שלו שימש העיתון במה מרכזית למאמרים תורניים ורעיוניים של רבנים, סופרים, משוררים ואישי ציבור דתיים, ובהם הרב איסר פרנקל, הרב בן ציון פירר, יוסף צבי רימון, יעקב רימון, הרב דוד הלחמי ועוד. כבטאון פא"י הביא העיתון את עמדת המפלגה בנושאים האקטואליים שעמדו על הפרק. עיקר תפוצתו הייתה בקרב אנשי פא"י, והוא נשלח אל רבנים ואישי ציבור חרדים ודתיים בארץ ובחו"ל.

פרשנים פוליטיים מייחסים לעיתון את הצעד הראשון שהוביל למהפך בבחירות 1977. בשנת 1976 חשף כתב העיתון ישראל קצובר כי הטקס לציון הגעתם של מטוסי ה-F-15 הראשונים של חיל האוויר יגרום לחילול שבת של המשתתפים בו. חשיפה זו הובילה להצעת אי אמון שהוגשה בכנסת ב-14 בדצמבר 1976 על ידי החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל), צעד שגרם לתרגיל המבריק של יצחק רבין ופיזור הכנסת, והוביל בעקיפין למהפך בבחירות.

שנות הוצאתו של "שערים" משקפות במידה רבה את כוחה של המפלגה ואת תהליך התפוררותה שהחל בשנות השבעים. ב-1981 נסגר היומון, וכעבור שנה החל להופיע שוב כשבועון, בעריכת מאיר הלחמי, עד לשנת תשנ"ה (1995). כעבור עשור, בשנת תשס"ה (2005), נעשה ניסיון נוסף על ידי שרידי פא"י, בראשות חנוך ורדיגר (בנו של אברהם ורדיגר), לחדש את הופעת העיתון כירחון, ובגלגול זה יצאו 11 גיליונות, בעריכת העיתונאי אהרון קורנפלד, עד לסגירתו.