קיבוץ

קיבוץ כפר מסריק

רשימת הקיבוצים באום ג'וני

קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים - שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.

הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לאליטה החברתית של היישוב ושל המדינה בראשיתה. הייתה זו אליטה משרתת שבעיקר לקחה על עצמה חובות בשירות הכלל בניגוד לאליטות רגילות שבעיקר נהנות מזכויות-יתר ו/או יתרונות אחרים בשל הונן הכלכלי, החברתי, התרבותי או הסמלי. הקיבוצים החלו כקהילות אוטופיות אשר דגלו בשיתוף מלא של הרכוש ובשוויון, הן בייצור והן בצריכה, אולם במהרה התארגנו בפדרציות שנקראו תנועות והקימו ארגונים פדרטיביים נוספים לצורך מאבקם הפוליטי ביישוב ולצרכים אחרים שדרשו יתרון לגודל (למשל שיווק משותף על ידי תנובה). ארגונים אלו הפרו מתחילתם את השיתוף המלא אך לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו פריבילגיות לעסקני ארגונים כתנובה והמשביר המרכזי, והתפשטו לשאר ארגונים בין-קיבוציים שהתרבו בהמשך, וכך רבו עסקנים בעלי פריבילגיות כגון רכב צמוד, אש"ל, נסיעות לחו"ל ועוד. הבעלות המשותפת על אמצעי הייצור והצריכה שדאגה לשוויון בין החברים, לא מנעה שכאשר ענפי חקלאות הוחלפו במפעלי תעשייה רבים ממנהליהם יאמצו את נורמות העסקנים, וכך נוצרה ברבים מהקיבוצים עוד קבוצת בעלי פריבילגיות.

הקיבוצים הוציאו מתוכם אישים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח שאת הקמתו הם מימנו וסגל פיקודו הורכב בעיקר מחבריהם, ולאחר קום המדינה לצה"ל, במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו. תרומה זו התבטאה במתגייסים רבים ליחידות קרביות, טייסים ובמפקדים רבים יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה.

קיבוץ מאופיין בעיקר על ידי עיקרון שיתוף הפעולה הכלכלי. מדובר בצורת התיישבות מעוטת בני אדם, לרוב בין 300 ל-900 תושבים בקיבוץ. סיסמת הקיבוץ הקלאסי הייתה הסיסמה הקומוניסטית: "מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". מראשית קיומה החברה הקיבוצית התבססה על "הקופה המשותפת" אשר מספקת את צורכי החברים. שיטה זו נבעה מהנחת שוויון ערך האדם, הגורסת שזכותו של האדם לסיפוק צרכיו נובעת מעצם היותו אדם ואין היא צריכה להיות תלויה ביכולתו הפיזית או בכישוריו הטכניים או הניהוליים כשם שאינה צריכה להיות תלויה ברכוש שצברו הוריו.

בהתאם לכך, נבנו הקיבוצים על מערכת הנעה לעבודה משל עצמם, המבוססת על הרעיון כי במשטר הקומוניסטי הטהור ייגזרו כל מעשי האדם מרצונו החופשי בהגשמה עצמית (רעיונות שבחלקם מעוגנים בקוד החשיבה האנרכי).

הקיבוץ הראשון, אשר היה למעשה קבוצה, נוסד בשנת 1909 על שפת ימת הכנרת ונקרא "דגניה". ברבות הימים, לאחר שהוקמה קבוצה נוספת בשם זהה, שונה שמו ל"דגניה א'". מאז ועד היום נוסדו קרוב ל-300 קיבוצים בכל רחבי מדינת ישראל. הקיבוץ האחרון אשר נוסד בישראל הוא אשבל (נוסד בשנת 1998). הדגש במדיניות התנועה הקיבוצית כיום, הוא טיפוחם של הקיבוצים הקיימים, ולא הקמתם של חדשים.

עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית בישראל הלך וירד. בשנת 1948 8% מכלל האוכלוסייה בישראל גרו בקיבוצים ולעומת זאת, נכון לשנת 2007, סך כל תושבי הקיבוצים מגיע ל-119,700 נפש, שהם פחות מ-2% של האוכלוסייה בישראל.

נכון לשנת 2004, קיימים בישראל 278 קיבוצים. הקיבוץ הגדול ביותר (נכון ל-2009) מונה כ-1,700 נפש. בין הקיבוצים יש המבוססים כלכלית, אך קיבוצים רבים מצויים במשבר כלכלי ורעיוני חריף ביותר.

היסטוריה

רקע

תנאי המחייה היו קשים עבור כל נתיני האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אך במיוחד במיוחד עבור האוכלוסייה היהודית: עקב מדיניות הממשלה הרוסית בחוקי מאי אשר התבססה על הרצון "לגרום לשליש מן היהודים להגר, לשליש להיטבל ולשליש למות ברעב." מלבד קומץ יהודים עשירים, רוב האוכלוסייה היהודית לא יכלה לעזוב את תחום המושב. בתוך תחום המושב, נאסר על היהודים לחיות בערים הגדולות, כגון קייב, כמו גם בכפרים אשר הכילו פחות מ-500 תושבים.

ממשלת הצאר גייסה את התושבים היהודים לצבא הרוסי באופן לא פרופורציונלי לשאר האוכלוסייה. החיילים היהודים סבלו מאפליה מחפירה – הם נאלצו לעזוב את תחום המושב על מנת לשרת ביחידות הצבאיות אליהן גויסו, אבל כאשר היחידות קיבלו חופשה, החיילים היהודים אולצו לחזור לתחום המושב, גם אם שירתו באזור המזרח הרחוק הרוסי. חוקים נוספים התירו את גירושן של משפחות יהודיות בהן לא היה מפרנס. במהלך מלחמת רוסיה-יפן, שופטים רבים באוקראינה ניצלו את העובדה כי הגברים היהודים הוצבו בחזית על מנת לגרש את בני משפחותיהם.

מצבה של האוכלוסייה היהודית ברוסיה החמיר בשנת 1881 לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני אשר בעקבותיה האוטוקרטיה הרוסית התירה לאיכריה הנזעמים ואף עודדה אותם להוציא את תיסכוליהם על שכניהם היהודים. בחודש מאי 1882, הצאר אלכסנדר השלישי הוציא לפועל את "חוקי מאי". חוקי מאי אסרו על היהודים להתגורר בערי האימפריה הרוסית שהכילו פחות מ-10,000 תושבים והסדירו את המכסות האנטי-יהודיות במוסדות האימפריה אשר השאירו אלפי יהודים ללא מקצוע ומחוץ לאוניברסיטאות. כתוצאה ישירה מחוקי התושבות החדשים מאות אלפי יהודים גורשו מן הערים והכפרים בהם גרו משפחותיהם במשך דורות. תחילת המאה ה-20 הייתה נקודת השיא בדיכוי האוכלוסייה היהודית ברוסיה.

היהודים הגיבו ללחצים שהופעלו עליהם בדרכים שונות: היו שראו את עתידם ברוסיה, והצטרפו למפלגות הסוציאליסטיות בעוד שאחרים האמינו כי עתידם שוכן מחוץ לתחומי רוסיה ובעקבות כך היגרו למערב. יהודים אחרים כמעט ולא התייחסו לשינויים שהתרחשו בעולם והמשיכו לחיות אורח חיים אורתודוקסי בשטחי האימפריה הרוסית. יהודים אחרים בחרו בכיוון ההפוך והחליטו להתבולל באוכלוסייה הרוסית. בנוסף, בין האפשרויות האידאולוגיות אשר עמדו בפני היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 הייתה התנועה הציונית - התנועה ליצירת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

לפני שהחלו הרדיפות הגדולות של היהודים, יהודים נהגו להגר לארץ ישראל בשלב מאוחר בחייהם על מנת למות בה או בגיל צעיר כדי ללמוד בישיבות שונות, בעיקר בירושלים ובחברון. מהגרים צעירים אלה היו אנשים דתיים, ללא שאיפות פוליטיות, אשר לא התפרנסו בעצמם אלא התקיימוו בעיקר בעזרת תרומות של יהודים מחו"ל.

למרות שניתן למצוא מקורות לתנועה הציונות בזמנים קדומים במהלך ההיסטוריה היהודית, האידאולוגיה עצמה התגבשה ככוח משמעותי בחיים היהודיים רק במהלך שנות השמונים של המאה ה-19. באותו עשור כ-15,000 יהודים, רובם מאזור דרום רוסיה, היגרו לארץ ישראל בכוונה לחיות בה, בניגוד לאלה שעלו כדי למות ולהיקבר בה, וחלק אף היגרו על מנת לעבוד בה בחקלאות, בניגוד לאלו שעלו במטרה ללמוד. גל העלייה הזה, במהלך שנות השמונים של המאה ה-19, נקרא "העלייה הראשונה".

הציונות נתפשת לרוב כסוג של לאומיות, אך לציונות היו באותה עת גם היבטים כלכליים ותרבותיים. הרעיון הכלכלי העיקרי שעמד בבסיס התנועה הציונית היה כי על היהודים לנטוש את המקצועות שאפיינו אותם, כגון פונדקאות, משכונאות ומסחר-זעיר, לטובת שיבה אל האדמה ועיבודה.

היהודים של דור העלייה הראשונה האמינו שמצבם של יהודי התפוצות התדרדר מלכתחילה משום שהתייחסו בבוז לעבודה פיזית. האידאולוגיה שלהם הייתה כי ניתן יהיה לגאול את העם היהודי – גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית - באמצעות עיבוד האדמה בארץ ישראל.

חברי תנועת ביל"ו ("הביל"ויים") עלו לארץ ישראל מלאי תקווה להצלחתם כמעמד איכרים יהודי חדש בארץ ישראל, אך התלהבותם הייתה כנראה גדולה מיכולותיהם החקלאיות. לאחר שנה שחיו בארץ ישראל נהיו הביל"וים תלויים בתרומות, בדומה ליהודים שעלו לישראל על מנת ללמוד בישיבות. ההבדל היה שהביל"וים השתמשו בתרומות עבור רכישת קרקעות וציוד חקלאי, ולא לצורכי המחייה השוטפים.

הודות לתרומתם של נדבנים יהודים אשר קראו על פועלם של הביל"ויים בחו"ל ויהודים עשירים כגון הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, פעילותם של הביל"ויים נשאה לבסוף פרי. המושבות שלהם - ראשון לציון, רחובות וגדרה התפתחו לקהילות דינמיות, בעוד תרבות העבודה שלהם התפתחה: במקום לעבד את הקרקעות בעצמם, האיכרים שכרו פועלים ערבים שעיבדו את אדמותיהם במקומם. המהפכה הכלכלית עליה דיברו רבות עוד הייתה רחוקה מלהתגשם.

הקיבוצים הראשונים

הפוגרומים פרצו שוב ברוסיה בשנים הראשונות של המאה ה-20. בשנת 1903 הוסתו האיכרים בקישינב נגד האוכלוסייה היהודית בעקבות עלילת דם. בהמשך פרצו שוב פרעות לאחר תבוסתה של רוסיה במלחמת רוסיה-יפן ופרוץ מהפכת 1905. פרעות חדשות אלה היוו תמריץ לגל נוסף של מהגרים יהודים מרוסיה. כמו בשנות השמונים של המאה ה-19, רוב המהגרים היגרו לארצות הברית, ורק מיעוט עלה לארץ ישראל. אך בגל עלייה זה הגיע דור המייסדים של הקיבוצים בארץ ישראל.

בדומה לחברי העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם, רוב אנשי העלייה השנייה שאפו להיות חקלאים באזור עבר הירדן. העולים אשר בהמשך ייסדו את הקיבוצים הראשונים הגיעו קודם אל מושבת הביל"וים, ראשון לציון, על מנת למצוא שם עבודה. הם זועזעו מבחינה מוסרית מן האופן בו חיו המתיישבים היהודים עד כה - היהודים משגיחים על העבודה, עובדי האדמה עצמם ערבים והשומרים בדואים. הם ראו את הכפרים החדשים ונזכרו במקומות אותם עזבו במזרח אירופה. במקום להקים אומה יהודית טהורה, הם הרגישו שהם עדים להיווצרות מחדש של המבנה הסוציו-אקונומי שהתקיים בתחום המושב, בו היהודים עסקו בעבודות "נקיות", בעוד קבוצות אחרות עסקו בעבודה הכפיים.

על אף שרבים ממהגרי גל העלייה השנייה רצו לעבד את הקרקע בעצמם, ולהפוך לחקלאים עצמאיים, זו לא הייתה אפשרות מעשית פשוטה בשנת 1909.

הסביבה הטבעית בארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני הייתה קשה, בניגוד לקרקע הפורייה ברוסיה אליה היו רגילים העולים. הגליל היה ביצתי, הרי יהודה היו סלעיים, ואזור הנגב בדרום הארץ היה מדברי. בנוסף, רוב המתנחלים לא היו בעלי ניסיון קודם בחקלאות. התנאים התברואתיים היו עלובים גם הם. באותה העת מחלת המלריה הייתה נפוצה ביותר, וכך גם מחלות הטיפוס והכולרה.

בנוסף למזג האוויר הקשה ולקרקע הדלה יחסית, ארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני הייתה במובנים רבים מקום ללא חוקים. שבטים בדואים נודדים נהגו לשדוד לעתים קרובות את החוות והאזורים המיושבים. חבלה בתעלות ההשקיה ושריפת היבולים היו גם כן דבר שבשיגרה. הדרך ההגיונית היחידה לחיות בביטחה הייתה בחיי קהילה משותפים. מעבר לשיקולי הביטחון, לחיים השיתופיים היו גם שיקולים של הישרדות כלכלית: הקמת חווה חדשה באזור הייתה פרויקט אשר דרש ריכוז משאבים רבים. באופן משותף היו למייסדי הקיבוצים המשאבים להקים דבר מה יציב, בעוד שכעצמאים הם לא יכלו לעמוד בכך. שיקולים אלה התקבצו יחד תחת מטריית האידאולוגיה הסוציאליסטית שהביאו איתם החלוצים, והיוו את הבסיס לצורת התיישבות חדשה - הקבוצה השיתופית.

במהלך אותה תקופה נרכשו קרקעות רבות בארץ ישראל על ידי יהדות העולם. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך "הקופסאות הכחולות" של קק"ל עבור רכישת קרקעות בארץ ישראל. מכיוון שהמאמצים הללו נועדו לשרת את כל האוכלוסייה היהודית שישבה באזורים הללו, לא היה זה מובן מאליו שהאדמות הללו ישמשו יחידים בלבד.

בשנת 1909 הקימו יוסף ברץ, תשעה גברים נוספים ושתי נשים ישוב בקצה הדרומי של הכנרת, סמוך לכפר ערבי בשם "אום ג'וני". בני הנוער הללו עבדו עד כה בייבוש הביצות, כבנאים, או בעבודות כפיים ביישובים היהודיים הוותיקים יותר. כעת החלום שלהם היה לעבוד עבור עצמם, ולהכשיר את הקרקע. הם קראו לקהילה שלהם "קבוצת דגניה", על שם הדגנים אותם גידלו שם. הקהילה שלהם התפתחה בהמשך לקיבוץ הראשון.

מייסדי דגניה עבדו עבודת פרך בניסיון לבנות מחדש את מה שראו כארץ אבותיהם על מנת לקדם מהפכה חברתית. חברי הקבוצה נתקלו בקשיים רבים. לעתים רבים מהם לא יכלו להתייצב לעבוד. צעירים רבים, גברים ונשים עזבו בהמשך את הקבוצה ועברו לחיים קלים יותר לערים יהודיות באזור עבר הירדן או בתפוצות.

למרות הקשיים, בשנת 1914 נשארו חמישים חברים בדגניה. קיבוצים אחרים הוקמו סביב הכנרת ובאזור עמק יזרעאל הסמוך. חלק גדול ממייסדי דגניה עצמם עזבו בהמשך את הקבוצה על מנת לקדם את החקלאות והסוציאליזם בקרב הקיבוצים החדשים שנוצרו בארץ ישראל באותה התקופה.

בתקופת המנדט הבריטי

גולדה מאיר עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות העשרים

בעקבות נפילת האימפריה העות'מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה הגעתם של הבריטים לארץ ישראל, מצבם של הקהילה היהודית בארץ ישראל והקיבוצים הוטב באופן ניכר. במהלך השלטון העות'מאני הרשויות הקשו על האנשים שביקשו להגר לארץ ישראל והגבילו את רכישת הקרקעות. בעקבות התגברות האנטישמיות נאלצו יהודים רבים לברוח מאזור מזרח אירופה. על מנת להימלט מן הפרעות, עשרות אלפי יהודים היגרו מרוסיה לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, בגל ההגירה אשר זכה בהמשך לכינוי "העלייה השלישית".

לאחר שהבולשביקים ביססו את מעמדם, יהודי רוסיה ואוקראינה לא הצליחו להגר החוצה ממדינותיהם. בהמשך שנות העשרים מהגרים יהודים רבים היגרו לארץ ישראל משאר האזורים במזרח אירופה ומאזור מרכז אירופה, בגל הגירה אשר זכה בהמשך לכינוי "העלייה הרביעית". המהגרים של העלייה השלישית והרביעית תרמו בפועל יותר עבור צמיחת התנועה הקיבוצית מאשר העולים מקבוצות המהגרים שקדמו להם.

תנועות הנוער היהודיות הציוניות באירופה בשנות העשרים של המאה ה-20, אשר התבססו באופן רופף על תנועות הנוער הגרמניות ותנועת הצופים, שיגשגו כמעט בכל אירופה. תנועות נוער צצו מכל הקשת הפוליטית. היו תנועות ימין ותנועות דתיות כגון תנועת בית"ר ותנועת חב"ד, אך רוב תנועות הנוער הציוניות היו סוציאליסטיות כגון דרור, ברית העולים, קדימה, הבונים (אשר נקראת כיום "הבונים דרור") וורקלויטה. מתוך תנועות הנוער מהשמאל הפוליטי התנועה המשמעותית ביותר בהיסטוריה הקיבוצית הייתה תנועת השומר הצעיר בעלת האידאולוגיה המרקסיסטית. שנות העשרים תנועות הנוער מהשמאל הפוליטי אשר הפכו לחברי התנועה הקיבוצית.

בניגוד למהגרים אשר הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, חברי תנועות הנוער הללו עברו הכשרה בענפי החקלאות לפני שהיגרו לארץ ישראל. כמו כן היה מיעוט קטן יחסית של יהודים מרוסיה מקרב אנשי העלייה השנייה והשלישית, משום שההגירה מרוסיה הפסיקה לאחר המהפכה הרוסית של 1917 אשר בעקבותיה רוסיה סגרה את שעריה. היהודים האירופאים אשר התיישבו בקיבוצים בין מלחמות העולם היו ממדינות אחרות במזרח אירופה, לרבות גרמניה. אנשי העלייה השלישית היו בעלי אידאולוגיה אשר נטתה לשמאל יותר מאשר מייסדי דגניה, וכמו כן האמינו כי הסוציאליזם מרצון היא אידאולוגיה אשר תתאים לכולם. הם החשיבו את עצמם לתנועת אוונגארד אשר תעורר השראה בקרב שאר מדינות העולם.

דגניה במהלך העשור השני של המאה ה-20 הגבילה, ככל הנראה, את הדיונים הפנימיים לנושאים המעשיים בלבד, אבל הדיונים אותם ערכו הדור הבא אחרים של שנות העשרים ושנות השלושים היו חופשיים על הכל. במקום לקיים פגישות בחדר האוכל, נערכו פגישות סביב מדורות.

הקיבוצים אשר הוקמו במהלך שנות העשרים נטו להיות גדולים יותר מאשר קיבוצים כגון דגניה אשר נוסדו לפני מלחמת העולם הראשונה. דגניה הכילה 12 חברים בעת ייסוד הקיבוץ. עין חרוד, שנוסדה רק עשור מאוחר יותר, החלה עם 215 חברים.

באופן כללי, התנועה הקיבוצית גדלה ושגשגה בעיקר בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. בשנת 1922 היו כמעט 700 אנשים אשר התגוררו בקיבוצים בארץ ישראל. בשנת 1927 אוכלוסיית הקיבוצים התקרבה ל-1800 איש ואילו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית הקיבוצים מנתה 25,000 - 5% מכלל אוכלוסיית היישוב. לשיא הגיעה אוכלוסייתם ב-1949, אז היוו 7,5% באוכלוסייה, כמעט 50,000 נפש.

הצמיחה של קיבוצים נעשתה במסגרת של תנועות קיבוציות, כל אחת פדרציה עם אידאולוגיה משלה, אם כי בפועל ההבדלים בין הקיבוצים השונים תמיד היו קטנים יותר מאשר היה נדמה. בשנת 1927 נוסדו שתי הפדרציות הראשיות, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, וב-1929 השלישית, חבר הקבוצות.

הקיבוץ המאוחד היה הגדול ביותר, מנה 50% מהקיבוצים והחברים עד פילוגו ב-1951. הקיבוץ המאוחד האשים את הקיבוץ הארצי ואת חבר הקבוצות באליטיזם, הטיח ביקורת בקיבוץ הארצי על כך שהחשיב עצמו לקבוצת עילית סוציאליסטית, וביקר את חבר הקבוצות על כך שהקבוצות קטנות וסלקטיביות מדיי. תנועת הקיבוץ המאוחד קיבלה חברים רבים ככל שיכלה. קיבוץ גבעת ברנר הגיעה בסופו של דבר ליותר מ-1,500 נפש.

התפתחות התנועות הקיבוציות

קיבוצים אחדים שהקימו יוצאי תנועת הנוער השומר הצעיר אוחדו ב-1927 לפדרציה בשם הקיבוץ הארצי, ובשנת 1936 ייסד הקיבוץ הארצי את "מפלגת השומר הצעיר". בשנת 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, המפלגה התאחדה עם מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" שהקים הקיבוץ המאוחד ב-1944 תחת השם "מפ"ם" (מפלגת הפועלים המאוחדת). קיבוצי הקיבוץ הארצי היו מסורים יותר משאר הקיבוצים לשוויון בין המינים. במהלך שנות העשרים והשלושים נשות הקיבוץ נהגו לקרוא לבעליהם "אישי" במקום המילה העברית המקובלת "בעלי", אשר משמעותה, פשוטו כמשמעו, "הבעלים שלי".

בשנת 1928 קיבוץ דגניה ועוד קיבוצים קטנים אחרים התגבשו לקבוצה אשר כונתה "חבר הקבוצות". ההתאגדויות של חבר הקבוצות הכילו בכוונה מתחת ל-200 חברים בכל קבוצה. הם האמינו שעל מנת שהחיים השיתופיים יעבדו, הקבוצות יהיו חייבות להיות קטנות ואינטימיות יותר, אחרת האמון ההדדי בין חברי הקיבוץ ייהרס. לקבוצות הקיבוצים היה חסר גם ייצוג בתנועות הנוער באירופה.

בשנות השלושים נוסדו קיבוצים דתיים ופדרציה רביעית של הקיבוץ הדתי שנותרה הקטנה מבין התנועות. הקיבוצים של שלוש התנועות הגדולות היו אתאיסטים עד שנות ה-70' כשאז החלו מוקמים קיבוצים רפורמיים וקונסרבטיביים במסגרת תנועת איחוד הקיבוצים והקבוצות שנוסדה בעקבות פילוג הקיבוץ המאוחד ב-1951. רוב הקיבוצים דחו גם את הזרם היהודי האורתודוקסי אליו השתייכו הוריהם, אף על פי כן, הם רצו שהיישובים החדשים אותם הקימו יכילו מאפיינים יהודיים בכל זאת. בתנועה הקיבוצית, ערבי שבת עדיין נחשבו כ"שבת", השולחנות בחדרי האוכל היו מכוסים במפות לבנות והגישו מזון משובח, והחברים נמנעו מלעבוד בימי שבת אם ניתן היה להימנע מכך. לאחר מכן, קיבוצים אחדים אימצו את יום כיפור כיום בו הם דנו בפחדים שלהם ובעתיד הקיבוץ. בקיבוצים נערכו גם טקסי בר מצווה משותפים לילדיהם. אף על פי שאורח החיים בקיבוצים היה חילוני, חברי הקיבוץ נהגו לחגוג את החגים היהודיים השונים כגון שבועות, סוכות ופסח בריקודי עם, ארוחות חג ובחגיגות. החג היהודי, ט"ו בשבט, זכה למשמעות מחודשת בקרב הקיבוצים השונים. בסיכומו של דבר, החגים היהודיים אשר התלווה אליהם מאפיין כולשהו שקשור לטבע, כמו פסח, סוכות או ט"ו בשבט, הפכו למשמעותיים ביותר עבור התנועה הקיבוצית.

בהמשך התפתחה בתוך התנועה הקיבוצית תת-קבוצה בשם הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הדתי הראשון היה עין צורים, שנוסד בשנת 1946. קיבוץ עין צורים החל את דרכו בתחילה בקרבת צפת, בהמשך עבר לאזור גוש עציון ולבסוף עבר לאזור שפלת יהודה. על אף שהקיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי מנהלים אורח חיים דתי, הם הושתתו על עקרונות שיתופיים לא פחות מאשר הקיבוצים החילוניים.

הקמת מדינת ישראל

חברת קיבוץ מעברות בתורנות שמירה, 1936

במהלך התקופה העות'מאנית הקיבוצים דאגו בעיקר מגילויי אלימות פלילית כלפם ולא אלימות פוליטית. חוסר העוינות מצד האוכלוסייה הערבית הייתה בשל המיעוט של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באותה התקופה. ההתנגדות של האוכלוסייה הערבית כלפי האוכלוסייה היהודית גדלה בעקבות הצהרת בלפור וגלי המהגרים היהודים הגדולים שפקדו את ארץ ישראל והחלו להטות את המאזן הדמוגרפי באזור. בשנת 1921 ובשנת 1929 התנהלו מהומות אנטי-יהודיות עקובות מדם בירושלים ובחברון. בסוף שנות השלושים, בתקופה אשר כונתה בהמשך "המרד הערבי הגדול" גילויי האלימות של האוכלוסייה הערבית כלפי האוכלוסייה היהודית הפכו כמעט קבועים.

במהלך המרד הגדול הקיבוצים החלו לקבל על עצמם תפקיד צבאי בולט יותר מאשר קודם לכן. בעקבות כך, כלי נשק נרכשו או יוצרו וחברי הקיבוצם החלו להתאמן בירי.

הקיבוצים מילאו תפקיד משמעותי גם בהגדרה של גבולות המדינה היהודית אשר הוקמה. לקראת סוף שנות השלושים כאשר התברר כי קיימת כוונה לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית, הוקמו עשרות קיבוצים בקצוות השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי על מנת שהסבירות תעלה שהאזורים הללו ישולבו בתוך גבולות המדינה היהודית שתקום. רבים מן הקיבוצים הללו הוקמו בין לילה בשיטת "חומה ומגדל" שפיתח איש קיבוץ תל עמל שלמה גור. בשנת 1946, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, הוקמו 11 קיבוצים חדשים כישובי "חומה ומגדל" באזור צפון הנגב, כחלק ממהלך אסטרטגי של ההנהגה היהודית באותה העת.

הקיבוץ הארצי, היה הגורם העיקרי האחרון בתקופת היישוב אשר דגל בפתרון מדינה אחת, במקום לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה הערבית ליהודית. הקיבוץ הארצי, עם זאת, רצה לאפשר הגירה חופשית של יהודים לארץ ישראל, דבר אליו האוכלוסייה הערבית התנגדה באופן נחרץ, כך שהרעיון ננטש גם על ידיו.

חברי הקיבוצים נחשבו כי נלחמו בעוז רוח בערביי האזור במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948, ובשל כך, לאחר העימות, זכו חברי הקיבוצים למוניטין טוב בדעת הציבור הישראלי עם קום מדינת ישראל. חברי קיבוץ דגניה הצליחו למנוע מטנק סורי להתקדם אל תוך אזור הגליל באמצעות בקבוקי תבערה תוצרת בית. חברי קיבוץ מעגן מיכאל ייצרו את הכדורים של רובי הסטן אשר באמצעותם המלחמה הוכרעה, בתקופת ישיבתם בגבעת הקיבוצים. בהמשך מפעל התחמושת הסמוי בגבעת הקיבוצים מכון איילון הפך לתע"ש עם הקמת המדינה - היצרן העיקרי של נשק ותחמושת לכוחות היבשה במדינת ישראל, וחברי הקבוצה העבירו את מקום מושבם לנקודה בה הוקמה מעגן מיכאל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

איסוף חבילות חציר בקיבוץ גן שמואל, שנות החמישים

הקמת מדינת ישראל ומבול הפליטים היהודים שהגיע לישראל לאחר מכן מאירופה וממדינות ערב הכיל אתגרים גדולים בנוסף להזדמנויות גדולות עבור התנועה הקיבוצית. זרם העולים שהגיע נתן הזדמנות לקיבוצים להתרחב על בסיס קליטת חברים חדשים וקליטת כוח עבודה זול, אך המשמעות של כך הייתה גם שהקיבוצים האשכנזיים יצטרכו להסתגל ליהודים אשר יהיו בעלי רקע שונה משלהם.

האתגר הראשון שעמד בפני התנועה הקיבוצית היה כיצד הקיבוצים יצליחו לקלוט את מאות אלפי היהודים אשר היגרו לישראל מאסיה, מדינות ערב ומצפון אפריקה. עד שנות החמישים, כמעט כל הקיבוצניקים היו ממזרח אירופה, ולכן מבחינה תרבותית היו שונים מן הפליטים החדשים אשר הגיעו ממקומות כמו מרוקו, תוניסיה, ועיראק. קיבוצים רבים החלו להעסיק כשכירים עולים יוצאי עדות המזרח לעבודה בשדות ובהרחבת התשתיות. במקרים רבים היו העובדים הללו תושבי עיירות פיתוח שהוקמו בפריפריה בסמוך לקיבוצים הוותיקים יותר. למרות שהקיבוצים זיהו עצמם מבחינה אידאולוגית עם מעמד העובדים, התפתח ניכור רב-שנים בין תושבי עיירות הפיתוח ובין הקיבוצים השכנים.

מחלוקת נוספת אשר התרחשה אך ורק על בסיס אידאולוגי - ישראל זכתה בראשית ימיה להכרה גם מצד ארצות הברית וגם מצד ברית המועצות. בשלוש השנים הראשונות הייתה ישראל חברה בארגון המדינות הבלתי-מזדהות, אך דוד בן-גוריון החל באופן הדרגתי לצודד במדינות המערב. השאלה באיזה צד של המלחמה הקרה על ישראל לבחור גרמה למחלוקת בתנועה הקיבוצית. חדרי האוכל פוצלו בהתאם להשתייכות הפוליטית ובקיבוצים אחדים החברים המרקסיסטיים אפילו החליטו לנטוש אותם. המחלוקת פסקה לאחר שמידת אכזריותו של סטלין החלה להתגלות לכול ולאחר שהתברר שברית המועצות נקטה באופן שיטתי מדיניות אנטישמית כלפי האוכלוסייה היהודית. ההתפכחות מאמונת-שוא הייתה חזקה במיוחד לאחר משפטי פראג שבמהלכם נציג של השומר הצעיר נשפט בפראג במשפט ראווה אנטישמי.

מחלוקת נוספת בקרב התנועה הקיבוצית הייתה השאלה לגבי קבלת שילומים מגרמניה המערבית לאחר השואה. האם חברי הקיבוצים אשר יקבלו שילומים מגרמניה יצטרכו להעביר אותם לקופה המשותפת של הקיבוץ? אם יותר לניצולי השואה לשמור על הכסף, מה המשמעות של כך לגבי עיקרון השוויון? בסופו של דבר, רוב הקיבוצים, הסכימו שהחברים ניצולי שואה יזכו לשמור את מלוא הכסף של השילומים ברשותם. השילומים אשר הועברו לקופה המשותפת שימשו לבניית והרחבת הקיבוץ וכמו גם לשם פעילויות פנאי בקיבוץ.

הקיבוצניקים נהנו משיפור הדרגתי ברמת חייהם במשך עשורים אחדים לאחר הכרזת עצמאות המדינה. ולמעשה, בשנות השישים השתפרה רמת החיים של הקיבוצים למעשה מהר יותר מרמת החיים של כלל האוכלוסייה בישראל. רוב הבריכות שנבנו בקיבוצים נבנו במהלך שנות השישים.

הקיבוצים המשיכו גם למלא תפקיד חשוב במנגנוני הביטחון של ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים נוסדו קיבוצים רבים למעשה על ידי גרעיני הנח"ל מטעם צה"ל. רבים מן הקיבוצים הללו של גרעיני הנח"ל אשר נוסדו בעשורים הללו התמקמו בסמוך לגבולות המדינה. במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל איבדה 800 חיילים, 200 מהם היו חברי קיבוצים. המוניטין הטוב לו זכו חברי הקיבוץ בקרב החברה הישראלית באותה העת בא לידי ביטוי בכנסת במהלך שנות השישים – בעוד שרק 4% מהאוכלוסייה הישראלית היו חברי קיבוץ, הפרלמנט הישראלי הורכב באותה העת מ-15% חברי קיבוצים.

במהלך שנות השבעים שגשוג הקיבוצים היה בשיאו. אף על פי שהקיבוצניקים באותה העת ביצעו עבודה אשר אפיינה את המעמד התחתון, או אפילו מעמד האיכרים, חברי הקיבוצים עדיין נהנו מאורח חיים של המעמד הבינוני.

התרופפות הקיבוצים ותהליכי השינוי בקיבוצים

במשך השנים חלה ירידה בתחושת ההזדהות של החברים עם הקיבוץ ומטרותיו. תהליך זה צמח מתוך התסכולים האישיים של חברי הקיבוצים שנבעו מהתהליכים הפנימיים שהתחוללו בקיבוצים ומתוך תהליכי הריבוד החברתי ואי השוויון שהלך וגדל עקב הצמיחה של הפרקטיקות הקפיטליסטיות. במשך השנים, חלק מחברי הקיבוצים פיתחו קריירות מחוץ לקיבוץ, וצברו כוח, הטבות ויוקרה. כחלק מתהליך זה, חל ריחוק בין ערכי הפרט לבין הערכים המכוננים של הקיבוץ, וכתוצאה מכך נפגעה המוטיבציה לעבוד בקרב חברי קיבוץ רבים. כמו כן, שיטת הנעת העבודה בקיבוץ התחלפה, והושם דגש על יצירת תגמולים חברתיים שונים על מנת לדרבן את העובדים להמשיך בעבודתם, במקום רעיון ביטול-העבודה. תהליכים אלו אירעו על רקע משברים כלכליים חריפים, הכוללים בין היתר ירידה בהכנסות ומשבר חריף אל מול המערכת הבנקאית שזכה לשם משבר הקיבוצים.

להתרופפות הזיקה בין החבר לקיבוץ סיבות אחדות:

• תהליכי הפרטה ואימוץ של אמונות לא-שיתופיות בכלל החברה הישראלית, השפיעו על התמיכה הערכית והמבנית בקיבוצים, וחלחלו אל הדורות החדשים בקיבוץ.
• הקיבוצים נבנו על-בסיס הניסיון ליצור מסגרת קבועה וממוסדת, אשר תוכל להציב דפוס התנהגות קבוע שיתמודד בהצלחה עם יישום הערכים השיתופיים. הניסיון להציב דפוס קבוע שכזה, הוביל את החברה הקיבוצית לחוסר יכולת להתמודד עם מציאות חיצונית ומציאות פנימית רב-דורית משתנה.
• הקיבוצים שמרו על דפוס התיישבות כפרי, בעוד החברה הישראלית אימצה עם השנים דפוס אורבאני. חוסר ההתאמה בין דפוסי החברה הקיבוצית לבין רוב החברה הישראלית, ערערה את הקשר החזק של הקיבוץ עם כלל החברה, עיקרון שלא איפשר את המשך קיום הדפוס השיתופי (הן בשל התרופפות פנימית והן בשל איבוד הלגיטימציה הכלל-ישראלית).
• הקיבוצים קמו בתקופה חלוצית והיוו הגשמה של החזון הציוני, בתקופה זו נדרש כל חבר לתת את המקסימום מעצמו למען הקולקטיב: הקיבוץ והמדינה. בנוסף לכך, הטיפול המשותף של הקהילה בבעיותיו של הפרט איפשר לגייס מספר רב יותר של בני אדם למען שמירה על ביטחון היישוב העברי בתקופה ההיא, ולכן התאימה צורת חיים זו למטרותיה של הציונות יותר מצורות חיים אחרות באותה עת.
• בחשיבה הערכית בתקופה זו הייתה מבוססת במידה רבה על הקרבה עצמית למען יסודות מופשטים ולא על ביטול העבודה, ולכן לאחר התקופה החלוצית קטנה הזיקה בין החבר לקיבוץ, בשל הירידה ברוח החלוצית והירידה בחשיבות שקיבלו ערכי ההקרבה העצמית.
• כאשר הקיבוץ נתפס כמקדם ערכים ויעדים לאומיים, הוא זכה בשל כך להערכה רבה בחברה הישראלית וקל היה לחברים להזדהות עם הקיבוץ, תפקידו ומשמעותו. עם ירידת ההערכה ודחיקת תפקידו החברתי של הקיבוץ בהקשר הכלל-ישראלי, התערערה גם הזהות הקיבוצית.
• עלייה ברמת החיים, אשר לא הוצבה מולה תגובה מתאימה על-מנת לשמר את הערכים השיתופיים, הביאה לשינויים רבים בדפוסי החיים של החברים אשר פגעו ברלוונטיות של המסגרות השיתופיות שהיו לא-מותאמות.
• תהליכי גלובליזציה ואי-חסימתם על ידי הקיבוץ חשפו את החברה הקיבוצית לתרבות שונה. כניסת הטלוויזיה לבתי החברים, לדוגמה, חשפה את חברי הקיבוץ ל"חיים הטובים" בהם האדם מתוגמל עבור השקעתו בעבודה ויכול לרכוש לעצמו שלל מותרות. הקיבוצים לא הציבו תגובה חברתית עזה מספיק על מנת להתמודד עם תהליכים אלו.
• נפילת ברית המועצות הביאה לעירעור האמונות הסוציאליסטיות ברחבי העולם כולו, ובכלל זה בחברה הקיבוצית. לתהליך זה נלוותה התעצמותה והתפשטותה של השיטה הקפיטליסטית והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-על יחידה, וכן חשיפה תקשורתית של המאפיינים הטוטאליטאריים במשטרו של סטלין, וגילויי הדיכוי והעריצות ההמוניים והאלימים מאוד שנלוו אליו.

בעקבות משבר הקיבוצים, שהגיע לשיאו בסוף שנות ה-80 ושלווה בעזיבות של חברי קיבוץ רבים ובמתחים חברתיים שנוצרו על רקע המצוקה הכלכלית ממנה סבלו קיבוצים רבים. על מנת להתמודד עם המצב, קיבוצים אחדים החלו להשתנות בדרכים שונות.

השינויים שחלו ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים:

• הפרטה נרחבת של שירותים - למעשה, הפרטה כזו קיימת כבר עשרות שנים ברוב הקיבוצים ובמשך השנים חלק גדול מהקיבוצים הפריטו מדי פעם שירותים כאלו ואחרים. אלא, שעד היום היא נגעה לעניינים שנחשבו כשוליים יחסית. כיום ישנם קיבוצים אשר הפריטו (חלקם עם סיבסוד) גם את שני השירותים שנחשבו פעם כ"קודש הקודשים" - החינוך והבריאות.
• "שכר דיפרנציאלי" - אחד המאפיינים הנודעים ביותר של הקיבוצים בתחילה היה שכל חברי הקיבוצים קיבלו תקציב שוויוני על פי צרכיהם, ללא תלות בתפקיד בו הם החזיקו. בעקבות השינוי, כיום מרבית חברי הקיבוצים מקבלים תקציב דיפרנציאלי אשר מושפע מהמשרה אותה הם ממלאים.
• "שיוך נכסים" - מונח המתייחס להעברת חלק מהנכסים ממצב בו היו שייכים לקיבוץ כאגודה שיתופית, לבעלותם של חברי הקיבוץ. זוהי למעשה ההפרטה האמיתית (ולא הפרטת השירותים). סוג אחד של רכוש הוא הדירות בהן מתגוררים החברים וסוג שני של רכוש הוא כעין "מניה" בחלק היצרני של הקיבוץ. הכוונה היא ששני סוגי נכסים אלו יהיו ניתנים להורשה ולמכירה במגבלות שונות. יש רבים, מחוץ לקיבוץ ובתוכו, הטוענים ששינויים אלו הם סופו של רעיון הקיבוץ.

מאמצע שנות ה-90, גדל בהדרגה מספר הקיבוצים אשר ביצעו שינויים משמעותיים באורח חייהם, בעוד שההתנגדות לתהליכי השינוי החלה לרדת בהדרגה, כאשר רק קיבוצים מעטים המשיכו לתפקד תחת המודלים המסורתיים. למעשה, אין היום שני קיבוצים הנמצאים בתהליך שינוי, כזה או אחר, אשר דומים אחד לשני בכל הפרמטרים. בכל קיבוץ קיים מודל שינוי אחר עם גרסאות רבות ושונות לכל אחד מהמרכיבים לעיל. כל קיבוץ מבקש לעצמו פתרונות ייחודיים שיענו על צרכיו. התפתחו כמה מודלים מובילים סביב הקשר שבין פרנסת ועבודת החבר, הנתפס כעקרון מרכזי, שרוב הקיבוצים שערכו שינוי אימצו אחד מהם:

• מודל "משמעתי" - בסיסו של המודל הוא כבמודל הקלאסי בו אין קשר בין תקציב החבר ובין תפקידו והתקציב נקבע על פי מצבו המשפחתי של החבר. נקבעות תקנות של מספר שעות וימי עבודה מינימליים אותם החבר חייב לעבוד ומוגדרים מקומות עבודה המאושרים על ידי הנהלת הקיבוץ. מי שאינו עומד במכסות ובתקנות אינו מקבל תקציב מלא.
• מודל "משולב" - משלב שלושה מרכיבים: תקציב נורמטיבי (כמו בקיבוץ המסורתי), ותק החבר, וההכנסה אותה מביא החבר לקיבוץ בתוקף עבודתו. לכל מרכיב ניתן משקל, אשר נקבע על ידי חברי הקיבוץ, ותקציב החבר נקבע בהתאם לתוצאה המשוקללת.
• מודל "רשת הביטחון" - החבר משתכר לפי תפקידו בעבודה ומעביר את מלוא משכורתו לקיבוץ. הקיבוץ נותן לכל חבר, ללא קשר לעבודתו, "תקציב קיום הוגן" האמור לשמש כ"רשת ביטחון" המאפשרת קיום בכבוד. הקרן המאפשרת את רשת הביטחון נוצרת ממיסוי פרוגרסיבי של השכר אותו מעבירים החברים לקיבוץ. את יתרת שכרם מקבלים החברים כתקציב אישי וכך, קיים קשר ישיר בין התפקיד אותו ממלא החבר ובין תקציבו האישי.

בפעמים רבות, קיבוץ שהחל בתהליך שינוי ובחר במודל מסוים, מגלה אחרי תקופת זמן כי המודל איננו מספק חלק מהחברים ומתחיל תהליך חדש של שינוי נוסף, לעתים, עד הפיכת הקיבוץ ליישוב קהילתי.

שינוי נוסף, שאירע לאחרונה בשני קיבוצים, הוא קבלתם של חברים שאינם מן המגזר היהודי. מקרה ראשון אירע בקיבוץ ניר אליהו ביולי 2008, כאשר התקבלה ערביה שמוצאה מקלאנסווא כחברת קיבוץ, ובנובמבר 2009, כאשר התקבל בדואי ישראלי כחבר בקיבוץ עין השופט.

שינוי נוסף שעבר על תחום ההתיישבות הקיבוצי הוא הקמת קיבוצים עירוניים וקיבוצי מחנכים עירוניים, בעיקר כל ידיחברי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות הבולטות מביניהם המחנות העולים שהקימו את קיבוץ עירוני בנצרת עילית ומגדל העמק, והנוער העובד והלומד שהקימו בין היתר את קיבוץ המחנכים העירוני בעיר עכו.

ישנם אנשים רבים, בהם חברי קיבוץ ואנשים שאינם חברי קיבוץ, הטוענים כי השינויים הללו הביאו לסיום קונספט הקיבוץ. בין היישובים אשר חדלו זה מכבר מלהיות קיבוצים (באופן רשמי): מגידו שבעמק יזרעאל, הגושרים שבעמק החולה ובית ניר שבחבל לכיש, ועוד.

תהליכים אלו יצרו את "הקיבוץ המתחדש" - דפוס התיישבות קיבוצי שאינו מבוסס במלואו על הערכים המכוננים של הקיבוץ. קיבוצים אשר מנסים לשמור על אותם ערכים מכוננים מאוגדים בסיעה בשם "הזרם השיתופי".

האידאולוגיה של התנועה הקיבוצית

איסוף כותנה בקיבוץ שמיר, 1958

העולים שבאו לארץ ישראל במהלך העלייה הראשונה היו בעיקרם דתיים והונעו על ידי המסורת הדתית. לעומתם, העולים אשר היגרו במהלך העלייה השנייה היו בעיקרם חילוניים והונעו הן על ידי המוסר היהודי והן על ידי אידאולוגיות קוסמופוליטיות כדוגמת שוויון, הגשמה עצמית והומניזם.

בנוסף לגאולת העם היהודי באמצעות העבודה, היה באידאולוגיה הקיבוצית גם יסוד של גאולת ארץ ישראל. בספרות היידיש האנטי ציונית המודרנית אשר הופצה ברחבי מזרח אירופה, נכתב בלעג על ארץ ישראל כי היא "dos gepeigerte land" ("הארץ אשר נפטרה"). חברי הקיבוץ מצאו ייעוד בהחזרת האדמה לחיים על ידי שתילת עצים, ייבוש ביצות ופעילויות נוספות אשר נועדו להפוך את הקרקע לפורייה. הקיבוצים וישובים ציוניים נוספים הציגו עצמם כמי שגורמים "למדבר לפרוח".

בדומה לרוב הקהילות החקלאיות היהודיות האחרות, הקיבוצים נוסדו בשלושה אזורים אשר היו קטנים יחסית ושטוחים - בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ומישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך יחד עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה (קדחת הביצות) ולכן לא היה ניתן לעבוד בה. רוב הקיבוצניקים הראשונים, לרבות דוד בן-גוריון בעצמו, סבלו ממלריה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עומדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט קיבוצים אם בכלל.

חברי הקיבוץ, בדומה לשותפים אחרים בתנועה הציונית, לא לקחו בחשבון את האפשרות כי יתקיים עימות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית על אדמות ארץ ישראל. הזרם המרכזי של התנועה הציונית העריך כי האוכלוסייה הערבית תהיה אסירת תודה על היתרונות הכלכליים אותם היהודים יביאו עימם. הפלג של התנועה הקיבוצית אשר דגל בהשקפות שמאל, האמין כי האויבים של האיכרים הערבים היו בעלי הקרקע הערבים (אשר כונו "אפנדי") ולא החקלאים היהודים. עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 ככל שהמאבק נגד הפשיזם בעולם התגבר וככל שיותר יהודים החלו לחפש מקלט פוליטי, חברי הקיבוצים החלו לקבל על עצמם את התפקיד הצבאי החדש של היישוב.

חברי הקיבוצים הראשונים קיוו להיות יותר מאשר רק חקלאיים פשוטים בארץ ישראל. הם אפילו קיוו ליותר מהקמת בית לאומי לעם היהודי: הם שאפו להקים חברה חדשה בה כולם יהיו שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים הראשונים רצו להיות חופשיים מלהיות מחויבים לעבוד בשביל אחרים ומהאשמה של ניצול שכירים לצורך עבודה. כך נולד הרעיון כי קבוצות יהודיות יתאחדו, יחזיקו את הנכס במשותף. סיסמת הקיבוץ הקלאסי הייתה: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

חברי הקיבוצים לא היו מרקסיסטיים מסורתיים. גם קרל מרקס וגם פרידריך אנגלס בזו לניסוחים הקונבנציונליים של מדינת לאום, בעוד הקיבוצים היו ציוניים והמרקסיסטיים שביניהם דחו את השילוב "מרקסיזם-לניניזם" בו דגלה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית פק"פ. למרות שהלניניסטים והמפלגה הקומוניסטית שלו היו עוינים לציונות, החל מ-1937 החל טבנקין ראש הקיבוץ המאוחד דוחף להערצת ברית המועצות ברית המועצות וב-1939 החל בכך יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי. בשתי התנועות היה עשור של מאבק בין תומכי ההערצה השמאלנים למתנגדיהם שהיה למעשה מאבק על מנהיגות: ההערצה של משטר דיקטטורי איפשרה לשניים לחסל את הדמוקרטיה ואת חופש הפרסום בתנועות (למשל מספריהם של ניצולי הפרטיזנים מאירופה הוצאו הפרקים על הברוטליות של הקומיסרים ששלח לשם סטלין), למנוע אפשרות שיידרשו לבחירה מחודשת לתפקיד, והשמאלנות שלהם ניצחה כשברית המועצות פנתה ב-1947 להכרה ביישוב ולתמיכה בהקמת המדינה. מיד לאחר הניצחון בתש"ח נעשתה ברית המועצות עוינת כלפי ישראל כי זה שירת אינטרסים דיפלומטיים וצבאיים בארצות ערב. בעקבות זה פרצו משברים קשים הן בקיבוץ המאוחד שהתפלג והן בקיבוץ הארצי שסילק מאות שמאלנים שהצדיקו את משפט הרופאים במוסקבה ומשפטי פראג בשנת 1953. שמאלנות טבנקין ויערי נחלשה אך לא נעלמה כיון שהייתה חיונית לקיום שלטונם בתנועותיהם, וגם אחרי הוקעת הסטליניזם על ידי ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1956 ב"נאום הסודי" הם סירבו להודות שברית המועצות איננה סוציאליסטית ודמוקרטית כפי שהייתה התרבות הקיבוצית, המשיכו לדבר "הסוציאליזם הסובייטי" אף שרוב החברים ידעו שזה בלוף ודחו את המשטר הדיקטטורי. עם זאת, עד היום קיבוצים רבים בישראל נשארו בעלי השקפות פוליטיות המשתייכות אל השמאל הישראלי בפוליטיקה (לפרטים ראו: Transforming Kibbutz Research 2008, Chaps. 10-11).

למרות שהקיבוצניקים עצמם ניהלו אורח חיים קומוניסטי, הם לא האמינו שדרך חיים זו בנויה עבור כולם, למשל, המפלגות הפוליטיות של הקיבוצים מעולם לא קראו לביטול הרכוש הפרטי בישראל. הקיבוצניקים ראו בקיבוצים כמיזמים שיתופיים בתוך מערכת המבוססת על כלכלת שוק, אולם הם תמכו בעקביות בהרחבת מדינת הרווחה לפי המודלים הסוציאל-דמוקרטיים שפותחו באירופה.

הקיבוצים לא היו הארגונים הקהילתיים היחידים שהוקמו בארץ ישראל בעת המודרנית. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמו בישראל גם כפרים שיתופיים אשר נקראו מושבים כאלטרנטיבה לקיבוץ. במושבים כל החברים עבדו במשקים משלהם והמסגרת השיתופית באה לידי ביטוי בקניה משותפת של צרכי המשק ושיווק קואופרטיבי של התוצרת, ציוד משותף שלא כדאי לכל מושבניק בנפרד (למשל טרקטורים, קומביינים, משאיות) וערבות הדדית בצורות שונות.

חיי הקהילה

עיקרון השוויון נלקח מאוד ברצינות עד שנות השבעים. לקיבוצניקים לא היה רכוש, או אפילו בגדים בבעלות פרטית. מתנות וכסף אותם קיבלו הקיבוצניקים מגורמים חיצוניים הועברו לקופה המשותפת. אם חבר קיבוץ קיבל מתנה בשירותים כגון ביקור קרוב משפחה שהיה רופא שיניים או טיול לחו"ל אשר מומן על ידי אחד מהוריו – שאר חברי הקיבוץ לעתים העלו טענות על תקינותה של קבלת מתנה מסוג זה.

ילדים

ילדי קיבוץ גן שמואל, 1998

כאשר ילדים נולדו בקיבוצים חדשים כמעט תמיד נוצרה דילמה אתית. אם כל הקיבוץ מנוהל באופן שיתופי, מי אם כן יהיה אחראי לטיפול בילדים? המענה לשאלה המהותית הזו היה בכך שילדי הקיבוץ שייכים לכל הקיבוץ, אפילו במידה כזו שחלק מהאמהות בקיבוץ הניקו בראשית התנועה הקיבוצית תינוקות אשר לא היו שלהם. ברוב הקיבוצים, הגעתם לעולם של ילדים היה תהליך של התפכחות: "כאשר ראינו לראשונה את הילדים בתוך לול, מכים אחד את השני, או תופסים צעצועים ומשאירים אותם לעצמם, התחלנו להתמלא ברגשות חרדה. האם זה אומר כי אפילו חינוך לחיי קהילה לא הצליח לעקור את הנטיות האגואיסטיות הללו? האוטופיה של התפיסה החברתית הראשונית שלנו לאט, לאט נהרסה."

בשנות העשרים קיבוצים אחדים החלו לגדל את הילדים באופן קהילתי בנפרד מהוריהם ביישובים מיוחדים שנקראו מוסדות חינוכיים. התאוריה המקובלת באותה העת גרסה כי אחיות ומורים מקצועיים יוכלו לטפל טוב יותר בילדים מאשר ההורים אשר היו עסוקים לרוב ובעלי יכולות גידול חובבניות. כמו כן, האמינו באותה העת שהיחסים של הילדים וההורים יהיו טובים יותר כאשר יגדלו משום שההורים לא יצטרכו להשליט משמעת בילדים לאורך תקופת ילדותם. כמו כן, הם קיוו כי גידולם של הילדים במרחק מה מהוריהם יעזור לאמהות להתאושש מהר יותר מטראומת הלידה. במקום להשקיע שעות רבות במשך היממה בגידול הילדים, הנשים יהיו פנויות לעבוד או ליהנות בשעות הפנאי.

גידול ילדים

מאז הקמתם ועד שנות ה-70 הייתה נהוגה ברוב הקיבוצים לינה משותפת, כלומר הילדים ישנו בבתי ילדים במקום בדירות של הוריהם.

לאורך השנים התבצעו מחקרים מקיפים רבים אשר התמקדו בגידול הילדים בקיבוצים. מחקרים אלו התייחסו באופן ביקורתי לדרך בה הילדים גודלו בקיבוצים.

במחקר משנת 1977 השוותה השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מאמם לעומת השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מהמטפלות שלהם. מהמחקר עלה שהילדים הראו סימני מצוקה בשני המצבים, אף על פי שהתנהגות הילדים כאשר הפגשו מחדש עם הדמות הבוגרת הוכיחה שהם היו קשורים באופן משמעותי יותר לאמם מאשר למטפלת שלהם. גם כאשר הילדים שהו בחברת המטפלת שלהם הם התנגדו להפרדה בינם לבין אמהותיהם. עם זאת, לילדי הקיבוצים היה קשר חזק עם הוריהם לעומת הילדים אשר נשלחו לפנימיות משום שבקיבוץ הילדים בילו שלוש שעות כל יום יחד עם הוריהם.

במחקר אחר ‏‏, הקבוצה אשר גדלה בסביבה משותפת בקיבוץ הראתה פחות יכולת להתמודד עם מצבי הפרדה מהוריהם מאשר הילדים אשר גדלו יחד עם משפחותיהם. לכך יש כמובן השלכות מרחיקת לכת על יכולות ההסתגלות של הילדים למוסדות שונים בהמשך כמו גם לקיבוצים. הטכניקות הקיבוציות המעניינות הללו שנויות במחלוקת עם או בלי המחקרים הללו.

תפקידי מגדר

אימון נשות קיבוץ משמר העמק במהלך מלחמת העצמאות

חדר האוכל בקיבוץ מרום גולן, צולם בין השנים 1968-1972

חג השבועות בקיבוץ גן שמואל, 1959

בתחילה היה קיים אחוז גדול יותר באופן משמעותי של גברים בקיבוצים מאשר נשים, ומשום כך באופן טבעי הקיבוצים נטו להיות מקומות בעלי שליטה דומיננטית יותר של גברים. בתחילה קיבוצים רבים נטו לשלב את נשות הקיבוץ באותם התפקידים כמו הגברים בקיבוץ אשר כללו תפקידים פיזיים שונים. אף על פי כן, בקיבוצים אחדים כגון קיבוץ דגניה הגברים רצו שהנשים ימשיכו לבצע את התפקידים המסורתיים הנשיים, כגון בישול, תפירה וניקיון.

לבסוף הגברים בקיבוץ התירו - ואף ציפו – מנשות הקיבוץ לבצע את אותם התפקידים אשר הגברים בקיבוצים ביצעו, כולל תפקידי שמירה עם נשק. המוסדות חינוכיים איפשרו למעשה לקדם את האידאולוגיה הקיבוצית על ידי שיחרור נשות הקיבוץ מן התפקידים המסורתיים של נשים מבלי לפגוע במבנה הקיבוץ עצמו. באופן מעניין למדיי, נשים רבות אשר נולדו בקיבוצים לאחר שהתבגרו הסתייגו מלבצע את התפקידים הנשיים המסורתיים. היה זה דור הנשים אשר נולד בקיבוצים אשר לבסוף החליט לסיים את פעילותם של המוסדות החינוכיים. כמו כן, אף על פי שנשות הקיבוצים לקחו על עצמן את התפקידים המסורתיים בהם עסקו הגברים בקיבוצים, הגברים בקיבוצים לא לקחו על עצמם את התפקידים המסורתיים של הנשים - לדוגמה, למרות שהנשים עבדו בשדות הקיבוץ, הגברים לא גידלו את ילדי הקיבוץ.

החיים החברתיים

לא רק נכסי הקיבוץ היו משותפים – גם החיים החברתיים בקיבוץ התנהלו במשותף. לדוגמה, רוב חדרי האוכל בקיבוצים השתמשו בספסלים, לא בשל שיקולי נוחות או עלות, אלא משום שהספסלים היוו דרך נוספת בה התבטאו הערכים הקהילתיים של הקיבוץ. בחלק מן הקיבוצים הבעלים לא הורשו לשבת יחד עם נשותיהם, משום שנישואים נחשבו לצורת ביטוי לבלעדיות. בספרה "The Kibbutz Community and Nation Building" פאולה ריימן ציינה כי במהלך שנות החמישים היו קיבוצים רבים אשר סירבו לרכוש לחבריהם קומקומים מכיוון שחששו שאם לחברי הקיבוץ יהיו קומקומים הם יבלו זמן רב יותר יחד בדירות שלהם מאשר עם שאר הקהילה בחדר האוכל.

באופן בלתי מפתיע, הבלעדיות של חברי הקיבוץ לחיי הקהילה הפכה קשה עבור חלק רב מחברי הקיבוצים. בכל קיבוץ חברים חדשים רבים החליטו לעזוב במהלך שנותיהם הראשונות בקיבוץ. משום שלקיבוצניקים לא היו חשבונות בנק נפרדים, כל רכישה אשר לא נעשתה בקנטינה של הקיבוץ הייתה צריכה לעבור אישור על ידי ועדה מיוחדת מטעם הקיבוץ – חוויה משפילה אשר צרכה זמן רב. לקיבוצים היו גם לא מעט חברים אשר בחרו שלא לעבוד קשה, או אשר השתמשו לרעה ברכוש המשותף. תמיד הייתה התמרמרות כלפי אותם ה"פרזיטים" מצד שאר חברי הקיבוץ. בנוסף, בקיבוצים קטנים רבים אשר היו מבודדים יחסית, החברים נטו לרכל רבות, בעיקר בשל חוסר הפרטיות של החברים.

למרות שההחלטות העיקריות לגבי עתיד הקיבוץ נעשו בהסכמה או על ידי הצבעה, ההחלטות היום-יומיות לגבי איפה האנשים יעבדו נעשו על ידי ראשי הקיבוץ הנבחרים. בדרך כלל חברי הקיבוץ נהגו לקרוא את משימותיהם והתורנויות אותם הם היו צריכים לבצע בדף חלוקת המטלות אשר היה תלוי בחדר האוכל של הקיבוץ.

בראשית התנועה הקיבוצית פגישות רבות של חברי קיבוצים היו תדירות ומגוונות למדיי וכללו בין היתר וויכוחים אמוציונליים בקרב החברים כמו גם דיונים פילוסופיים אשר התנהלו באופן חופשי.

הנהלות הקיבוצים ניסו לקדם את חברי הקיבוץ לעבוד במקומות עבודה שונים. במהלך שבוע אחד אדם היה עשוי לעבוד בשתילת עצים, בשבוע שאחריו הוא עשוי היה לעבוד עם בעלי חיים, בשבוע שאחריו במפעל ובשבוע שלאחר מכן במכבסה של הקיבוץ. גם המנהלים של הקיבוץ חלקו את אותם המטלות כמו שאר חברי הקיבוץ. באמצעות רוטציה של מטלות, חברי הקיבוץ לקחו חלק בכל סוגי העבודה, תהליך אשר מנע גם מחברי הקיבוץ להתמחות בענף מסוים.

המוסדות החינוכיים היו אחד מן האספקטים של חיי הקיבוץ אשר זכו לעניין רב מגורמים חיצוניים. במהלך תקופת השיא של המוסדות החינוכיים, ההורים הורשו להיות רק שעתיים ביום יחד עם ילדיהם, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים בלבד. בקיבוץ הארצי נאסר על ההורים באופן במפורש לישון עם ילדיהם בדירותיהם בלילות. ככל שהילדים התבגרו, לעתים ההורים לא פגשו את ילדיהם במשך ימים רבים, מלבד מפגשים אקראיים בשטח הקיבוץ.

חלק מן הילדים אשר גדלו במוסדות החינוכיים ציינו כי זו הייתה חוויה חיובית, אחרים נשארו בעלי רגשות מעורבים לגבי התנסות זו. קבוצה אחת של ילדי קיבוצים סבורה כי לגדול ללא הורים היא חוויה קשה לילדים רבים.

האידאולוגיה הקיבוצית לא כללה סלידה מיחסי מין - בני הנוער לא הוחזקו בלילות במוסדות החינוכיים, אף על פי שמבקרים רבים עדיין נדהמו מחוזק הנטייה של הקהילות הקיבוציות לשמרנות. השמרנות מצד ילדי הקיבוץ מיוחסת לאפקט ווסטרמרק (Westermarck effect), תופעה אשר מונעת מבני אדם לחוש משיכה מינית כלפי מי שגדלו עימם בילדותם, גם כאשר הם אינם קרובי משפחתם.

כבר מן ההתחלה, הקיבוצים צברו מוניטין כמעודדי תרבות וכמטפחי אמנויות. קיבוצניקים רבים הפכו לסופרים, שחקנים או אמנים. בדרך כלל הקיבוצים הכילו קבוצות תיאטרון, מקהלות, תזמורות, ליגות אתלטיקה וכיתות לימוד לנושאים מסוימים. דוגמאות נוספות:

• בשנת 1910 התקיימה חתונה בקיבוץ דגניה, במשך שבוע ימים, זו היתה חגיגה שבה השתתפו כל תושבי האזור, כולל הערבים . בשנים בהן גר א. ד. גורדון בקיבוץ זה, הוא נהג להרקיד את החברים, ולשכלל את יכולותיהם האמנותיות, באמנות ובעבודת האדמה .
• בתחום החגים הוקמו בכל קיבוץ קבוצות עבודה באמנויות השונות, כדי לקשט את חדר האוכל או המועדון שבו נקבעה פעילות תרבותית. החגים היו כר נרחב לפעילות אמנותית בכל התחומים. במאמריו מכנה זאת אוריאל זוהר כ"תיאטרון החגים". אחרים שיכללו את ההגדה של פסח, ואחרים העמיסו עגלות בכל טוב מתוצרת הישוב, בשירה וריקודים.
• בשנת 1953 קיבוץ גבעת ברנר ביים מחזה אשר שחזר את מרד החשמונאים, וכחלק מהמחזה נבנה כפר אמיתי על גבי גבעה כתפאורה של המחזה, נשתלו עצים, והמחזה בוצע עבור 40,000 איש. כמו כל תוצר של הקיבוצים באותה העת, כל השחקנים היו חברי הקיבוץ, וכולם הורו לבצע את חלקם במחזה במסגרת הקצאות העבודה של הקיבוץ.
• בשנת 1944 החל פסטיבל המחלות של קיבוץ דליה.

היבטים פסיכולוגיים

במהלך התקופה בה פרחו הקיבוצים בישראל, סוציולוגים ופסיכולוגים שונים החלו להתעניין במידה רבה בחיי הקיבוץ וניסו להבין מהן ההשפעות של החיים ללא רכוש פרטי ומהן ההשפעות של גידול ילדים הרחק מחיק הוריהם.

שלושה מחקרים אשר בחנו את ההיבטים הפסיכולוגיים של החיים בקיבוצים במהלך אמצע המאה ה-20 כללו את המחקרים של מלפורד ספירו (1958), ברונו בטלהיים (1969) ומיכאל בייזרמן (1963). כולם הגיעו למסקנה כי גידול ילדים במסגרת קיבוצית נוטה להוביל לקשיים שונים בקרב ילדי הקיבוצים בבגרותם כגון קשיים להתחייבויות רגשיות כמו להתאהב באדם אחר או ליצור חברות משמעותית ארוכת טווח. מצד שני, לטענתם, לילדי הקיבוץ קל יותר לנהל קשרים ידידותיים עם מספר רב יותר של אנשים, והם מנהלים חיים חברתיים פעילים יותר.

בטלהיים הציע כי היעדר הרכוש הפרטי היה הגורם העיקרי לחוסר הרגשות בקרב חברי הקיבוצים. הוא ציין כי: "בשום מקום מלבד בקיבוצים לא הבנתי באיזו מידה רכוש פרטי, עמוק בתודעה, קשור ברגשות הפרטיים של האדם. אם יש מחסור בקרב גורם אחד, יש נטייה לגורם השני גם להיות במחסור".

חוקרים אחרים הגיעו למסקנה כי גידול ילדים בקהילות הללו גרמו לילדים לראות בשאר ילדי הקיבוץ תחליף לאחים ואחיות ומשום כך הם העדיפו לחפש בני או בנות זוג מחוץ לקהילת הקיבוץ לאחר שהתבגרו. חלק העלו תאוריות לפיהן החיים המשותפים על בסיס יומי מן הלידה יוצרים גרסה קיצונית של אפקט ווסטרמרק, אשר השפעותיה גורמות למעט מאוד קיבוצניקים צעירים במהלך גיל העשרה למשיכה מינית לבני המין השני עימם גדלו. לעתים קרובות, כתוצאה מכך שלא מצאו בן או בת זוג בקיבוץ, אותם החברים נטשו את הקיבוץ לאחר שהתבגרו.

נושא נוסף אשר נתון למחלוקת בקרב התנועה הקיבוצית הוא האם החינוך אשר ניתן לילדים בקיבוצים הצליח לפתח את כישרונותיהם של הילדים המחוננים בקרבם. ילדים רבים אשר גדלו בקיבוצים טוענים כיום שבמבט לאחור המערכת הקיבוצית דיכאה את האמביציה שלהם, ואילו אחרים טוענים כי ילדי הקיבוצים זכו לתמיכה רבה מצד הקיבוץ אף על פי כן. ברונו בטלהיים חזה כי החינוך של הקיבוצים יניב בינוניות: "ילדי הקיבוצים לא יהיו מנהיגים או פילוסופים, לא יגיעו לשום הישגים בתחומי המדע או האומנות". אך בניגוד לכך נראה כי למרות שאוכלוסיית הקיבוצים מהווה כיום פחות מ-2% מן האוכלוסייה הכוללת בישראל, מספר גדול מהם עובדים כמורים, עורכי דין ורופאים, ואף הופכים למנהיגים פוליטיים. בנוסף, לפי סקר משנת 2006, 75% מן הטייסים בחיל האוויר הישראלי הם במקור מן התנועה הקיבוצית.

התחזית של בטלהיים הופרכה לגבי קבוצת הילדים הספציפית שחקר בקיבוץ רמת יוחנן בשנות השישים. בשנת 1990 נערך מפגש בין עיתונאי לבין אותה קבוצת הילדים. העיתונאי מצא כי הילדים הפכו למצליחים מאוד בתחומי האקדמיה, העסקים, המוזיקה והצבא בחברה הישראלית.

כלכלה

בתחילת דרכם ניסו חלק מהקיבוצים לקיים כלכלה אוטרקית אך רובם ייצרו רוב תוצרתם לשוק. לשם שווק התוצרת החקלאית הוקמה תנובה שהפכה לקונצרן ענק במושגי ישראל עם כ-400 עובדים. כיון שהחקלאות הלכה והצטמצמה לטובת התעשייה בעשורים האחרונים נמכרה לאחרונה תנובה לגורמים פרטיים.

הקיבוצים לא היו עצמאיים גם בתחום השקעות ההון. עם הקמתם של הקיבוצים, אשר הוקמו על קרקעות בבעלות הקרן הקיימת לישראל הם קיבלו תקציב התיישבות מצומצם מקרן היסוד, נמוך בהרבה משקיבלו המושבים, ולצורך הרחבתם היו תלויים ברווחיהם ובהלוואות בנקאיות או אחרות בריבית גבוהה שגרמו בתקופות מסוימות לשקיעה בחובות. בשנות ה-60' הם זכו להלוואות מסובסדות בריביות נמוכה כמו מגזרים אחרים במשק ובהנחות בעלויות משאבי המים. בתקופות שבהן שיעורי הריבית הריאלית היו שליליים בשל אינפלציה גבוהה וחוסר הצמדה, המתנות הללו הצטברו לסכומים משמעותיים ובעיקר הולידו גזברי קיבוצים שלא היו מודעים לסכנות שבחוב גדול, דבר שהיה אחת הסיבות למשבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלי שבבת אחת העלתה את הריבית הריאלית ל-230%.

תיעוש

אף לפני הקמת מדינת ישראל, קיבוצים רבים עברו מענפי החקלאות לענפי ייצור תעשייתים. קיבוץ דגניה, למשל, הקים מפעל ליהלומי תעשייה שהניב רווחים של מספר מיליוני דולרים בשנה. קיבוץ חצרים הקים מפעל לציוד השקיה שהתבסס על הרעיון החדשני של טפטוף בשם "נטפים" אשר התרחב לעוד שני קיבוצים ואחר כך הפך לתאגיד בינלאומי אשר מוכר כיום מעל 300 מיליון דולרים בשנה. קיבוץ מעגן מיכאל אשר בתחילה ייצר כדורים הקים מפעל לייצור כלי פלסטיק וכלי רפואה. התאגיד של מעגן מיכאל מוכר כיום מעל 100 מיליון דולר בשנה. גל נרחב של תיעוש פקד את הקיבוצים במהלך שנות השישים, וכתוצאה מכך, כיום רק 15% מכלל חברי הקיבוצים עובדים בענפי החקלאות.

הקיבוצים הפכו מתועשים בתקופה בה הענפים החקלאיים לא סיפקו מספיק מקומות עבודה על מנת לקלוט את כל חברי הקיבוץ. הקיבוצים גם עברו תהליך תיעוש בשל עידוד ממשלות ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים גירעון הסחר בישראל היה מהגבוהים ביותר בעולם באותה העת והמדינה הייתה נואשת להגדיל את ענפי היצוא ומשום כך הקיבוצים התגייסו למלא צורך זה והמדינה עודדה אותם על ידי הלוואות מסובסדות ומענקים כפי שקיבלו כל התעשיינים שפנו ליצוא. התיעוש הקיבוצי היה בחלקו מבוסס על שכירים ובחלקו על עבודה עצמית, אולם כיום כמעט כל התעשייה הקיבוצית מעסיקה שכירים בצד חברים.

קונפילקט העבודה השכירה

העסקתם של עובדים עונתיים הייתה נקודת מחלוקת בתנועה הקיבוצית. במהלך תקופת הקציר, כאשר היו נחוצות ידיים עובדות רבות, ניתנו לעתים רבות היתרי עבודה לעובדי חוץ. רוב הקיבוצים התפשרו בשל הצורך המעשי המיידי לעובדים והחלו לאמן עובדים אשר אינם חברי הקיבוץ כאשר היקף העבודה היה בשיאו.

העסקתם של עובדים לא יהודים הייתה נושא אשר עורר מחלוקת רבה לכל אורך השנים. מייסדי התנועה הקיבוצית שאפו לגאול את האומה היהודית באמצעות העבודה, ומשום כך העסקתם של עובדים אשר אינם יהודים לביצוע משימות קשות לא תרמה להגשמת חזון זה. במהלך העשור השני של המאה ה-20 קיבוץ דגניה חיפש בנאים יהודים אשר יבנו את בתיהם ללא הצלחה. רק לאחר שהם לא הצליחו למצוא בנאים יהודים אשר יהיו מוכנים להסתכן במחלת המלריה אשר שררה באזורם החליטו חברי הקיבוץ להעסיק עובדים ערבים.

כיום, הקיבוצים השתנו באופן ניכר. רק כמחצית מן האנשים המועסקים במערכת הקיבוצית הם חברי הקיבוץ. עד סוף שנות השמונים חלק מהקיבוצים העסיקו עובדים פלסטינים. בעשורים האחרונים העובדים התאילנדים החליפו אותם בעבודות הפיזיות הקשות ביותר בקיבוצים, אך בצידם רבים גם הערבים הישראלים. התאילנדים עובדים במגוון רב של תחומים בחקלאות ובמפעלים בקיבוצים וגם פיליפיניות מטפלות בקשישים בקיבוצים.

בנוסף לענפי הייצור, כיום קיבוצים רבים החלו לעבור גם לענפי תיירות ומתן שירותים. בקיבוץ חצרים ובקיבוץ נחשולים ישנם אפילו משרדי עורכי דין. כיום קיבוצים רבים מכילים חדרים להשכרה. יש המיועדים לקבוצות תלמידים בטיולי בתי ספר, אך רובם מיועדם לטיילים ובחלק מהקיבוצים יש גם מלונות יוקרתיים.

הקיבוצים השקיעו כסף רב בתאגידים לסיפוק שירותים המחייבים גודל והשקיעו גם כספים רבים בשוק המניות מאז עליית הליכוד לשלטון. תאגידים אלה סבלו בחלקם ממגלומניה של מנהלים שמטרתם הייתה להתחזק כדי למנוע רוטציה מתפקידיהם, ובצירוף משברי מניות הבנקים והבורסה ב-1983-1984 ותוכנית הייצוב הכלכלי ב-1985 שהעלתה את הריבית הריאלית ל-230% נקלעה התנועה הקיבוצית למשבר של חובות כבדים שתפחו במהירות בשל ההלוואות הצמודות אותם לקחו התאגידים והקיבוצים ובשל מדיניות השקעות בהקמת קיבוצים בלתי-אחראית של הנהגת התק"מ, התנועה שכללה את רוב הקיבוצים (ראו: Transforming Kibbutz Research 2008, Ch.3). בעקבות המשבר והתנוטטות רבים מהתאגידים רוב הקיבוצים פנו מאורח החיים השיתופי להפרטה שחיסלה את השוויון וצמצמה מאד את הדמוקרטיה עליהם היו מבוססים. אף על פי שקרוב לתריסר קיבוצים ישראלים הינם עשירים מאוד כיום, רוב הקיבוצים נמצאים כיום בנקודת משבר כלכלית. רבים מן האנשים אשר חיים כיום בקיבוצים נאלצים לעבוד מחוץ לקיבוץ. אף על פי כן, הם נדרשים להעביר אחוז מסוים מן ההכנסות שלהם לקופה הקיבוצית המשותפת.

סוגי קיבוצים

מדשאות קיבוץ רמת השופט, 2008

לקיבוצים שלוש תנועות:

1. תנועה משותפת, "התנועה הקיבוצית", המהווה ארגון-גג של שתי תנועות קיבוציות ואידאולוגיות נפרדות זו מזו: "התנועה הקיבוצית המאוחדת" שנוסדה ב-1979 מאיחוד של שתי תנועות ותיקות יותר: "הקיבוץ המאוחד" ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים", ו"הקיבוץ הארצי השומר הצעיר",
2. "הקיבוץ הדתי הפועל המזרחי",
3. "פועלי אגודת ישראל".

למעלה מ-85% מכלל הקיבוצים משתייכים לתנועה הקיבוצית.

כמו כן, קיימת חלוקה בין הקיבוצים על-פי סיווג גרעיני ההתיישבות הראשונים בהם, ובעיקר על פי תנועות הנוער אליהם השתייכו גרעינים אלו. התנועות העיקריות הן הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים.

בעקבות שינויים בקיבוצים רבים ובעקבות בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית נדרשה המדינה להגדיר מחדש מהו קיבוץ כדי לקבוע גבולות להטבות שניתנו לקיבוצים על פי חוק. ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב- 15.12.05 (בתקנות סיווג הקיבוצים). על פי סיווג זה ישנם שלושה סוגים של קיבוצים:

1. קיבוץ שיתופי: קיבוץ אשר משמר באורחות חייו מערכות חיים שיתופיות.
2. קיבוץ מתחדש: יישוב אשר מקיים מספר מערכות חיים שיתופיות בכוונתן (הבטחת הכנסה קהילתית, שותפות בבעלות על אמצעי הייצור, שותפות בבעלות על הקרקע וכו').
3. קיבוץ עירוני: יישוב המתקיים בתוך תחומי יישוב קיים (עיר) ומקיים אורחות חיים של יישוב נפרד ושיתופי. קיבוצים כאלה קיימים מאז שנות השמונים בירושלים, חיפה, בית שמש ושדרות.

סוג נוסף של קיבוצים, אשר לא זכה עדיין להגדרה חוקית נפרדת, הינו "קיבוצי המחנכים". החל משנות ה-90, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער מקימות קיבוצים (עירוניים או כפריים), בהם חיים החברים הבוגרים של דרור ישראל, קבוצות הבחירה, השומר הצעיר, המחנות העולים. מרבית חבריהם של "קיבוצי המחנכים" עוסקים בחינוך, כמשימה קיבוצית. קיבוצים אלה מנסים גם לקשר בין תשתיתם הכלכלית לבין משימתם החינוכית, על ידי יצירת משרות חינוכיות והחזקתן וכן, יצירת קואפרטיבים חינוכיים. בין קיבוצים אלה ניתן למנות את רביד (ראשון קיבוצי המחנכים) ואשבל, השייכים לתנועת דרור ישראל, נעמ"ה (בוגרי קבוצות הבחירה), פלך (השומר הצעיר), נערן (המחנות העולים) וכן קיבוצי מחנכים עירוניים בעכו, תל אביב וירושלים.

חלק מהקיבוצים של תנועות הבוגרים מתנהלים גם באופן של "קיבוץ קבוצות" כלומר קיבוצים שהם התאגדות של מספר קומונות, כשלכל קומונה יש אוטונומיה מסוימת, אולם הקומונות מקיימות קשרים פנימיים בתוך הקיבוץ.

סוגיות משפטיות

לאורך השנים, קיבוצים אחדים היו מעורבים בהליכים משפטיים הקשורים למעמדם כקיבוצים. קיבוץ גליל ים, ליד הרצליה, עתר לבית המשפט בעניין הליכי ההפרטה בקיבוץ. בשנת 1999, שמונה מחברי קיבוץ בית אורן, עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לרשם האגודות השיתופיות לצורך הסרת הרישום של בית אורן כקיבוץ ושבמקום יסווג כקהילה שיתופית מסוג אחר. בעתירה נטען כי הקיבוץ השתנה באופן דרמטי לאורך השנים - סגנון החיים השתנה, קיימים הבדלי שכר, חדר האוכל של הקיבוץ נסגר, ומערכת החינוך ושירותים נוספים נסגרו. לטענת העותרים, בעקבות השינויים הללו בית אורן לא תואם את ההגדרה של קיבוץ לפי החוק וכמו גם לפי עקרון שוויון הצריכה. הנהלת הקיבוץ בתגובה טענה כי היא עדיין שומרת על העקרונות הבסיסיים של קיבוץ, אלא שהשינויים שנעשו היו חיוניים כדי למנוע התמוטטות פיננסית של הקיבוץ ולצורך שיפור המצב הכלכלי של הקיבוץ.

מקרה זה הוביל את הממשלה להקמת ועדה אשר מטרתה להמליץ על הגדרות משפטיות חדשות בעקבות התפתוחתם של הקיבוצים בישראל, ולהגיש חוות דעת לגבי הקצאת הדירות בין חברי הקיבוץ. הוועד הגיש דו"ח מפורט בעל שני סיווגים משפטיים חדשים לישובים אשר מוכרים כיום כקיבוצים.

ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב-15 בדצמבר 2005 (בתקנות סיווג הקיבוצים). על פי סיווג זה ישנם שלושה סוגים של קיבוצים:

• קיבוץ שיתופי: קיבוץ אשר משמר באורחות חייו מערכות חיים שיתופיות.
• קיבוץ מתחדש: יישוב אשר מקיים מספר מערכות חיים שיתופיות בכוונתן (הבטחת הכנסה קהילתית, שותפות בבעלות על אמצעי הייצור, שותפות בבעלות על הקרקע וכו').
• קיבוץ עירוני: יישוב המתקיים בתוך תחומי יישוב קיים (עיר) ומקיים אורחות חיים של יישוב נפרד ושיתופי. קיבוצים כאלה קיימים מאז שנות השמונים בירושלים, חיפה, בית שמש ושדרות.

הסיווג הראשון אשר נקרא "קיבוץ שיתופי" היא למעשה הגדרה זהה להגדרה המסורתית של הקיבוץ. הסיווג השני, אשר נקרא "קיבוץ מתחדש", כללו את ההתפתחויות והשינויים באורח החיים, בתנאי שעקרונות השוויון ההדדי הבסיסיים ישמרו. לאור האמור לעיל, הוועדה המליצה כי במקום ההגדרה המשפטית של הקיבוץ הנוכחי, יווצרו שתי הגדרות חדשות, כמפורט להלן:

א) קיבוץ קהילתי: "יישוב קהילתי, אשר ישוב נפרד, אשר מאורגן על בסיס בעלות משותפת של רכוש, בה התעסוקה היא עצמית, ובה קיים שוויון ושיתוף פעולה בפעילות הייצור, הצריכה והחינוך

ב) 'קיבוץ מתחדש': "יישוב קהילתי, אשר מהווה ישוב נפרד, המאורגן על בסיס בעלות משותפת של רכוש, תעסוקה עצמי, ובה קיים שוויון ושיתוף פעולה בפעילות הייצור, הצריכה והחינוך, אשר שומרים על הערבות ההדדית בין חבריה, והתקנון שלה כולל, חלק או את כל הסעיפים הבאים:

1. שכר יחסי לפי תרומתו של הפרט או הקצאת דירות לפי ותק.
2. הקצאת אמצעים פרודוקטיביים לכלל חברי הקיבוץ, מלבד קרקע ומים.
3. מכסות פרודוקטיביות, בתנאי שהקהילה השיתופית תשמר על השליטה על אמצעי הפרודוקטיביות וכי פירוש הדבר מסמכי ההתאגדות תמנע מהחברים להתמקח על האמצעים הפרודוקטיביים שהוקצו להם.

מורשת

לאורך השנים הקיבוצים זכו לביקורת רבה על כך שלא עמדו באידאולוגיה עליה הושתתו. רוב הקיבוצים אינם עצמאיים וחייבים להעסיק אנשים אשר אינם חברי קיבוץ לענפי החקלאות השונים בקיבוץ (או כעובדי מפעלים בשנים המאוחרות יותר). גורם אשר היה שנוי במחלוקת במיוחד היה העסקת העובדים הערבים בענפי השונים בקיבוצים בעוד שנמנעה מהם האפשרות להצטרף כחברים שווי זכויות בקיבוץ.

במהלך העשורים האחרונים, חלק מהקיבוצים, מתחו ביקורת על כך שהעקרונות הסוציאליזם "ננטשו" ועל כך שקיבוצים רבים פנו במקום זאת לפרויקטים קפיטליסטים על מנת לשפר את מצבם הכלכלי. קיבוץ שמיר הוא הבעלים של חברה למוצרי אופטיקה בשם "שמיר אופטיקה" אשר מניותיה נסחרות כיום בבורסת הנאסד"ק. קיבוצים רבים נטשו את ענפי החקלאות ופיתחו חלקים מן הקרקעות שברשותם עבור מטרות מסחר ותעשייה – קיבוצים רבים הקימו בעשורים האחרונים קניונים ומפעלים על אדמות קיבוץ אשר משרתים ומתופעלים על ידי חברי הקיבוץ ולעתים מעסיקה גם עובדים אשר אינם חברי הקיבות בעוד שהקיבוץ שומר לעצמו הרווחים מהשכרת הקרקע או מהמכירות. לעומת זאת, קיבוצים אשר לא היו שותפים בסוג של התפתחות זכו גם כן לביקורת על כך שהם תלויים בסובסידיות מן המדינה על מנת לשרוד.

בנוסף לכך, לאורך השנים, חברי קיבוץ רבים שיחקו תפקיד חשוב בתקופת היישוב ולאחר מכן בחברה הישראלית, באופן ניכר מהכמות היחסית שלהם באוכלוסייה בישראל. בין יוצאי הקיבוצים הבולטים אשר תרמו רבות למדינת ישראל ניתן לכלול מנהיגים ישראלים כגון משה דיין ואהוד ברק. דוד בן-גוריון חי רוב חייו בתל אביב, אף על פי שקיבוץ שדה בוקר, שבנגב, היה ביתו הרוחני.

הקיבוצים גם תרמו באופן משמעותי לתנועת התרבות העברית המתפתחת. רחל המשוררת כתבה בהתלהבות יתרה על הנוף מנקודות מבט שונות של הקיבוצים באזור הגליל בשנות העשרים ובשנות השלושים של המאה ה-20. החזון הקיבוצי של "הפרחת השממה" הפך במשך השנים לחלק את מן החזון הישראלי גם כן.

אזכורים בתרבות

הווי הקיבוץ מתואר בספרים רבים שנכתבו לאורך השנים ושזור בסרטים עלילתיים רבים. העלילה בחלקם מתרחשת בקיבוץ ובאחרים, חברי קיבוץ זכו לתפקיד בולט בעלילה. כך למשל:

• בספרו של ליאון יוריס "אקסודוס" משנת 1958‎, ובעיבוד הקולנועי לספר משנת 1960‎, אחת הדמויות הראשיות מתגוררת בקיבוץ בדיוני בגליל בשם "גן דפנה". הסרט עצמו צולם בקיבוץ דפנה.
• עלילת הסרט הישראלי "סאלח שבתי" משנת 1964 מתרחשת באופן חלקי בקיבוץ אידאולוגי בשנות ה-50 המוקדמות.
• עלילת ספרו של ג'יימס מיצ'נר "המקור" משנת 1965 מתרחשת בין היתר בקיבוץ בדיוני.
• הסרט הישראלי "נועה בת 17" משנת 1982, אשר עלילתו מתרחשת בשנת 1951, מציג את הטלטלה שעברו הוריה של הדמות הראשית על רקע הפילוג בתנועה הקיבוצית באותה העת.
• בסרט הישראלי "בן לוקח בת" משנת 1982 הדמות הראשית היא ילדת חוץ בת 11 אשר מתארחת בקיבוץ.
• עלילת ספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות" משנת 1983 עוסקת בקבוצת נערים עולים מעיראק, מרוקו, פולין ורומניה אשר מתחנכת בקיבוץ בשנות ה-50.
• הסרט הקומי הישראלי "מבצע סבתא" משנת 1999 עסק בשלושה אחים יוצאי הקיבוץ הבדיוני "עסיסים", אשר נאלצים לארגן את הלווית סבתם לאחר שהקיבוץ מסרב לטפל בענייני טקס הלוויה. עם השנים הוא צבר פופולריות רבה בישראל וזכה למעמד של סרט פולחן. חלקי הסרט המתרחשים בקיבוץ צולמו בקיבוץ יקום.
• בסרט הישראלי "ללכת על המים" משנת 2004 אחת מן הדמויות הראשיות שוהה בישראל כמתנדבת בקיבוץ.
• עלילת הסרט הישראלי "אדמה משוגעת" משנת 2006 מתרחשת בקיבוץ בדרום ישראל, בשנות ה-70.

תמונה פנורמית של קיבוץ ברקאי, השוכן באזור נחל עירון

ראו גם

רשימת כל הקיבוצים בישראל קומונה קולקטיביזציה קהילות רצוניות משבר הקיבוצים מתנדבים (קיבוץ)

סוציאליזם מושב קולחוז סובחוז תנועת בוגרים אנדרטת הקיבוצים‎

לקריאה נוספת

• מנחם רוזנר, הקיבוץ בעידן של שינויים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• אלי נצר, הקיבוץ, מחלקת הקליטה-הקיבוץ הארצי, 1993.
• דניאל רוזוליו, השיטה והמשבר - משברים, הסדרים ושינויים בתנועה הקיבוצית, עם עובד, 1999.
• יוסף לניר, הקיבוץ בחברה הישראלית - פתולוגיה של משבר, הוצאת יד טבנקין, 2004.
• אוריאל זוהר, "קיבוץ", מחזה שכתב וביים בפריז בצרפתית, בשנת 1979.
• אוריאל זוהר, הקיבוץ כתיאטרון קדוש, "שדמות" עמ' 83-94 (1983).

• עמוס עוז מקום אחר (1966) בספר ניתן לקרוא על חיי היום יום בקיבוץ "Ailleurs peut-être", d'Amos Oz, qui raconte la vie quotidienne dans un kibboutz situé a de la frontière jordanienne. La vie de tous les jours avec ses petits drames et ses joies naïves noyées dans la fraternité d'une collectivité au travail pour une même cause.
• Uriel Zohar, "Kibbutz Ideology and the Search for a New International Theatre", Innovative Activities for International Understanding, Ed. Unesco, pp.16-17, Jerusalem, 1989
• Ouriel Zohar, « Bimate Ha'kibbutz, le théâtre d'une société collective », dans Théâtres du Monde, Revue interdisciplinaire de l'université d'Avignon, Institut de recherches internationales sur les arts du spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.6, pp. 187-201, (1996).
• Ouriel Zohar, « Comparaison du Théâtre Bimate Ha'Kibbutz et du Théâtre national israélien Habima et du Théâtre Habima avec la Comédie-Française », dans Théâtres du Monde Revue interdisciplinaire de l'université d'Avignon, Institut de recherches internationales sur les arts du spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.6, pp. 203-210, (1996).
• Ouriel Zohar, « Un Living Theatre collectif, inspiré par l'idéologie du Kibboutz », dans « Théâtres du Monde », Revue interdisciplinaire de l'université d'Avignon, Institut de recherches internationales sur les arts du spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.7, pp. 201-209, (1997).
• Ouriel Zohar, « Les éléments du sacré dans le théâtre au Kibboutz », dans Théâtres du Monde, Revue de l'Université d'Avignon, Institut de recherches internationales sur les arts du spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.8, pp. 183-197, (1998).
• Ouriel Zohar, « L'oublie et la promesse de la joie traditionnelle dans le Théâtre Collectif au Kibboutz », in Théâtres du Monde, Revue de l'Université d'Avignon, Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.10, pp.155-169, (2000).
• Ouriel Zohar, « Le théâtre dans le kibboutz et la société du kibboutz dans le théâtre », in « Reeh » Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 5 pp. 84-94, (2001).
• Ouriel Zohar, « Le passage du Théâtre de la fête au Kibbutz vers un théâtre moderne », in Théâtres du Monde, Revue Interdisciplinaire de l'Université d'Avignon, Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.14, pp. 245-252, (2004).
• Ouriel Zohar, « Léa BERGSTEIN, femme artiste, dans le théâtre collectif israelien », in Théâtres du Monde, Revue Interdisciplinaire de l'Université d'Avignon, Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.16, pp. 229-239 (2006).
• Ouriel Zohar, "La magie du kibboutz: l'improvisation", in Théâtres du Monde, Revue Interdisciplinaire de l'Université d'Avignon, Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No.19, pp. 193-197 (2009).

קישורים חיצוניים

• התנועה הקיבוצית - אתר התנועה
• תנועת הקיבוץ הדתי - אתר התנועה
• עוז אלמוג, שרון הורנשטיין, דוד פז, ‏הגדרת הקיבוצים וסיווגם, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 14.8.2008‏
• המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי
• המדריך הפתוח: קיבוצים
• התיישבות קיבוצית, באתר תנועת העבודה הישראלית
• לקסיקון הקיבוץ
• המאה של הקיבוצים - סקירה של צמתים וציוני דרך חשובים של הקיבוצים
• הקיבוץ בהלכה - אסופת מאמרים
• אלי אשכנזי, הקיבוצים מגלים מחדש את פערי המעמדות: 16,000 שקל בחודש למזכיר, 5,000 לרפתן, באתר הארץ, 17.9.2009
• תני גולדשטיין, 100 שנה לקיבוץ הראשון: היה כדאי?, באתר ynet, 12.3.2010
• 100 שנה לקיבוץ, באתר צה"ל- אמנון דירקטור