מבצע ריינהרד

מבצע ריינהרד (בגרמנית: Aktion Reinhard) היה שלב מרכזי בביצוע השמדת היהודים בשואה. לאחר ניסיונות בהשמדת היהודים בבורות המוות וההמתה בגז ובמשאיות גז במחנה חלמנו, הופעלו ארבעה מחנות השמדה - בלזץ, סוביבור, מיידנק וטרבלינקה, תחת הנהלה מרכזית שפעלה בלובלין, ובמסגרת זו הפכה השמדת היהודים לריכוזית, מתוכננת ותעשייתית בהיקפה ובאופייה. במסגרת המבצע נרצחו בעיקר יהודי הגנרלגוברנמן, החלק המרכזי של פולין, אך גם רבים אחרים ממדינות שונות באירופה הנתונה לשלטון הנאצים כגרמניה, אוסטריה, הולנד, סלובקיה וצ'כיה. במהלך ההשמדה במחנות מבצע ריינהרד נרצחו 1,700,000 בני אדם, רובם המוחלט יהודים.

מברק הפלה, הקשור למבצע ריינהרד

הגרמנים קראו למבצע על שם ריינהרד היידריך, ראש המשטרה הנאצית החשאית ומארגן ועידת ואנזה שבה גובש "הפתרון הסופי", שחוסל ב-8 במאי 1942 על ידי המחתרת הצ'כית בפראג.

רבים מאנשי הצוות הגרמנים (וכריסטיאן וירט בראשם) אשר הקימו את מחנות המוות והפעילו אותם, היו כבר בעלי ניסיון ברצח עם, כתוצאה מהשתתפותם בתוכנית T4 - אותנסיה בה הושמדו גרמנים שהיו לקויים בגופם או בשכלם. לאחר הפסקת התוכנית בעקבות מחאה עממית, באוגוסט 1941, הופנה כוח האדם של התוכנית אל השמדת היהודים.

מבצע ההשמדה החל במרץ 1942 והסתיים בנובמבר 1943, עם חיסולם של מספר מחנות ריכוז ועבודה במחוז לובלין. במבצע הוקמו והופעלו ארבעה מחנות השמדה שמוקמו בפולין, בחבליו המזרחיים של הגנרלגוברנמן, באזורים מיוערים ודלילי אוכלוסייה. היו אלה בלז'ץ (פעל ממרץ-דצמבר 1942), סוביבור (מסוף אפריל 1942 - אוקטובר 1943), מיידנק (אוקטובר 1941 - יולי 1944) וטרבלינקה (מסוף יולי 1942- אוגוסט 1943). מאות אלפי הקורבנות שולחו מן הגטאות באגרסיביות תחת איומים ומעשי טרור. הם הגיעו אל המחנות על פי רוב ברכבות בקר, אליהם נדחסו עד 130 איש בקרון, ללא מים, מזון ותנאים סניטריים. קרוב לרבע מן הקורבנות נספו במהלך הנסיעה (בתקופת הקיץ אחוז הנספים היה גבוה בהרבה, ובתקופת החורף נמוך יותר). במרבית המקרים לא ידעו הנרצחים עד הרגע האחרון מה מצפה להם. בכניסתם למחנות נוגנה תמיד מוזיקה שלווה שניסתה ליצור אשליה. עם הגיעם נאמר להם שהם הגיעו למחנה מעבר לעבודות כפייה, ועליהם לעבור חיטוי. בחודשים הראשונים למבצע חולקו היהודים לשתי קבוצות: האחת - נשים וילדים עד גיל 15, והשנייה - גברים. הקבוצה הראשונה נשלחה מיד ל"מקלחות" שהיו בעצם תאי הגזים שבהם הומתו, ואחריהם נשלחו אל תאי הגז גם הגברים. בשלב מאוחר יותר הוכפלה כמות תאי הגז בכל אחד מן המחנות, וכל האנשים - גברים, נשים וטף הוכנסו אליהם והושמדו בבת אחת. חלק קטן מהאנשים שהיו במשלוח, על פי רוב צעירים ובעלי מבנה גוף בריא, נשלחו לעבודות כפייה שכללו הוצאת הגופות מתאי הגז וקבירתם או שריפתם, או טיפול ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות.

מבצע ריינהרד הפך את השמדת יהדות אירופה לתעשיית מוות שלמה. לפני המבצע בוצע הרג המוני, בעיקר באמצעות בורות ירי ובאמצעות משאיות גז במחנה חלמנו, אולם קצב הרצח היה אטי ולא יעיל מבחינת הצמרת הנאצית, שחיפשה פתרונות מהירים יותר. הרצח בתאי גז, שהחל בבלז'ץ והמשיך לאחר מכן בשאר המחנות, היה מהיר וזול: ההשמדה לא ארכה יותר מ-20 דקות, ואז נכנסה הקבוצה הבאה לתאי הגזים. המחנות היו חשאיים ורחוקים מכל מרכזי אוכלוסייה.

על גיבוש התוכניות לתעשיית המוות שמבצע ריינהרד היה חלק עיקרי בה, העיד רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, במשפטי נירנברג:

בקיץ 1941 - לא אוכל לציין כעת את התאריך המדויק - נקראתי פתאום לברלין אל הימלר, הרייכספיהרר של האס אס. הימלר קיבל אותי שלא בנוכחות שלישו ואמר: "הפיהרר פקד להביא לפתרון הסופי של השאלה היהודית אחת ולתמיד, ואנחנו, האס-אס, חייבים לבצע את הפקודה. מקומות ההשמדה המצויים במזרח אינם מסוגלים לבצע את האקציות הגדולות העתידות להתרחש...

כעבור זמן קצר בא אלי אייכמן לאושוויץ וגילה לי את תוכניות המבצעים, הנוגעות בארצות השונות. ביררנו דרכים ואמצעים לביצוע ההשמדה. רק המתה בגז באה בחשבון, שכן חיסול המונים בירייה לא יהיה אפשרי בשום אופן ויטיל עומס כבד מדי על אנשי האס-אס, החייבים לבצע זאת, בייחוד בגלל הנשים והילדים שבקרב הנידונים..."

— יצחק ארד, "מבצע ריינהארד", כפי שצוטט בספרו של דניאל מנדלסון, "האבודים", עמ' 82

המבצע הסתיים לאחר השמדת רובם הגדול של יהודי פולין ובעקבות מרידות שהיו במחנות טרבלינקה וסוביבור, שלאחריהן נסגרו המחנות. לאחר סגירתם, המשיכו הנאצים בהשמדת השרידים שנותרו ביריות או במחנה ההשמדה ההמוני אושוויץ-בירקנאו.

ראו גם

• מברק הפלה

לקריאה נוספת

• יצחק ארד, "מבצע ריינהארד": מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הוצאת יד ושם, 1985.