המוציא מחברו עליו הראיה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 20: שורה 20:
==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ דעת|452}}
* {{אנצ דעת|452}}
* {{ויקישיבה|המוציא מחבירו עליו הראיה}} (מתוך ספרו של אחיקם קשת {"קובץ יסודות וחקירות השלם")


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה מ־07:14, 19 בנובמבר 2010

המוציא מחברו - עליו הראיה הוא כלל ראייתי הקובע את המידה בה צריך צד למשפט אזרחי להוכיח את טענותיו. על כל צד במשפט מוטלים שני נטלים. האחד הוא "נטל הבאת הראיות", העוסק בשאלה איזה הוא הצד הפותח בהבאת ראיותיו, והשני הוא "נטל השכנוע", העוסק במידה בה צריך בעל דין לשכנע את בית המשפט ביסודות העובדתיים העומדים בבסיס טענותיו על מנת שיזכה בדינו.

כלל "המוציא מחברו", הלקוח מן המשפט העברי, קובע כי צד למשפט אזרחי צריך להוכיח את עיקרי העובדות המהוות את עילת תביעתו מן הבחינה המשפטית. רמת ההוכחה אינה כבמשפט הפלילי "מעבר לספק סביר", כי אם די בהוכחה כי גירסתו של הצד שעליו נטל ההוכחה סבירה יותר מאשר הגרסה השוללת אותה. נהוג לומר שנטל ההוכחה במשפט הפלילי הוא של 99% והוא מוטל על המאשים, ואילו במשפט האזרחי נושא התובע בנטל להוכיח תביעתו ברמת ודאות של 51%. לעתים מטיל החוק על צד הרוצה להוכיח טענה מסוימת נטל הוכחה גבוה יותר. כך, למשל, ישנה פסיקה הקובעת כי הטוען לתרמית, חייב להוכיחה ברמת וודאות גבוהה מזו המקובלת במשפט האזרחי.

ישנן טענות הגנה המעבירות את נטל ההוכחה מן התובע אל הנתבע. כך, למשל, טענת "פרעתי", מעבירה את נטל ההוכחה מן התובע חוב כספי, אל הטוען כי פרע את החוב.

באשר לנטל הבאת הראיות, נטל זה הולך אחר הדין המהותי, וכך הצד שעליו מוטל נטל ההוכחה מבחינה מהותית, יהיה גם הצד שעליו לפתוח בהבאת הראיות בפני בית המשפט.

במשפט העברי

הכלל, "המוציא מחברו - עליו הראיה" הוא מכללי היסוד במשפט העברי, ונקרא "כלל גדול בדין".[1] הדין הוא בעל תוקף מדאורייתא, ונלמד ממספר מקומות:

"ושפטתם צדק"[2]: צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות. זה עוטף בטליתו - זה אמור שלי היא וזה אומר שלי היא? וזה חורש בפרתו וזה אומר שלי היא? וזה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא? זה מחזיק בשדהו וזה אומר שלי הוא? לכך נאמר "ושפטתם צדק" - צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות

אמר רבי שמואל בר נחמני[3]: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר "מי בעל דברים יגש אליהם"[4] - יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא? סברא הוא! 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' (כלומר: לשם מה נחוץ פסוק? ההגיון הבריא אומר: 'זה שכואב לו ילך לבית הרופא')

מחלוקת מפורסמת על כלל זה נמצאת במשנה הפותחת את מסכת בבא מציעא, שבה, לפי דעת סומכוס: שניים אוחזין בטלית... זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו (בבא מציעא, א, א), סומכוס הרחיב את דעתו אף למקרים שונים, ונחלקו אמוראים בגמרא באיזה מקרה יודה אף סומכוס שהמוציא מחברו עליו הראיה. להלכה, חבריו של סומכוס חלקו עליו[5] ונפסק, לדעת רוב הראשונים, שרק במקרה בו לא ניתן לברר למי שייך החפץ מלכתחילה, כגון המקרה המובא במשנה - יחלוקו[6].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים