מוזיקה פסיכדלית

מוזיקה פסיכדלית היא מוזיקה שמושפעת מחוויות פסיכדליות, כלומר, מהשפעת סמים פסיכואקטיביים (ובעיקר סמים פסיכדליים). המונח מתייחס למגוון סגנונות וסוגות מוזיקליים, אשר כוללים רוק פסיכדלי, פולק פסיכדלי, פופ פסיכדלי, מוזיקת נשמה פסיכדלית, אמביינט פסיכדלי, וטראנס פסיכדלי; כמו גם סגנונות אחרים של מוזיקה (למשל, תת-ז'אנר של הרוק הפסיכדלי, אסיד רוק). יש הטוענים שמוזיקה פסיכדלית יכולה להתקיים בכל סוגה - כולל אפילו מוזיקה קלאסית.

קיימת היסטוריה ארוכה לשימוש טקסי בסמים בליווי מוזיקה, למשל בטקסים של שמאנים בצפון אמריקה. ניצני המוזיקה הפסיכדלית המודרנית, מכל מקום, מצוים בתרבות ילדי הפרחים בארצות הברית (בעיקר קליפורניה) ובריטניה של המחצית השנייה של שנות ה־60 של המאה ה־20. בשנות ה־80 פותחו סוגים חדשים, אלקטרוניים, של מוזיקה פסיכדלית (אמביינט, טכנו).

השימוש בחומרים פסיכדליים כמקור השראה נתון במחלוקת גם בקרב המוזיקאים. מצד אחד, אמנים מוערכים רבים היו ידועים בשימוש בסמים שונים, ביניהם ג'ימי הנדריקס, ג'ימי מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, הביטלס (בחלק מתקופת קיומם),פינק פלויד ועוד. חלקם ייחסו את היצירתיות שלהם, לפחות בחלקה, לחומרים אלו. מצד שני, גורלם של רבים מאמנים אלה גרם לאמנים אחרים לנסות להתרחק מהמעגל ההרסני של השימוש בחומרים אלו. דוגמאות לתוצאות הרסניות של חומרים פסיכדליים ישנן בשפע - סיד בארט, מנהיגה של פינק פלויד בתחילת דרכה, הוא דוגמה אופיינית של אמן מוכשר-שלקה בנפשו בעקבות התמכרות לחומרים פסיכדלים.

ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.