בושה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מחקר מקורי, טענות לא מסומכות.

בושה היא תחושה שלילית המתעוררת באדם וכרוכה באי נעימות מפני הזולת. הבושה קשורה לדפוסי חשיבה מסוימים ולתגובות פיזיולוגיות אופייניות - כגון הסמקה וגמגום.

אב טיפוס לרגש הבושה הוא סיפור בושתם של אדם וחוה, והתחבאותם בעץ הגן מפני אלוהים, לאחר שאכלו מעץ הדעת, ונוכחו לדעת שהם עירומים (ספר בראשית ג' ח')‏‏.

מכניזם ביולוגי

על פי הפסיכולוג ההתפתחותי ג'רום קאגאן מאוניברסיטת הרווארד, עיקרה של הביישנות היא בביולוגיה והגנטיקה של האדם. והדבר נובע בשל רגישות יתר של המעגל העצבי של בלוטת השקד, בשל כמות גבוהה של מוליכים עצביים כמו הנוראפינפרין. אף שנמצא כי לגנטיקה תפקיד חשוב, מתצפיותיו של קאגאן ניתן לראות ששליש מהתינוקות הביישנים מאבדים את ביישנותם, בשל התנהגות ההורים. הורים מגוננים ורחמנים עודדו את המשך הביישנות ואילו הורים שהציבו גבולות לילדים ואיפשרו להם להתמודד לבד עם פחדיהם ברגעי תסכול, גרמו לילדיהם להתגבר על הביישנות.

הבטים שונים בבושה

התפיסה שעומדת ביסוד הבושה, שוללת מהאדם את אנושיותו, ואת היותו בצלם ושווה לכל בני האדם. האדם תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות ^{[דרוש מקור]}.
חסרונה הגדול של הבושה, שהיא מונעת מהאדם לפעול בעולם ולהוציא את עצמו אל הפועל. היא תוקעת את האדם במצבו הנוכחי ואיננה מאפשרת לו להתקדם. וגם אם הוא מתקדם, קשה לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. היא יכולה לגרום לאנשים מסוימים להסתגר ולהתבודד, או לשים מסווה על פניהם, כאשר הם בחברה.
יתרונה בכך שהיא מונעת חלק מהפעולות אנטי חברתיות ומהמעשים של פשיעה שפוגעים בחברה, שהאינדיבידואל ימנע מלעשותם, בשל פחדו מלהיתפס ולחוות את רגש הבושה.

על פי סארטר, הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ- הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים.

הגדרה נוספת לטיבה של האנושיות הנגזלת מהאדם המתבייש היא שהאנושיות היא היכולת להסתיר. בושה נגרמת בגלל ערעור הביטחון של האדם ביכולתו להסתיר דברים, רעים או לא רעים, מאנשים אחרים.

תגובות אופיינות במצב בושה

תגובות מנטליות

• רצון לברוח ולהתנתק
• רצון להעלם ו"להבלע באדמה"
• שיתוק, בלקאאוט ואיבוד עשתונות
• תחושת שקיפות אישית. "רואים לתוכי".
• תחושה של אפסות וחוסר חשיבות
• פסימיות, ייאוש ודיכאון
• כעס ותוקפנות
• יהירות ופרפקציוניזם
• אקסהיביציוניזם
• התמכרות
• פחד קהל

תגובות פיזיות

• הסמקה
• השפלת הראש
• הורדת המבט וניתוק קשר עין
• נשיכת שפתיים
• דפיקות לב מואצות
• יובש בגרון
• שיתוק
• אלם ולחלופין דיבור תזזיתי או גמגום
• חיוך עצבני או "לבישת מסיכה" אטומה
• הזעה
• גוף נוקשה
• רעידות בידיים
• דקירות לחץ - עקצוצים

הבושה כמנגנון ענישה

רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד. לעתים אנשים (במיוחד ממעמד גבוה) שנתפסו בעבירות שונות, העדיפו להתאבד ולא להחשף לרגש זה. דבר שהיה שכיח בתרבות היפנית. בשל עוצמתו של רגש זה, נעשה בו שימוש בענישה ציבורית מתוך מטרה הרתעתית.

בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה הכוללת ביוש. עמוד הקלון או השימה בסד הם דוגמאות אופייניות לכך. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים, כמו של האישה הסוטה או אנשים שנידונו למלקות היה בביושם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה וביוש, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.

גם כיום נהוגה הענשה על ידי בושה במקומות שונים בעולם. לדוגמה: על המלכלך את הרחוב בסינגפור מוטל העונש לנקות את הרחוב בעצמו כשהוא לבוש בבגדים בולטים ותמונתו מתפרסמת בעיתון.

בושה במקורות היהדות

יחס חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד הם אמרו לא הביישן למד ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להראות מביישות, ובהיבט זה אמרו הווי עז כנמר ומצד שני הם אמרו "בושת פנים לגן עדן", צריך מידה של ביישנות, כי כאשר אדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח. ואמרו שעדיף שהאדם יפיל את עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים.

לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק, ריפוי, שבת (=ימי מחלה) וצער הוא שקלול הבושה. בהמשך לכלל שנקבע במשנה "בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש" (מסכת בבא קמא, פרק ח), עוסק הרמב"ם ב"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: "כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה".

בברייתא נקבעו סנקציות כנגד המבייש באמצעות כינויי גנאי, מהכבד אל הקל:

הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי [רש"י: היו מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו]; ממזר - סופג את הארבעים [רש"י: היו קונסין מכות מרדות]; רשע - יורד עמו לחייו [רש"י: כלומר לזו אין ב"ד נזקקים, אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו];

— מסכת קידושין כח, א

לקריאה נוספת

• רונלד ופטרישיה פוטר-עפרון, הכל על רגש הבושה, הוצאת אופוס. זונה בן זונה יא זונות

קישורים חיצוניים

• הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק ג