הפרעת התנגדות

הפרעת התרסה התנגדות (באנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית. ההפרעה מתחילה לרוב עד גיל שש, ומתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות "דווקאית", מתריסה, לא צייתנית ועוינת, כלפי דמויות סמכות, הנמשכת לפחות שישה חודשים.

הפרעת התרסה התנגדות עשויה להתקיים אצל חלק מהילדים לצד הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, בקומורבידיות, ולעתים קיים בלבול בהבחנה בין שתי ההפרעות.

להפרעת ילדות זו נמצא במחקרים קשר הדוק עם הפרעת התנהגות (Conduct disorder). ברבע מהמקרים של הפרעת התרסה התנגדות, היא תתפתח בהמשך, בתוך מספר שנים, להפרעת התנהגות מלאה. בנוסף, הלוקים בהפרעת התנהגות מלאה, לרוב לקו בילדותם בהפרעת התרסה התנגדות. גורמי הסיכון לשתי ההפרעות הם דומים: עימותים במשפחה, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים.

עם זאת, זיהוי ההפרעה בשלב מוקדם בילדות וטיפול מתאים בה, עשויים להביא לתוצאות טובות. טיפולים מתאימים אפשריים הם טיפול פסיכולוגי (כגון טיפול התנהגותי וקוגניטיבי) כולל הדרכת הורים, טיפול משפחתי, ועוד.

קישורים חיצוניים

• הפרעת התנגדות, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"

לקריאה נוספת

• רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה. (עמוד 823).

ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.