אורנה פורת

אורנה פורת

צילום בינואר 2005
לידה	6 ביוני 1924 ד' בסיוון ה'תרפ"ד קלן, הרייך הגרמני (רפובליקת ויימאר)
פטירה	6 באוגוסט 2015 (בגיל 91) כ"א באב ה'תשע"ה רמת גן, ישראל
שם לידה	Irene Klein
סוגה מועדפת	תיאטרון
מדינה	גרמניה, ישראל
תקופת הפעילות	1942–2015 (כ־73 שנים)
עיסוק	שחקנית תיאטרון
פרסים והוקרה	פרס ישראל לתיאטרון (תשל"ט, 1979) שלושה פרסי כינור דוד (1970, 1974 ו-1980) פרס ברנר פרס מאיר מרגלית פרס א.מ.ת (2005)
פרופיל ב-IMDb

אורנה פורת, 1957

אורנה פורת (משמאל) עם חנה מרון על במת הקאמרי, 1949

עם נתן כוגן ב"הו אבא אבאל'ה עלוב, אמא תלתה אותך בארון ואני כל כך עצוב", הקאמרי, 1966

אורנה פורת (6 ביוני 1924 – 6 באוגוסט 2015) הייתה שחקנית תיאטרון ובמאית ישראלית. כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. בין השאר, הקימה את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה בתל אביב.

ביוגרפיה

תחילת דרכה בגרמניה

פורת נולדה בשם אירֶנֶה קליין בעיר קלן שבגרמניה ב-1924 למשפחה גרמנית נוצרית. אביה היה בן למשפחה קתולית, בעוד אמה נולדה במשפחה פרוטסטנטית-לותרנית, אך בחרה להיות אתאיסטית והתעניינה ברעיונות סוציאליסטיים. בגיל עשר עברה עם משפחתה לעיר פורץ (Porz; בימינו חלק מהעיר קלן), שם התקבלה לאגודת הנערות הגרמניות (ארגון לנערות המקביל ל"נוער ההיטלראי"), למרות הסתייגות מפורשת של הוריה. בתום לימודי התיכון, בשנים 1940–1942 למדה משחק בבית ספר לתיאטרון בקלן. ב-1942 התקבלה לתיאטרון מקצועי בשלזוויג, ושם, עוד בזמן השלטון הנאצי, התוודעה לדבריה לראשונה לגורל היהודים בשואה:

בעלה של אחת העובדות בתיאטרון חזר לעיר עם התמוטטות עצבים. הוא היה שומר במחנה ברגן-בלזן והוא סיפר וסיפר ובכה וסיפר וכך נודעו לנו כל הפרטים הכי מזעזעים. ואני חשבתי שזה לא יתכן, הוא לא נורמלי. אבל קלטתי שבכל זאת משהו היה נכון. ואם יש בזה משהו אני לא יכולה להישאר בגרמניה. בבי בי סי לא דיברו על מחנות הריכוז.

— דן לחמן, ריאיון עם אורנה פורת, באתר "e-mago",‏ 12 בינואר 2006

דעותיה הושפעו באותה תקופה גם קריאה בספרים "אסורים" מאת תומאס מאן, פרנץ ורפל ויאקוב וסרמן.

לאחר סגירת התיאטרון נשלחה לעבוד בתעשייה הצבאית הנאצית, והפעילה זרקורים על מנת לגלות מטוסי אויב. בהשפעת פועלי הכפייה הרוסים והפולנים שפגשה שם, ביקשה לאחר המלחמה להגר לרוסיה. עקב כך נחקרה במודיעין הצבאי הבריטי, אצל קצין דובר גרמנית בשם יוזף (יוסף) פרוטר, חייל הבריגדה היהודית שמוצאו היה מהעיר קלן. הם התאהבו, והיא החליטה לעשות צעד חד ולעלות עמו לארץ ישראל.

כשחקנית תיאטרון בישראל

בשנת 1947 עלתה פורת ארצה יחד עם יוסף, וקשרה את גורלה עם ישראל. צעדה זה זכה לתהודה חיובית ביישוב, שקלט אותה בזרועות פתוחות. השניים השתקעו תחילה בקיבוץ חצור. אורנה ויוסף לא הצליחו להביא צאצאים לעולם, וביקשו לפתוח בתהליכי אימוץ. היה חשש שלא יאשרו לאם שאינה יהודייה לאמץ ילדים יהודים, לכן החליטה פורת לעבור תהליך גיור. בתום תהליך זה הם אימצו שני ילדים.

ב-1948, זמן קצר לאחר עלותה ארצה, הצטרפה פורת לתיאטרון הקאמרי. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "כזאת הייתה אמא", ביצעה תפקידים גם במסגרת תיאטרון הבימה, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון באר שבע, תיאטרון יידישפיל ותיאטראות מחוץ לישראל. ב-1951 השתתפה לראשונה בסרט "עיר האוהלים" של אריה להולה. ב-1954 שיחקה בסרט נוסף של להולה "אבן על כל מיל".

בין התפקידים הרבים שביצעה: "אהבתה של יובל אור" (יובל אור), "ז'אן ד'ארק" (תפקיד ראשי), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (שן-טה/שוי-טה), "מרי סטיוארט" (מרי סטיוארט ואליזבת), "הלילה השנים-עשר" (ויולה), "אלקטרה" (אלקטרה), "חתונת הדמים" (האם), "המלט" (גרטרוד), "היער" (ראיסה פבלובנה גורמיז'סקאיה), "ביקור הגברת הזקנה" (קלייר זאכנסיאן), "קוריולנוס" (וולומניה), "נשות טרויה" (הקובה), "בית ברנרדה אלבה" (ברנרדה), "הנהג של מיס דייזי" (מיס דייזי), "מירל'ה אפרת" (מירל'ה), "שיינדלה" (הרעבעצן), "אכזר מכל המלך" (צרועה), "אחרון ימיה" (תפקיד ראשי), "הנשים הפיניקיות" (יוקסטה), "הדיבוק" (הצדיק).

שימשה גם כבמאית, בין היתר בהצגות "אנה פרנק" ו"ז'אן ד'ארק".

מלבד היותה שחקנית מוכרת, פורת הקימה וניהלה את התיאטרון לילדים שליד "הקאמרי" שפעל בשנים 1965–1970, ולאחר סגירתו הקימה ב-1970 תיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה ופועל עד היום, וכיהנה עד למותה כנשיאת התיאטרון.

הייתה ממייסדי ארגון אסיטז' העולמי (המרכז לתיאטרון ילדים ונוער) והקימה את הסניף הישראלי של הארגון.

פורת היא כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשל"ט (1979), וכמו כן זכתה בשלושה פרסי כינור דוד (1970, 1974. ו-1980), בפרס ברנר, פרס רמח"ל לאמנות הבמה (1956), פרס "ורד הכסף" מטעם "מעריב" 1979, פרס מאיר מרגלית (1983), פרס א.מ.ת (2005), פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים ובפרס הוקרה מיוחד בשנת 2007/8 במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער. כמו כן, זכתה בתוארי דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב ועוד שורה של פרסים ועיטורים שהוענקו לה על ידי מוסדות בישראל ובמדינות נוספות.

בשנת 1979 הופק על ידי הטלוויזיה הישראלית הסרט "אורנה" - סרט תעודה בן 50 דקות על חייה של פורת בת ה-55, שהפיק איציק קול וביים יגאל שילון. בסרט השתתפו גם שמעון פינקל, חנה מרון, מרים ברנשטיין-כהן ועוד. הסרט שודר בינואר 1980 במסגרת תוכניות התעודה של הטלוויזיה הישראלית.

בשנת 1984 שיחקה בסרטו של איתן גרין "עד סוף הלילה", לצידם של יוסף מילוא ואסי דיין. ב-1997 שיחקה בסרט "אהבה אסורה". בשנת 1999 שיחקה בסרט "שקרים לבנים" לצד שרון אלכסנדר וסמדר קילצ'ינסקי. בשנת 2010 שיחקה בסרט "התפרצות X" בבימויו של איתן צור.

אורנה פורת נפטרה בביתה ב-6 באוגוסט 2015, בגיל 91, והובאה למנוחות לצד בעלה במושב חדיד. פורת השאירה אחריה בת ובן.

לקריאה נוספת

• עירית עמית, שלוש חתונות: מפגשים עם אורנה פורת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• לאה גילולה, אורנה פורת, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• פרטים על אורנה פורת בארכיון דבורה קידר, בספרייה הלאומית
• מידע על אורנה פורת בקטלוג הספרייה הלאומית
• משה נתן, "אם יש כשרון הוא לא יברח": ריאיון עם אורנה פורת, דבר, 23 באוקטובר 1964 המשך
• מרים גורן, הילד והתיאטרון: ריאיון עם אורנה פורת לרגל פתיחת התיאטרון לילדים של הקאמרי, דבר, 2 באפריל 1965
• תקוה וינשטוק, תיאטרון לילדים ולא תיאטרון ילדים, מעריב, 12 באפריל 1965
• משה בן-שאול, מה רוצה אורנה?, מעריב, 9 במאי 1969
• מרים גורן, אוהבת תיאטרון וילדים, דבר, 18 בינואר 1971
• יהודית ליבנה, לילדים יש לתת את הטוב ביותר, אומרת אורנה פורת, מנהלת התיאטרון לילדים ולנוער, דבר, 28 בפברואר 1974
• חוה נובק, בת המלך והגברת הזקנה: ריאיון עם אורנה פורת, דבר, 30 במאי 1974
• חוה נובק, תיאטרון על הסוס: שיחה עם אורנה פורת, מנהלת תיאטרון לילדים ולנוער, דבר, 7 באוגוסט 1977
• יעקב בר-און, בבית ומאחורי הקלעים: תגובותיהם והישגיהם של הזוכים בפרס ישראל לאמנות התיאטרון, מעריב, 9 באוקטובר 1978
• רחל דנה, דקות של עונג, דבר, 4 בינואר 1980
• יעקב בר-און, אורנה, מעריב, 10 בינואר 1980
• אורנה פורת ועודד קוטלר, הקסם והישבן של התיאטרון, מעריב, 2 באוגוסט 1985
• רוני קובן, המלכה האם, באתר nrg‏, 22 בנובמבר 2002
• דן לחמן, ריאיון עם אורנה פורת, e-mago,‏ 12 בינואר 2006
• חוגגים 90 לאורנה פורת - תיאטרון הקאמרי, באתר יוטיוב
• יאיר אשכנזי, היריבות והאהבה הגדולה: הגורל המשותף של שתי הדיוות הגדולות של התיאטרון הישראלי, אורנה פורת וחנה מרון, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2015
• יואב גינאי משוחח עם אורנה פורת בתוכנית "לגעת ברוח", בערוץ ה-YouTube של רשות השידור
• אורנה פורת, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• אורנה פורת, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אורנה פורת, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• אורנה פורת, באתר ספר הקולנוע הישראלי
• אורנה פורת, באתר AllMovie (באנגלית)
• אורנה פורת, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• אורנה פורת, דף שער בספרייה הלאומית
• אורנה פורת, בארכיון הבימה

בעקבות מותה:

• יאיר אשכנזי, מתה אורנה פורת, שחקנית, במאית וכלת פרס ישראל, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
• מרב יודילוביץ', אורנה פורת: אשת מעשה נטולת גינוני מלכות, באתר ynet, 6 באוגוסט 2015
• מיכאל הנדלזלץ, סוג של סוף טוב: זכרונות של מבקר תיאטרון מאורנה פורת, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2015

הערות שוליים

הקודם: 1995 - נסים אלוני

פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל

הבאים: 1997 - יוסי בנאי, חנה מרון