אירופה (מיתולוגיה)
 | |
| אירופה על הפר, פסיפס מגבל, המאה ה־3 | |
| מקום מגורים | פיניקיה, ולאחר מכן כרתים |
|---|---|
| אב | אגנור או פויניקס |
| אם | טלפסה או אגריופה |
| אחים | קדמוס, ולעתים פויניקס, קיליקס ותאסוס |
| בן או בת זוג | זאוס, אסטריוס |
| צאצאים |
סרפדון, מינוס, Alagonia, Dodon, רדמנתיס, Carnus, Hydarnis  |
  | |
אירופה (ביוונית: Ευρώπη, אֵוּרוֹפֵּה) הייתה נסיכה פיניקית ומלכת כרתים במיתולוגיה היוונית, והאפונים של יבשת אירופה.[1]
שם[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמה של הנסיכה הפיניקית אירופה הוא גלגול של המילה השמית (ביתר דיוק פיניקית)[2] "ערוב" (ערוב השמש – שקיעת השמש, המערב).[3] "ערובה" היא, אפוא, צורה נקבית (שכן בין ניבי הכנענית השונים, ביניהם עברית ופיניקית, מילים רבות מחליפות את מינן הדקדוקי[א]) למילה המסמלת את ארצות המערב, בעוד קדמוס (המוכר והמשמעותי מבין אחי אירופה) מסמל את ה"קדם", המזרח.[2][4] לנסיכה מיוחס גם מתן השם ליבשת אירופה. על מטבעות מגורטינה (אנ') ומפאיסטוס (אנ') שבכרתים נמצאה דמותה של אירופה יושבת על עץ ערבה – משחק מילים המהווה עדות נוספת לקשרים האטימולוגיים בין "אירופה" לשורש השמי ע־ר־ב.[4][5]
מוצא ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פסאודו־אפולודורוס, שפרט את מוצא האגנורידים (אנ'), אירופה צאצאית לדמות המיתולוגית אינכוס (אנ'), שהוליד את איו. איו נדדה בעולם והולידה מזאוס את אפפוס (אנ') במצרים, ולאחר שהות בגבל שניהם שבו למצרים, ואפפוס הוליד עם ממפיס (אנ') (האפונים של ממפיס העיר) את ליביה (אנ'), האפונים של ארץ ליביה (Libya – צפון אפריקה). ליביה ילדה מפוסידון את בלוס (צורה יוונית לשם "בעל"[6]) ואגנור, "אבי הסחר הגדול", שעבר לפיניקיה והפך לשליט בה.[7]
על הרכב משפחת אגנור המצומצמת לא כל הסכימו הכותבים הקדומים, אף שרובם מסכימים שאירופה הייתה בת אגנור.[8][9][10][11][12][13] פסאודו־אפולודורוס תיאר שבפיניקיה אגנור התחתן עם טלפֿסּה (אנ') והביא את קדמוס, פויניקס וקיליקס ואת אירופה. היגינוס (אנ') מספר גם הוא שאגנור הביא את קדמוס, פויניקס, קיליקס ואירופה, אך לדבריו הוא התחתן עם אגריופה (אנ').[14] לעומת זאת, בחלק מהמקורות פויניקס הוא אבי אירופה (ואף פסאודו־אפולודורוס מזכיר אפשרות זאת).[15][16][17][18] בכתבים רבים מתוארים אחי אירופה, בעיקר קדמוס, מחפשים אחריה.[8][9][10][19][12]
החטיפה לכרתים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפור חטיפת אירופה מתואר במקורות רבים, והוא מתאר את אירופה פוגשת את זאוס, ששינה צורתו לפר יפהפה (או שור הבר, שתושבי הלבנט סגדו לו באותה תקופה), בחופי פיניקיה, ולאחר שהוא מפתה אותה עולה על גבו, והוא מרכיב אותה מעל הים לכרתים, שם היא מביאה ממנו ילדים. כטבעם של סיפורים מיתולוגיים, כותבים שונים מתקופות ומקומות שונים מסרו גרסות שונות לסיפור.
מסיפור זה נטבע הפתגם המודרני מה שמותר ליופיטר אסור לשור.
מוסכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסכוס (אנ') (המאה ה־2 לפנה"ס), תיאר את סיפור חטיפת אירופה כך:[15] קיפריס (היא אפרודיטה) שלחה לאירופה הבתולה בת פויניקס חלום ובו שתי יבשות, אסיה והחוף הרחוק יותר, רבות עליה, שתיהן בצורת נשים, אחת נראתה כזרה והשנייה כמקומית לארצה של אירופה. אירופה התעוררה בבהלה, וביקשה מהאלים את הגשמת החלום. היא הלכה לחברותיה האצילות, ומצאה אותן עם סלים לאיסוף פרחים בקרבת הים; אירופה עצמה נשאה סל זהב, מתנת חתונה מהפייסטוס לליביה (אנ'), שעבר לבתה טלפסה וממנה לבתה של טלפסה, אירופה. על הסל תוארו סיפורי איו והרמס. כשהתענגו הבנות על הפרחים השונים, הנסיכה אירופה קטפה ורד ארגמן וזרחה מבין חברותיה כמו האלה ילידת הקצף (אפרודיטה). זאוס הבחין בה ולבו נמס, וכדי להערים על הרה הקנאית ועל אירופה, הפך עצמו לשור, לא כזה האוכל מאבוס וחורש או רועה בדשא ומושם בעול; אלא שור בצבע ערמוני, עיגול כסף בין גבותיו, עיניו נוצצות ברכות, קרניו סימטריות כסהר. בכניסתו לאחו הוא לא הפחיד את הבנות אלא עורר בהן תשוקה, וריחו השמימי התעלה אף על ריח הדשא. הוא נעמד מול אירופה וליקק את צווארה, והוא ליטפה אותו, ניגבה את הקצף משפתיו ונשקה לו. הוא הכפוף מולה, והיא הציעה לחברותיה לעלות עליו, ושיבחה אותו. היא עצמה התיישבה עליו, וגם חברותיה באו לעשות כן, אך הוא מיד זינק. אירופה קראה לחברותיה אך הן לא הגיעו אליה. זאוס השור דהר אל הים שהיה חלק מגלים, פרסותיו לא נרטבו, מפלצות הים נרתעו והדולפינים עלו ושמחו. הנרדייריות (אנ') (נימפות ים) עלו, רכובות על חיות ים, ומרעיד הארץ הרועם[ב] עצמו הופיע מעל הים ושיטח את הגלים לפני השור, והטריטונים חיצררו בקונכיות. באותו הזמן, אירופה, על גב השור, אוחזת ביד אחת בקרנו וביד שנייה בכנף בגד הארגמן שלה, שלא יירטב מרסיסי הטיפות, גלימתה התנפחה כמפרש; היא כבר לא ראתה את אדמת מולדתה, הסתכלה סביבה בביישנות ושאלה את זאוס: "לאן אתה נושאני, שור־אל[ג]? מה אתה? ואיך אתה הולך בנתיב חיות הים ולא ירא את הים? הים הוא דרך לאניות מהירות לחצות את המלח, אך שוורים חוששים מדרכי הים המלוחים. איזה משקה מיוחד לך, איזה מזון תביא ממעמקים? שמא אתה אל, ואלה מעשיך? הנה גם דולפיני המלח לא עולים ליבשה, ולא שוורים למעמקים, אך אתה אינך מפחד מיבשה וים כאחד, פרסותיך כמשוטים. לא, אולי תתרומם באוויר ותפרח בגובה, כציפורים המהירות. אוי לי ואבוי לי, על מזלי הרע, על שיצאתי מבית אבי ובעקבות שור זה אני נודדת בודדה בשיט ים. אך אני מתפללת לך השולט בים המלח האפור, המרעיד את הארץ,[ב] פגשני, ואני כמדומני רואה אותך משטח את הדרך לפניי. כי ודאי ללא עזרת אלוה לא אעבור נתיבי ים אלה!" וענה לה השור: "אזרי אומץ, עלמה, ואל תפחדי ממעמקים. אנכי זאוס, אף שאני, במבט מקרוב, בצורת שור, כי למראית עין אוכל ללבוש איזו צורה שארצה. אהבתי אלייך הכריחני לעבור מרחק ים כה גדול כשור. הנה, כרתים יקבלוך עתה, כרתים שהייתה אמי־אומנתי, ותהי חדר כלולותייך. וממני יהיה לך בנים מפוארים, להיות מלכים אוחזי שרביט על אנשי הארץ." דבריו התקיימו, לכרתים הגיעו וזאוס הופיע בדמותו. הוא שחרר חגורתה ומיטת כלולותיה נערכה. היא, שהייתה עלמה, נהפכה לכלת זאוס, והביאה לו ילדים.
אובידיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אובידיוס (המאה ה־1 לפנה"ס) תיאר את סיפור חטיפת אירופה במטמורפוזות כך:[20]
מרקוריוס נקרא על־ידי אביו[ד] ואומר לו, בלי לגלות את אהבתו כסיבה האמיתית: "בני, הנאמן תמיד למלא דבריי, אל תתמהמה, רד במהירות לאדמה וחפש את הארץ שמביטה מעלה לכוכב אמך משמאל. ילידיה קוראים לה ארץ צידון. שם תוריד לחוף את עדרי בקר המלך שתראה רועים על צלע ההר." כך אמר, ובמהרה גורש הבקר מצלע ההר אל החוף, כפי שהורה, למקום בו הייתה בת המלך הגדול רגילה לשחק עם עלמותיה הצוריות. הוד ואהבה לא הולכים יחד, ולא שוהים אחד עם השנייה באותו מקום זמן רב. וכך האב ושליט האלים, האוחז בימינו בקלשון הברק המשולש, שהינד ראשו מרעיד את העולם, הניח בצד את הוד מלכותו ואת מטהו, ועטה על עצמו דמות שור. הוא התערב בבקר, געה כמותם, ושוטט יפה למראה על הדשא הטרי. צבעו היה לבן כשלג שלא דרכו עליו, שעוד לא נמס מרוח הדרום הגשומה. השרירים המעוגלים ניצבו על צווארו, כפל עור (אנ') מאורך תלוי על חזהו; קרניו היו קטנות, אך מושלמות כמעשה ידי אומן, נקיות ומבריקות מפנינים. גבותיו ועיניו לא השרו פחד, הבעתו כולה הייתה שלוה. בת אגנור הביטה בו בהערצה משתוממת, כי הוא היה כה יפה וחברותי. אבל אף שהוא נראה כה עדין, היא פחדה בתחילה מלגעת בו. היא התקרבה והושיטה פרחים אל שפתיו הלבנות כשלג. המאהב המוסווה שמח, וכהקדמה לעונג הקָרֵב, נישק את ידיה. על אף זאת הוא בקושי הצליח לרסן את תשוקתו. הוא קיפץ בשובבות על הדשא, עד שהטיל את גופו המושלג על החולות הצהובים; וכאשר אט אט הופגו פחדיה, הוא הפנה אליה את חזהו כדי שידיה העלמוּתיות יוכלו ללטפו ולשזור זרי פרחים רעננים בקרניו. הנסיכה אף העזה לשבת על גבו, מבלי לדעת על מי היא נשענת. האל התרחק לאטו מהאדמה היבשה, ומניח את פרסותיו השאולות במים הרדודים; ואז הלך רחוק יותר, ובמהרה היה במעוף מלא עם הפרס שלו[ה] על הים הפתוח. והיא, רועדת מפחד ומביטה על החוף המתרחק, אוחזת בחזקה בקרן בידה האחת ומניחה את השנייה על גב היצור, ובגדיה מתנופפים מאחוריה ברוח. עתה האל, לאחר שהסיר מעליו את תחפושת השור, חזר לעצמו והגיע לשדות כרתים. אבי העלמה, בלי לדעת על המתרחש, הורה לבנו קדמוס לצאת לחפש את הילדה האבודה, ואיים בגלות כעונש אם לא יחפשה באדיקות.
בהמשך עובר אובידיוס לתאר את קדמוס ועלילותיו בבויוטיה.[21]
תיאורו של אובידיוס תואם לציורים בהם רואים את אירופה אוחזת בקרן אחת כדי לייצב את עצמה ורוכבת בשלווה ובלא מורא. בחלק מציורי האגרטלים העתיקים ועתיקות אחרות רואים אותה רוכבת רכיבה "גברית" עם רגלים פשוקות, ובחלקם ברכיבה על הצד.[דרוש מקור]
נונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
נונוס, כותב הדיוניסיקה (המאה ה־4–5 לספירה), תיאר את חטיפת אירופה בהתמקדות במסע מעל הים:[22]
פעם, על החוף הצידוני, זאוס כשור ארך־קרניים, חש מאוהב; ארוס הרים אישה, והשור נכנס מתחתיה, והרים את אירופה.[ו] הוא החל לצעוד על הים, ללא רעש ובצעדים סבלניים; מעל הים, הילדה על גב השור פחדה, לא זזה, לא נרטבה; המחזה נראה כתטיס, או גלטיאה, או אפרודיטה על טריטון. פוסידון התפעל מהמסע הרגלי על הים, וטריטון תקע בקונכייתו שיר חתונה, נראוס הצביע בפני דוריס (אנ') על האישה, ביראה מעורבת בפליאה על היצור המוזר וקרניו. יצורים אלוהיים אחרים מתוארים בים, ואירופה הייתה גם הרכובה וגם המנווטת. אדם אכאי באנייתו ראה את המחזה ונדהם מהנס, ומתואר מתלבט מה טבעו של יצור זה. לבסוף הוא תוהה כלפי השור: מדוע אתה בים, כאשר תלם השור הוא על האדמה? ומה עניינך בנערה, האם גם שוורים חולי אהבה לנשים מרהיבות, או שמא מדובר באלת נהר מעשה פוסידון? אירופה קרעה שערה וקוננה בקול: "מים חירשים, חופים חסרי־קול! אמרו לשור, אם הבקר יכול לשמוע ולציית: חסר רחמים, חוס על הילדה!'; אתם החופים, אמרו לאבי האוהב שאירופה עזבה את ארץ מולדתה, יושבת על השור, המטורף שלי, המלח שלי, ואני חושבת – חברי חמיטה. הו בוריאס, אני מעלה אותך באוב, קבלני על אברתך באוויר, כפי שקסמת לכלתך האתונאית! אך הישאר, קולי! או שאראה את בוריאס מאוהב, כמו השור!". קדמוס, שעבר באותו זמן במסעותיו בין ארצות, עקב אחר נתיב השור שהפך לחתן, והגיע למערת ארימה.[ז] בדיוק כשביקר קדמוס בארימה, הניח זאוס הפר את אירופה, יבשה גם אחרי המסע הימי, על החוף ליד הר דיקטה (אנ'); הרה הקנאית ראתה את זאוס מלא תשוקה, וקראה בצחוק כועס נאום ארוך שעיקרו קריאה לשים עול על זאוס ("קרונידס" (צר') בפיה) השור המעורר מינית ולנהוג בו ביד קשה. אך זאוס, בשנותו צורתו לגבר צעיר, רץ סביב הנערה אירופה. הוא נגע באיבריה, שחרר את המחוך, נגע בשדיה, נשק לה, ואז התיר את חגורתה השומרת את בתוליה, ושכב עמה. עד מהרה תפח רחמה עם תאומים, וזאוס העביר את כלתו וצאצאיה לאסטריון העשיר. אז לצד קרסול העגלון הופיע בכוכבים השור האולימפי החתן, השומר את גבו חובב הטל לשמש האביב, כפוף על ירכיו בעלותו על נתיבו: שקוע למחצה בים, מושיט את רגלו הימנית לאוריון, ובערב מחיש צעדיו בכיפת השמיים וחולף על פני העגלון העולה איתו בנתיבו.
כתובים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כותבים קלאסיים רבים נוספים הזכירו את אירופה וחטיפתה לכרתים.
באיליאדה מאת הומרוס (המאה ה־9–8 לפנה"ס, יצירותיו הועלו על הכתב במאה ה־6 לפנה"ס, אך מכילות חומר המתוארך למאות רבות מוקדם יותר), מזכיר זאוס בדבריו את בת פויניקס המפורסם אותה אהב, שילדה לו את מינוס ואת רדמנתיס דמוי־האל.[16]
באקכילידס (המאה ה־6–5 לפנה"ס) הזכיר אישה אצילה בת פויניקס שנלקחה על ידי זאוס למשכב.[17]
הרודוטוס (המאה ה־5 לפנה"ס) הזכיר את אירופה מספר פעמים בהיסטוריות שלו. הספר נפתח בכך שלדברי היסטוריונים פרסים, הפיניקים שהגיעו בסחרם לארגוס חטפו את איו בת אינכוס למצרים (וזאת בניגוד למסורות היוונים), ולפי אותם פרסים, לאחר מכן הפליגו אחדים מהיוונים, שאין הפרסים ההם יודעים לכנותם בשם, לצור שבפיניקיה וחטפו את אירופה בת המלך, כנקמת מידה כנגד מידה. כל זה קרה דור לפני מלחמת טרויה (שגם היא התחילה בחטיפת אישה).[24] במקום אחר הסביר שאירופה הצורית היא האפונים, נותנת השם ליבשת אירופה, אף שהיא אסייתית ועברה מפיניקיה מולדתה לכרתים, ומשם לליקיה.[1] במקום נוסף הוא מזכיר אירועים שהתרחשו לקדמוס בן אגנור בחיפושיו אחר אירופה.[9] הוא מזכיר אף אירועים שהתרחשו לתאסוס ואנשיו הפיניקים בהפליגם בחיפוש אחר אירופה, חמישה דורות לפני הרקלס בן אמפיטריאון, הקימו בו מקדש להרקלס (מלקרת).[25]
אפולוניוס מרודוס (המאה ה־3 לפנה"ס) סיפר בארגונאוטיקה שקדמוס בן אגנור הגיע לתבאי בחפשו את אירופה.[10]
דיודורוס סיקולוס (המאה ה־1 לפנה"ס) בביבליותקה היסטוריקה שלו הזכיר שלזאוס ולאירופה בת אגנור, שהובאה לכרתים על גב שור בעיצוב האלים, נולדו שלושה בנים, והוא פרט את עלילותיהם.[11] בכמה מקומות הוא הזכיר אירועים שהתרחשו לקדמוס בן אגנור כשנשלח על ידי המלך מפיניקיה לחפש את אירופה.[19]
היגינוס (אנ') (המאה ה־1 לפנה"ס עד המאה ה־1 לספירה), הזכיר את אירופה כצידונית בת אגריופה ואגנור, אשר יופיטר שינה את צורתו לשור ונשאה מצידון לכרתים, והיא הולידה ממנו את מינוס, סרפדון ורדמנתיס; לאחר מכן הוא מתאר את שילוח בני אגנור, קדמוס, פויניקס וקיליקס, לחפשה, והפיכתם לאפונימים.[14]
כותב הביבליותקה (המאה ה־1–2 לספירה) סיפר שלאחר שהגיע אגנור לפיניקיה הוא התחתן עם טלפסה, והוליד בת – אירופה, ושלושה בנים – קדמוס, פויניקס וקיליקס; הוא גם מזכיר כי יש הטוענים שאירופה היא בתו של פויניקס. זאוס אהב את אירופה, ובהפכו לשור מאולף, הוא העלה אותה על גבו והעביר אותה דרך הים לכרתים. שם זאוס שכב עמה והיא הולידה את מינוס, סרפדון ורדמנתיס (הכותב הזכיר שלפי הומרוס, סרפדון הוא בן זאוס מלאודמיה (אנ') בת בלרופון). בהיעלמה של אירופה, אביה אגנור שלח את בניו לחפשה, באמרו להם לא לחזור עד שימצאוהובהמשך מתוארות עלילותיהם. אסטריוס, מלך כרתים, התחתן עם אירופה וגידול את בניה, וגם עלילותיהם מתוארות בהמשך.[26]
פאוסניאס (המאה ה־2 לספירה) סיפר אנשי תאסוס הם פיניקים שהפליגו מצור ומפיניקיה כולה עם תאסוס בן אגנור מלך צור החיפוש אחרי אירופה, והם זכרו שבעבר עבדו את הרקלס הצורי – מלקרת – ורק כשנכללו בין היוונים אימצו את פולחן הרקלס בן אמפיטריאון.[12] פאוסניאס ידע לספר שאסיוס מסאמוס (אנ') סיפר בשירתו האפית שאירופה (ואחותה אסטיפלאיה (אנ')) נולדו לפויניקס מפרימדה בת אוינאוס (אנ').[18] הוא גם הזכיר את מינוס בן אירופה.[27] כן הוא סיפר שבבויוטיה, בדרך בין תבאי לכלקיס, יש מקום בשם טאומסוס (אנ'), עליו נאמר שזאוס הסתיר בו את אירופה.[28]
לוקיאנוס מסמוסטה (המאה ה־2 לספירה) העיד שבפיניקיה יש מקדש גדול השייך לצידונים, שהם קוראים לו מקדש עשתרת. לפי אחד הכהנים המקדש מקודש לאירופה, אחות קדמוס; היא הייתה בת אגנור, והיעלמותה מארץ פיניקיה זיכתה אותה במקדש והולידה אגדה קדושה עליה; איך זאוס היה מאוהב בה משום יופיה ובשנותו צורתו לצורת שור נשא אותה לכרתים. את אגדה זאת שמע לוקיאנוס גם מפיניקים אחרים, והוא העיד שהמטבע הצידוני בזמנו נשא את דמות אירופה ישובה על שור, לא אחר מזאוס.[13]
יואנס צצס (המאה ה־12 לספירה) העלה אפשרות ש'השור הכרתי' (ממשימותיו של הרקלס) הוא אותו השור שהעביר את אירופה (מעל הים), או השור שהעלה מהים פוסידון.[ח][29]
אחרי עזיבת זאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפולוניוס מרודוס (המאה ה־3 לפנה"ס) ציין בארגונאוטיקה זאוס נתן לאירופה את טלוס (אנ') איש הנחושת (או הברונזה), אחרון הנותרים מ"אנשי עידן הנחושת[ט], אנשי אילנות המילה, בין אלים למחצה לאנשי חיל", לדור בכרתים ולשמור על האי, והוא סייר סביב האי שלוש פעמים ביום; בקרב בין הארגונאוטים לבינו בנמל של הר דיקטה (אנ') הכריעה אותו מדיאה.[30]
זאוס נתן לה שלוש מתנות: טלוס – איש הברונזה שיצר הפייסטוס שנעשה השומר של כרתים, ללפס – הכלב שהצליח לצוד כל מה שנתבקש, וכידון שאף פעם לא מחטיא.[דרוש מקור] לאחר מכן, עיצב זאוס צורת שור לבן בשמים, הוא המזל וקבוצת הכוכבים טאורוס. יש טוענים שזהו הפר בו נתקל הרקולס וכן שפר זה היה אביו של המינוטאור.[דרוש מקור]
בכרתים הולידה אירופה מזאוס שלושה בנים: מינוס, רדמנתיס וסרפדון.[31][11][32] היא התחתנה עם אסטריוס מלך האי, והוא גידל את בניה כבניו והוריש להם את המלכות.[31][32] לפי כותב הדיוניסיקה זאוס העביר את אירופה ובניה לאסטריוס העשיר.[33]
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
היוונים הקדמונים קראו ליבשת אירופה כך, על שם הנסיכה אירופה,[1] והדבר תואם, כאמור, את האטימולוגיה הכנענית של השם כייצוג ל"מערב".[4] שם זה נשמר כשם היבשת ברוב השפות כיום. בנוסף, קרויים על שם הנסיכה הירח אירופה – אחד מירחי צדק (שנקרא בשפות רבות "יופיטר", על שם האל הרומאי המקביל לזאוס), והאסטרואיד 52 Europa (אנ').
כמה מגדולי הציירים ציירו את אירופה והפר - האיטלקים פאולו ורונזה וטיציאן, הצרפתים גוסטב מורו ופרנסואה בושה, ההולנדי רמברנדט ועוד.
-
-
-
אירופה והפר – גוסטב מורו
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אירופה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אירופה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 הרודוטוס, היסטוריות, 4.45 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ 1 2 גיא דרשן, אחר המבול, מוסד ביאליק, עמ' 219
- ^ במעתק b שמית הועתקה ל־π (p) יוונית; ביטויים למילה ניתן למצוא בתיאור הגאוגרפי האשורי erēbu או erēb šamši כשם ל"(ארץ) ערוב השמש", ו־aṣū (יציאה, מוצא השמש – המקור לשם אסיה) למזרח (ראו Michael Barry, L'Europe et son mythe : a la poursuite du couchant, Revue des Deux Mondes, 1999, עמ' 110–117, וכן ארנסט דוד קליין, ערכים אַסְיָה ואֵירוֹפָּה, A Comprehensive Etymological Dictionary of the Hebrew Language for Readers of English, 1987), וכן בערבית "אל־ע'רב" ו"אל־מע'רב" הם מונחים גאוגרפיים לארץ מערבית (ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 311).
- ^ 1 2 3 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 311
- ^ ראו גם: Jeff Starck, Legend of Europa and the bull on coin from Crete, Coin World, 18.2.2016; Greek Stater of Gortyna: Europa and Bull, Coin Talk, 9.4.2021
- ^ גיא דרשן, אחר המבול, מוסד ביאליק, עמ' 67
- ^ פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 2.1.1–2.1.5
- ^ 1 2 אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 3 שורות 1–4 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
- ^ 1 2 3 הרודוטוס, היסטוריות, 4.147–4.148 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ 1 2 3 אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורות 1177–1187 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: (1) (2), ובתרגום לעברית)
- ^ 1 2 3 דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 5.78.1–5.79.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ 1 2 3 פאוסניאס, תיאורה של יוון, 5.25.12–5.25.13 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ 1 2 לוקיאנוס מסמוסטה, אודות האלה הסורית, פסקה 4
- ^ 1 2
היגינוס (אנ'), Fabulae, 178 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית): אירופה בת אגריופה ואגנור היתה, צידונית. יופיטר, ששינה את צורתו לשור, מצידון לכרתים נשאה, וממנה הוליד את מינוס, סרפדון ורדמנתיס. אביה אגנור את בניו שלח להחזיר את אחותם, או אחרת – לטווח ראייתו לא לחזור. פויניקס לאפריקה נשלח, ושם נשאר. לכן האפריקאים פונים נקראים. קיליקס משמו נתן את השם לקיליקיה. קדמוס בנדודיו לדלפי בא. שם האורקל אמר לו לקנות מחוואים פר עם סימן בצורת ירח על צדו, ולהוליך אותו לפניו. במקום בו יכרע היה הגורל שייסד עיר וישלוט. כששמע קדמוס את האורקל, עשה כדברו. בחפשו מים הוא בא למעיין של קסטליה (אנ') עליו דרקון, מזרע מארס, עליו שמר. הוא הרג את עמיתי קדמוס, אך נהרג על ידי קדמוס בעזרת אבן. תחת הנחיית מינרווה הוא זרע את השיניים וחרש תחתיהן. מהם צמחו הספרטוי. הם לחמו בינהם, אך חמישה מהם שרדו, הם כתוניוס, אודאיוס, היפרנור, פלורוס ואכיון. יתרה מכך, בויוטיה נקראה על שם השור אחריו קדמוס עקב. - ^ 1 2 מוסכוס, אידיליה 2 – Ευρώπη (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ 1 2 הומרוס, איליאדה, שיר 14 שורות 321–322
- ^ 1 2 Jebb, Richard Claverhouse (1905), Bacchylides: The Poems and Fragments, Cambridge University Press, p. 376
- ^ 1 2 פאוסניאס, תיאורה של יוון, 7.4.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ 1 2 דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 4.2.1–4.2.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) 5.48.5–5.49.3, 5.58 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 2 שורות 833–875 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית) וספר 3 שורות 1–4 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
- ^ אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
- ^ נונוס, דיוניסיקה, 1.46–1.362 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)
- ^ בין המאפיינים המזרחיים נמצאים תלתלי הפר מעל עיניו, הקפת עיניו בפסים מקבילים, הקווים המתעקמים המקבילים על צווארו וזנבו המועבר על השוק. כמו רוב החיות המקודשות באומנות לבנטינית, מסתכל פונה השור אל המתבונן. ראו מיכאל אבי־יונה, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 2004, עמ' 38–40
- ^ הרודוטוס, היסטוריות, 1.1–1.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.1.1–3.1.2
- ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, 7.2.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.19.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ יואנס צצס, כיליאדס, 2.292
- ^ אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 4 שורות 1638–1688 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: (1) (2), ובתרגום לעברית)
- ^ 1 2 דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 4.60.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ 1 2 פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.1.2
- ^ נונוס, דיוניסיקה, 1.352–1.363 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ למשל "ארץ" בעברית ו"ארצת" בפיניקית
- ^ 1 2 Ἐννοσίγαιος, הוא פוסידון
- ^ θεόταυρε (תאוטאורה, תאוס – אל, טאורוס – שור). שם זה מקביל לכינוי של אל הכנעני משירת אוגרית.
- ^ יופיטר, הוא זאוס הרומאי בשפת היצירה של אובידיוס
- ^ אירופה
- ^ במקור, התיאור פותח בתיאור אישה, ורק בשלב זה של התיאור נזכר שם האישה.
- ^ המערה של אכידנה, ברכס ההרים בו שוכן טיפון, בקיליקיה. אחרי אזכור המערה מופיע תיאור ארוך של מאבק אלים ויצורים שהתרחש בסביבתה ולא קשור לאירופה וקדמוס, ולאחריו ממשיך סיפורם.
- ^ לבקשת מינוס, ראו פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.1.2–3.1.4
- ^ השלישי בעידנים במיתולוגיה היוונית, ראו Ages of Man
