אלן ג'ונסון-סירליף

אלן ג'ונסון-סירליף
Ellen Johnson-Sirleaf
	אלן ג'ונסון-סירליף בפברואר 2015
לידה	29 באוקטובר 1938 (בת 85); מונרוביה, ליבריה
מדינה	ליבריה
השכלה	אוניברסיטת קולורדו בולדר; הקולג' לעסקים במדיסון; קולג' מערב אפריקה (1955); אוניברסיטת הרווארד (1971); בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד; אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון; אוניברסיטת קולורדו ;
מפלגה	True Whig Party, מפלגת האחדות
בן זוג	ג'יימס סירליף (גרושים)
	16 בינואר 2006 – 16 בינואר 2018; (12 שנים)
סגן נשיאת ליבריה	ג'וזף בואקאי
	→ גיודה בריאנט ג'ורג' ואה ←
פרסים והוקרה
	פרס נובל לשלום (2011); הצלב הגדול של המסדר הלאומי של בנין (2009); Order of the Most Ancient Welwitchia Mirabilis (2018); הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (19 בפברואר 2009); פרס איברהים למנהיגות אפריקנית (2018); צלב גדול של לגיון הכבוד (7 בנובמבר 2012, פרנסואה הולנד); דוקטור לשם כבוד (2006, אוניברסיטת מרקט); דוקטור לשם כבוד (2009, אוניברסיטת טמפה); דוקטור לשם כבוד (2008, אוניברסיטת אינדיאנה); עיטור המסדר מונו (1996); פרס אינדירה גנדי (2012); מדליית החירות הנשיאותית (5 בנובמבר 2007, ג'ורג' ווקר בוש); עיטור ארבע החירויות - חירות הדיבור (1988); פרס החופש (2006); פרס הכלכלה העולמית (2014); 100 נשים (BBC) (2017); מסדר חלוצי ליבריה; המסדר ההומני לגאולת אפריקה; המסדר הריבוני הצבאי של מלטה; מסדר הכוכב של אפריקה ;
חתימה

אֶלן ג'ונסון-סירליף (באנגלית: Ellen Johnson-Sirleaf, נולדה ב-29 באוקטובר 1938) היא פוליטיקאית ליברית אשר כיהנה כנשיאת ליבריה בשנים 2006–2018. היא האשה הראשונה שנבחרה להנהגת מדינה ביבשת אפריקה. מכונה בפני תומכיה "אשת הברזל", כפי שכונתה בשעתה ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. כלכלנית בהכשרתה. זכתה, יחד עם שתי נשים נוספות, בפרס נובל לשלום לשנת 2011, על מאמציה להענקת שוויון זכויות לנשים ומאבקה לקידום זכויות האדם.

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון סירליף, נולדה במונרוביה, בירת ליבריה לאם ממוצא מעורב של שבט הקרו וגרמניה, ואב משבט הגולה. ולמרות שעל פי מוצאה היא לא נחשבת "ליברית אמריקאית" כלומר צאצאית של קבוצת המיעוט של צאצאי העבדים מאמריקה, לעיתים קרובות היא זוהתה עם הקבוצה. אביה היה פעיל פוליטי והיה הראשון משבטו שישב בפרלמנט. היא התחתנה בגיל 17 לג'יימס סירליף ובשנת 1961 התגרשה ממנו בגלל התעללות מצידו. באותה התקופה עבדה כספרנית ונאלצה לגדל את ארבעת ילדיה בבית הרוס. היא למדה בתיכון מתודיסטי במונרוביה, ובהמשך קיבלה תואר בחשבונאות מהקולג' לעסקים במדיסון, ויסקונסין, ארצות הברית ולאחר מכן תואר בכלכלה מאוניברסיטת קולורדו, וכמו כן קיבלה תואר בניהול ציבורי (Master of Public Administration) מאוניברסיטת הרווארד ב-1971, והייתה פעילה בארגונים חברתיים. עם גמר הלימודים היא חזרה לליבריה ועבדה בממשלתו של ויליאם טולברט והייתה לעוזרת של שר האוצר.

מאבקים פוליטיים וגלות כפוייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום לימודיה האקדמיים שבה ג'ונסון סירליף לליבריה ומונתה לעוזרת שר האוצר בממשלתו של ויליאם טולברט. ב-1979 מונתה להיות שרת האוצר של ליבריה. בזמן שהייתה שרת האוצר של ליבריה היא תמכה בעקביות בכלכלה החופשית ובמערב ובזכות זה הייתה לחביבת האמריקאים וקרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. סמ"ר סמואל דו תפס את השלטון ב-12 אפריל 1980 בהפיכה צבאית; טולברט נרצח וכל ארבעת חברי ממשלתו הוצאו להורג בידי כיתת יורים. דו ותומכיו השתלטו על המדינה והובילו טיהור נגד הממשלה הקודמת. סירליף קיבלה בתחילה תפקיד בממשלה החדשה כנשיאת הבנק הליבריאני לפיתוח והשקעות, אם כי היא ברחה מהארץ בנובמבר 1980 לאחר שביקרה בפומבי את דו ואת מועצת הגאולה לעם על ניהולם של המדינה. שנה לאחר מכן נרצח הנשיא טולברט על ידי רב-סמל סמואל דו ובוצעה הפיכה במדינה שבעקבותיה נאלצה לעבור לגלות בקניה, שם עבדה בסיטיבנק, המספק שירותי בנקאות ללקוחות פרטיים. התמיכה האמריקאית והבינלאומית למעשה הצילו את חייה בתקופות שבהן עברה משפטי ראווה, נשפטה למאסר ויציאה לגלות^[1].

ב-1985 שבה לליבריה כדי להתמודד לפרלמנט, אולם בנאום שנשאה מתחה ביקורת על הממשל של דו, ובשל כך נעצרה ונשלחה ל-10 שנים בכלא. אולם גל מחאות בינלאומי ולחץ אמריקאי הביא לשחרורה כעבור זמן קצר. לאחר מכן עברה להתגורר בוושינגטון הבירה, שם עבדה בבנק העולמי. ב-1997 שבה פעם נוספת לליבריה והתמודדה על הנשיאות נגד צ'ארלס טיילור, בו תמכה שבע שנים קודם לכן כשביצע את ההפיכה במדינה שהביאה לסיום שלטונו של סמואל דו. בבחירות היא קיבלה 10% בלבד מקולות הבוחרים. הנשיא טיילור הציג את ההתמודדות שלה נגדו בבחירות כבגידה והעמיד אותה לדין במשפט ראווה, דבר שאילץ את ג'ונסון סירליף לחזור לגלות נוספת בארצות הברית. במהלך תקופתה בגלות סירליף הייתה בכמה תפקידים מפתח ביניהם עבדה באו"ם וחקרה את רצח העם ברואנדה ואת תפקידיהן של הנשים בהובלה לשיחות השלום. כמו כן סירליף הקימה תאגיד בשם "קורמה" ששם לו למטרה לסייע ליזמים ממדינות אפריקה.

בחירות 2005 ובחירתה לנשיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2003, לאחר שהושג הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים העקובה מדם במדינה, נאלץ צ'ארלס טיילור לוותר על כסאו ולצאת לגלות, דבר שאיפשר לג'ונסון-סירליף להכשיר את הקרקע לקראת התמודדותה בבחירות ב-2005. בזמן זה כיהנה בתפקיד ראש הוועדה לרפורמת העמלות במדינה. בבחירות 2005 הללו התמודדה מול שחקן הכדורגל הבינלאומי ג'ורג' ואה, שזכה לפופולריות בציבור, ובמיוחד בקרב צעירי ליבריה העניים והמובטלים. בסיבוב הראשון הוביל וואה על ג'ונסון סירליף בהפרש של שמונה אחוזים, אולם בסיבוב השני, שהתקיים בנובמבר 2005 קיבלה ג'ונסון-סירליף כ-60% מקולות הבוחרים וב-16 בינואר 2006 נכנסה לתפקידה כנשיאת ליבריה. בטקס ההכתרה שלה הגיעו פוליטיקאים מכובדים מרחבי העולם כולל מזכירת המדינה של ארצות הברית קונדוליזה רייס והגברת הראשונה לורה בוש.

מדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיאה, התמודדה ג'ונסון-סירליף מול מגוון רחב של בעיות חמורות במדינה, כשהמשימות העיקריות שלפניה הן טיפול באבטלה הגבוהה (75% - 80%), שיקום התשתיות שנהרסו עקב 14 שנות מלחמת אזרחים ונטרול השסע החברתי במדינה. במישור הפוליטי, היה עליה להתמודד עם רבים מתומכיו (ואף קרובי משפחתו) של הנשיא הקודם טיילור, שעדיין איישו עמדות פוליטיות בכירות.

כמו כן פעלה להשיג השקעות זרות וסיוע חוץ, ובין השאר חתמה עם נשיא סין, חו ג'ינטאו, על שבעה הסכמי סחר בין המדינות, בעת ביקורו של ג'ינטאו בליבריה בפברואר 2007. בנוסף דאגה ג'ונסון-סירליף לחידוש אספקת החשמל לבירה מונרוביה תוך 150 יום מכניסתה לתפקיד, כשהיא מכריזה כי "חיבור העיר לרשת החשמל מסמל את המסע שליבריה עושה מחושך לאור".

סירליף התמקדה רבות בבעיות הנשים במדינה. הנושא של אונס לפני כהונתה היה טאבו והיא קידמה חוקים חדשים שהרחיבו את ההגדרה של אלימות מינית וגם ענישה וההשלכות של אונס. היא הבטיחה לאכוף את החוקים נגד אונס בלי פחד וזה עבר בחקיקה של המדינה. על אף כינויה אשת הברזל הצהירה ג'ונסון כי היא רוצה להביא "רגישות אימהית" לנשיאות כדי לרפא את הפצעים העמוקים שנגרמו ב-14 שנים של מלחמות אזרחים עקובות מדם, מלחמות שהרסו את ליבריה עד היסוד. סירליף הצליחה לשמר את השלום לאחר מלחמת האזרחים, לחזק את יחסי החוץ, לתקן את הכבישים ואת התשתיות בליבריה. סירליף גם שיפצה בתי ספר ובתי חולים וקידמה את מצב הפליטים במדינה. סירליף היא הראשונה להילחם בשחיתות ואכן זכתה לשבחים על מאבקה ועקשנותה על שקיפות במכרזי הענק לשיקום תשתיות^[2]. סירליף נלחמה בשחיתות מבית והדבר בא לידי ביטוי בכך שהשעתה את בנה מתפקידו וקנסה אותו. בנה, צ'ארלס סירליף היה סגן נגיד הבנק המרכזי של ליבריה והוא הושעה מכיוון שלא הצהיר במועד על נכסיו כפי שאמור היה לעשות עם מינויו^[3]. סירליף ביקשה לייצג לא רק את עצמה אלא את אפריקה כולה. מגזין פורבס הכתיר אותה כאחת מ-10 הנשים הכי משפיעות בעולם.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת דרכה כנשיאת ליבריה שמרה על יחסים קרובים עם שכנותיה ביבשת. ביקורה הראשון מחוץ לגבולות ליבריה היה למען מפגש עם נשיא חוף השנהב לורן גבאגבו במטרה לשפר את היחסים בין ליבריה לחוף השנהב, בעקבות תמיכת חוף השנהב בארגון המורדים MODEL בעת מלחמת האזרחים השנייה בליבריה.

החל מתחילת דרכה הייתה סירליף בעלת יחסים קרובים לארצות הברית. היא הייתה הנשיאה הראשונה והיחידה אשר איפשרה להקים מטה צבאי של ארצות הברית באפריקה, אך בסופו של דבר המטה לא הוקם בליבריה אלא בגרמניה. במרץ 2006, פנתה סירליף לקונגרס האמריקאי במטרה שיעזור לה "להפוך את ארצה לנקודת אור, דוגמה לשאר מדינות אפריקה למה שאהבה וחירות יכולות להשיג"^[4].

בזכות קשריה הטובים של סירליף וחתימתה עם נשיא סין, חו ג'ינטאו, בעת ביקורו בליבריה בפברואר 2007 על שבעה הסכמי סחר בין המדינות, ליבריה זכתה לשיפור תשתיות התקשורת הארציות שלה בתמיכתה של סין. וכמו כן בניית קמפוס חדש באוניברסיטת ליבריה^[5].

סירליף וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורה הראשון היה ב-2007 כאורחת מרכזית בכנס של נשים מנהיגות של משרד הביטחון. ביוני 2016 הגיעה סירליף לישראל כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה על מאמציה להענקת שוויון זכויות לנשים ומאבקה לקידום זכויות האדם. היא הודתה לישראל על הסיוע במאבק באבולה ודיברה על הצורך לנתץ חומות בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני. בביקורה היא נפגשה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה ראובן ריבלין, שר האנרגיה יובל שטייניץ ושרת המשפטים איילת שקד. כמו כן היא ביקרה ביד ושם, בכותל המערבי ובמקומות הקדושים. בביקורה אמרה: "במהלך ביקורי עם משלחתי, אנו רוצים ללמוד מההתקדמות המשמעותית שישראל עשתה, ובעיקר בתחום החקלאות שבו אנו מתפלאים כל פעם מחדש. מה שעשיתם בתחום המים הוא דבר מדהים. יש הרבה דמיון בין ליבריה לבין ישראל. אני רוצה להודות לישראל על הסיוע שלה במהלך משבר האבולה, כאשר היא הצטרפה יחד עם כוחות אחרים ויוזמות בילטרליות על מנת לעזור לנו לנצח את המחלה"

זכויות להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2011, הילרי קלינטון נשאה נאום בו הודיעה כי ארצות הברית תפעל למען שימור זכויות הקהילה הגאה בעולם. ברוב מדינות אפריקה כיום, קיימים חוקים פליליים כנגד הומוסקסואליות. בליבריה יחסים הומוסקסואליים נחשבים ללא חוקיים וניתן להיאסר עד שנה בעוונם^[6]. בפברואר 2012 עלתה הצעת חוק כי תקופת המאסר על יחסים הומוסקסואליים תעלה ל-10 שנות מאסר, סירליף התנגדה לקבלת חוק זה אך עם זאת אינה נלחמה לביטול שנת המאסר שקיימת עד היום. מקורבים לסירליף טוענים כי אם תתקומם למען ביטול המאסר זוהי התאבדות פוליטית מבחינתה^[7].

אלן ג'ונסון סירליף שמרה על הסטטוס קוו הקיים בליבריה בנוגע לקהילת הלהט"ב. מצד אחד טענה כי אין מקום לביטול המאסר משום שהחברה אינה מוכנה לקבלת שינויים כה גדולים אך מצד שני לא הייתה מוכנה לחתום על חוקים חדשים שמחמירים את ההתנהלות בליבריה כנגד קהילת הלהט"ב.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 זכתה בפרס נובל לשלום, יחד עם בת ארצה לימה בואי ועם תוואכול כרמאן מתימן. הפרס הוענק להן על "מאבקן הלא-אלים לקידום זכויות הנשים ולדמוקרטיה".

מלבד פרס נובל זכתה בפרסים ותוארי כבוד רבים, ביניהם מדליית החירות הנשיאותית (2007), פרס אינדירה גאנדי (2012), ותוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהבה קשוחה: נשיאת ליבריה לימדה את בנה לקח כואב, באתר וואלה!‏, 21 באוגוסט 2012
גולן, תמר. ""אשת הברזל" הראשונה של אפריקה", מסע אחר, (נסקר ב-19.03.2017).
ליאור קודנר, נשיאת ליבריה ל"הארץ": אפריקה נמצאת בדרך למעלה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
אייכנר, איתמר, 08.06.2016. ""גולדה של אפריקה" בישראל: "גאה שהלכתי בדרכה"", ווינט, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4813139,00.html, (נסקר ב-19.03.2017).

All Africa, 15.03.2006. "Liberia: Presidnt Sirleaf Thanks U.S. congress, Asks for Continuing Support", (accessed 19.03.2017).
Chapman, Annsley, and Cheryl Seelhoff. "Liberia, Chile and Jamaica Inaugurate First Female Leaders." Off Our Backs 36, no. 2 (2006):
Bauer, Jacqui. "Women and the 2005 Election in Liberia." The Journal of Modern African Studies 47, no. 2 (2009): 193-211.
Cooper, Helene. "IRON LADY: The Promise of Liberia's Ellen Johnson Sirleaf." World Affairs 173, no. 4 (2010): 43-50. .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אלן ג'ונסון-סירליף בוויקישיתוף

אלן ג'ונסון-סירליף, באתר פרס נובל (באנגלית)
ביוגרפיה נרחבת (אורכב 18.10.2007 בארכיון Wayback Machine)
כתבה על בחירתה לנשיאות של ג'ונסון סירליף באתר "מסע אחר"
ליאור קודנר, נשיאת ליבריה: אפריקה נמצאת בדרך למעלה, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2007
אלן ג'ונסון-סירליף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אלן ג'ונסון-סירליף, ברשת החברתית אקס (טוויטר)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ http://www.masa.co.il/article/1730
^ ליאור קודנר, נשיאת ליבריה ל"הארץ": אפריקה נמצאת בדרך למעלה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
^ אהבה קשוחה: נשיאת ליבריה לימדה את בנה לקח כואב, באתר וואלה!‏, 21 באוגוסט 2012
^ http://allafrica.com/stories/200603150786.html
^ http://allafrica.com/stories/200710010699.html
^ "Nobel peace prize winner defends law criminalising homosexuality in Liberia"
^ https://www.state.gov/j/drl/rls/hrrpt/2010/af/154354.htm

הקודם: צ'ארלס טיילור	נשיאי ליבריה 2005	הבא:

[(1)-1] ttp://www.masa.co.il/article/1730

[(2)-2] ליאור קודנר, נשיאת ליבריה ל"הארץ": אפריקה נמצאת בדרך למעלה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007

[(3)-3] אהבה קשוחה: נשיאת ליבריה לימדה את בנה לקח כואב, באתר וואלה!‏, 21 באוגוסט 2012

[(4)-4] ttp://allafrica.com/stories/200603150786.html

[(5)-5] ttp://allafrica.com/stories/200710010699.html

[(6)-6] "Nobel peace prize winner defends law criminalising homosexuality in Liberia"

[(7)-7] ttps://www.state.gov/j/drl/rls/hrrpt/2010/af/154354.htm

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד (2019) • תוכנית המזון העולמית (2020) • מוראטוב, רסה (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי, (2023)