אמנון (דמות מקראית)
 | |
| לידה | חברון |
|---|---|
| נרצח | ירושלים |
| אב |
דוד  |
| אם |
אחינועם היזרעאלית |
| בן או בת זוג |
תמר |
  | |
בתנ"ך, אַמְנוֹן היה בנו הבכור של דוד המלך, מאחינועם היזרעאלית. ידוע במיוחד בשל אונס אחותו תמר.
מעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מעשה אמנון ותמר
אמנון חשק בתמר, אחותו מאב. על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן."[1] בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, התחזה אמנון לחולה, הוביל את תמר למגוריו, אנס אותה - וגירש אותה מביתו בבושת פנים.
לאחר היוודע מקרה האונס לדוד, מצוין כי הוא כעס על אמנון אך מעבר לכך לא נקט שום פעולה מעשית כדי לתקן את העוול. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע ממגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.
פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש פרשנות הטוענת כי תמר פגעה באמנון בדרך זו או אחרת, על אף שאין לכך אחיזה בטקסט המקראי עצמו. רש"י כתב על פי חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה", כלומר באמצעות שערה שנקשרה לאבר מינו היא הצליחה לסרס את אמנון. הרלב"ג אומר כי: "שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה". הרד"ק מפרש את שנאת אמנון כמעשה האלוהים: "זאת השנאה הייתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להורגו". סיפור מעשה האונס ורצח אמנון מקושר לסיפור הקודם - מעשה דוד ובת שבע - כתיאור אימות נבואת נתן הנביא לדוד "ועתה, לא תסור חרב מביתך" ובתורו מקושר לסיפורים הבאים אחריו.
הגרי"ד סולובייצ'יק כותב על אמנון ומעשה האונס:
כבר בתנ"ך מוצאים אנו סיפור המתאר איך נהפך החטא לתועבה, ואיך נרדף החוטא ומתייסר לא על ידי יצר הטוב החלש ורפה האונים, אלא על ידי יצר היופי שהוא רב עוצמה, אגרסיבי ורב-תחבולות. כוונתי למסופר בשמואל ב' פרק יג.: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (פסוק א'). אם המקרא מעיד עליה שיפה הייתה, אין לנו כל ספק שיפה הייתה באמת, ואנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה קסמה לו תמר לאמנון בן דוד. רגע אחד לפני החטא עוד חשב אמנון בוודאי כי תמר היא המייצגת יופי שאין למעלה הימנו, הדר ותפארת. הללו מלאו אותו באהבה עזה כל כך שבגללה חטא ועשה אותה "נבלה … כאחד הנבלים" (פסוקים י"ב-י"ג). כל זה היה לפני החטא, אבל מיד לאחריו (פסוק ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". הוא שנא אותה עתה שנאה גדולה מאוד לא מחמת ייסורי מצפון שנתייסר בהם, אלא מחמת כך שפתאום ראה עד כמה איננה יפה, עד כמה כעורה היא ומאוסה היא. החטא היה לו תועבה. בגללו הוא בא לשנוא את עצמו – וממילא שנא אותה. לחטא השפעה מזוכיסטית. אמנון שנא את עצמו והעביר את שנאתו לתמר העלובה על לא אשם בכפה. אותה תמר היפה להפליא – נהפכה בעיניו לסמל התועבה והשנאה. כל כך שנואה ומאוסה נעשתה בעיניו, עד שלא הסתפק בכך שקרא לה: "קומי לכי" אלא "ויקרא את נערו משרתו ויאמר אליו: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה" (פסוק י"ז) גם שמה של תמר חמודת נפשו נעשה לו לתועבה "את זאת"! – הוא אינו יכול להעלות את שמה על שפתיו, רגשות התועבה והטומאה המקיפים אותו, חונקים אותו, "ונעל הדלת אחריה"! – הוא נתקף פחד מפניה. רק לפני שעה אחת כה העריץ אותה וכה אהב אותה – והנה עתה כולו תיעוב מפניה.[2]
פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרשנות מודרנית לסיפור טענה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום.[3] לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים-גולדברג סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים. ניסן אררט טוען שסיפור אמנון ותמר משתייך לחטיבת הפרקים י"ג-כ' בשמואל ב' שגיבורם הוא אבשלום ושאבשלום הוא זה שדאג להסית את אמנון לאנוס את תמר כדי לארגן אמתלה לרציחת אחיו הבכור וסילוקו מהקרב על ירושת מלכות אביו.[4]
רצח אמנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רצח אמנון
רצח אמנון מתרחש בספר שמואל ב', פרק י"ג. אבשלום, אחיו של אמנון מאב, רוצח אותו.
הרקע לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבשלום היה אחיה של תמר מצדו אמו ואביו, ואחיו של אמנון מצד אביו. לפי המסופר, לאחר מעשה האונס, לקח אבשלום את תמר לביתו כדי להגן עליה, ואחרי שנתיים שבהן שהתה בביתו, החליט להוציא לפועל מעשה נקמה. אבשלום ארגן סעודה לכל אחיו, בני דוד, כדי לחגוג את חג הגז. לפני כן הורה אבשלום לאנשיו להרוג את אמנון כשיהיה שיכור מיין. אנשיו הוציאו את התוכנית לפועל ורצחו את אמנון.
המניע לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכאורה, ניתן היה לחשוב כי מאחורי רצח אמנון עומד מניע פוליטי: אבשלום מעוניין להרוג את אמנון משום שהדבר יהפוך אותו מועמד למלוכה. אולם בפועל, נראה שהדבר אינו כך: המספר המקראי מדגיש וחוזר שכוונתו של אבשלום הייתה אך ורק להגן על טובתה של תמר, והוא הונע מתוך סלידה מחוסר הרגישות והצדק סביב מקרה האונס.[5]
השלכות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר הרצח, בני המלך דוד שהיו בסעודה ברחו מהמקום כי חששו שאבשלום עומד להרוג גם אותם. לדוד הגיעה שמועה שכל בניו מתו בסעודה, ובתגובה הוא ועבדיו החלו להתאבל על מות בניו. יונדב שומע על כך ומוסר לדוד את החדשות המדויקות, לפיהן אמנון לבדו מת.
אבשלום בורח לבית סבו, תלמי מלך גשור, מתוך פחד מתגובת אביו. לפי אחת הפרשנויות, הוא מעדיף להסתתר בגשור מחוץ לבית סבו, מכיוון שהוא חושש שסבו יסגיר אותו לדוד.[6]
בני דוד חוזרים אל דוד המלך ומתאבלים ביחד איתו על מות אחיהם אמנון. בתום האבל דוד רוצה לראות את אבשלום שוב, ואינו מעוניין לתקוף אותו.
הרצח כביטוי לעונש שניתן לדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר שמואל ב', פרקים יא'- יב', מופיעה פרשת דוד ובת שבע. הפרשה מסתיימת בהופעת נתן הנביא המכריז על שלושה עונשים שבהם ייענש דודו בשל חטאיו בפרשה זו: הבן שייוולד לדוד ובת שבע ימות, בני משפחתו של דוד ירצחו זה את זה, ונשותיו של דוד יילקחו ממנו ויעברו לכל אדם שירצה לקחתן. רצח אמנון מהווה ביטוי לעונש השני: אבשלום בנו של דוד רוצח את אמנון אחיו.[7][8]
יחס משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, והיא אחות אבשלום מאמו; על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית. דעה זו בחז"ל באה להסביר את דברי תמר האומרת ”דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ” (שמואל ב' י"ג, יג).[9] חוקרים מודרניים מציעים שמכיוון שאמנון ותמר היו אחים רק מאב ולא אחים מאם, היו מותרים להנשא בהתאם לחוק המקראי הקדום הנזכר לגבי אברהם האומר על שרה אשתו ”וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי, וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה” (בראשית כ, יב).
שימושים מאוחרים בשמות אמנון ותמר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרח אמנון ותמר קיבל את שמו מתרגום של שאול טשרניחובסקי לאגדת עם רוסית על אח ואחות נאהבים שנתנו את שמם לפרח. בתרגומו, השתמש טשרניחובסקי בשמות אמנון ותמר המקראיים.
הסופר אברהם מאפו השתמש בשמות אמנון ותמר בספרו "אהבת ציון" ונטען שכוונתו הייתה "לתקן" את הרושם של הקשר המקורי המעוות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבי שלמה אבן גבירול, אמנון אני חולה
- חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים
- דורון קורן, האונס הנורא מכל: הסיפור מאחורי השיר המרעיד של דנה ברגר, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017
אמנון (אישיות מקראית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ט"ז
- ^ יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה (תשל"ה). עמודים 115-116
- ^ אריאלה דים אהבה התלויה בדבר: עיון בסיפור אמנון ותמר, נדפס ב"הספרות" 28, 1979. עמודים 104-107
- ^ ניסן אררט, אמת וחסד במקרא, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"ג, עמודים 242-269
- ^ יאיר איכר, מערכת היחסים בין אמנון, תמר ואבשלום, באתר דעת
- ^ יאיר איכר, מערכת היחסים בין אמנון, תמר ואבשלום, באתר דעת
- ^ יאיר איכר, מערכת היחסים בין אמנון, תמר ואבשלום, באתר דעת
- ^ גליה סמו, דוד ובת שבע, באתר מקראנט
- ^ ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח', י'