ארינה
אַרִינַה הייתה עיר קדושה חשובה ומרכזית בעולם החתי, ששימשה כמרכז דתי לאלת השמש במיתולוגיה החתית. בכתבים החתיים היא מופיעה בשם "אלת השמש של ארינה". העיר שכנה ליד עיר הבירה החתית חתושש. מקומה של העיר לא ידוע. אחת מאפשרויות הזיהוי שהועלו למקומה של העיר, הוא האתר אלג'הויוק, השוכן קרוב לחתושש.
אלת השמש של ארינה היא אחת משלושה אלי שמש חשובים בפנתאון האלים החתי. הנוספים הם "אל השמש של השמים" ו"אלת השמש של האדמה".
למלך החתי היה ארמון בעיר, ששימש אותו כאשר עלה לרגל לעיר בעת קיומם של פסטיבלים דתיים. בעיר התקיימו מספר פסטיבלים, הידוע שהם היה "פסטיבל כרוכוס", שהתקיים באביב. על פי הטקסטים החתיים, העיר שכנה במרחק של יום הליכה מחתושש.[1]
חלק מהלוחות בכתב יתדות שנמצאו בארכיון בואזקיי, עוסקים בנושאי חוק ומשפט. על פי תעודות אלה, ניתן פטור ממסים לאנשי דת בשלוש ערים קדושות בצפון ארץ חתי. הערים הן ארינה, נֶריךּ (אנ') וזִיפַלׇנְדַה (אנ'), שהיו עריהם של אלי סער צעירים, הבנים של אלת השמש של ארינה. זיהוי השחרור ממסים לאנשי הדת, נעשה על ידי עץ מסוג מסוים, שגדל בפתח הבית של איש הדת. הזכות לגדל את העץ הזה ניתנה למעטים, והוא שימש כסמל מעמד. בנוסף, ניתן פטור ממסים לאורגים של ארינה וזיפלנדה.[2]
אלת השמש של ארינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלת השמש של ארינה (נודעה גם בשמה החאתי ווּרוּשֶמוּ) נחשבה במספר מקורות כאלה ראשית, לצד בעלה. בן זוגה היה אל הסער ומזג האוויר תשוב. אלים אלה וכן ילדיהם מקורם בפנתאון האלים של החאתים (תרבות שקדמה לתרבות החתית ונטמעה בה). היא הייתה ידועה גם בשמות נוספים, אַרִינִיתְיַה ואַרִינִידֻ. בהמשך, בחלק מהמקורות, זוהתה דמותה עם חבת, בת זוגו של תשוב, אף על פי שחבת לא תפסה אף פעם את דמותה של אלת השמש של ארינה.
חשיבותה של העיר והאלה ארינה באה לידי ביטוי באנלים של חתושיליש הראשון, שמלך במחצית השנייה של המאה ה-17 לפנה"ס. בשנת מלכותו הראשונה נלחם כנגד העיר זַלפַּה, הרס אותה, לקח את אליה ונתן שלוש מרכבות אפריון לאלת השמש של ארינה. בשנתו השלישית, כשהוא מספר על מלחמתו כנגד ארזווה, הוא קורא לעצמו "אהוב אלת השמש של ארינה" שרצה לפניו בקרב.[3] בשנת מלכותו החמישית, תקף את העיר חשום ולאחר שניצח בקרב, פנה לעיר כדי לבזוז ולהרוס אותה. הוא לקח את פסלי האל תֱשוּבּ, אשתו האלה חבת וזוג שוורים עשויים מכסף, שהיו השוורים של האל תשוב,[4] והעבירם ל"מקדש ארינה". באותה שנה תקף גם את העיר זיפשנה והרס אותה, ואת אליה הביא לאלת השמש של ארינה.[5] באנלים גם מצוין שמלך תיכּוּנַה, שלח אליו מרכבה אחת של כסף ושני פסלי בהט, אותם העביר גם לאלת השמש של ארינה.[6]
המלך מורשיליש השני, שחי במאה ה-14 לפנה"ס, היה מסור במיוחד לאלת השמש של ארינה. באנלים שלו הוא מספר על הקרבות שלו כנגד ארצות שונות כגון ארזווה, פורנדה ומרה. הוא חוזר ומציין: ”נלחמתי בו, אלת השמש של ארינה גברתי, אל הסער הכביר אדוני, מצולה וכל האלים רצו לפני”.[7]
בהסכם שנחתם בין המלך מוותליש השני, שמלך בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס, עם אַלַכשַנדו מלך וילוּשַה (טרויה), אלת השמש של ארינה מצוינת ברשימת אלי השבועה של ההסכם.[8]
חשיבותה של אלת השמש של ארינה, באה גם לידי ביטוי בתפילות שנשאו המלך חתושיליש השלישי ואשתו המלכה פודוחפה, לאחר שהצליח להדיח את אחיינו מורשיליש השלישי מכס המלוכה:
- תפילתו של חתושיליש השלישי
או אלת השמש של ארינה, גברת הארץ, מלכת השמים והאדמה, הגברת של המלך והמלכה של ארץ חתי, האור של ארץ חתי...
— תרגום חופשי, [9]
- תפילתה של פודוחפה
או אלת השמש של ארינה, מלכת כל הארץ! את נושאת את שמה של אלת השמש של ארינה בארצם של החתי, אבל בארץ שאת יצרת, הארץ של עצי הארז, שמך הוא חבת ופודוחפה תמיד עמדה לשירותך.
— תרגום חופשי, [9]
המלך תודחליאש הרביעי, שחי בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, בשלהי תקופת האימפריה החתית, היה משוכנע שהקשיים הצבאיים שהממלכה שלו חוותה, נובעים בגלל הכעס של האלים, על שפולחנם הוזנח. הוא מתפלל לאלת השמש של ארינה, ונודר נדר לבנות לה מקדש חדש בעיר, אם תסייע לו והוא ישוב משדה הקרב. בהמשך תפילתו הוא אומר: ” [אם את אלת השמש של ארינה, גברתי, יצא קצפך עלי] בגלל איזה שהם אלים שנהרסו, האלוהות שנהרסה, [בימי אבי הוד מלכותו או אבי אבי] הוד מלכותו היא נהרסה. [זה קרה] עוד קודם בימי המלך שופילוליומש”.[10]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The Routledge Handbook of the Peoples and Places of Ancient Western Asia, מאת Trevor Bryce, הוצאת Routledge, 2009, עמ' 62
- ^ החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009, עמ' 145
- ^ החתים ותרבותם, עמ' 27–28
- ^ The early history of Israel, מאת Roland de Vaux,עמ' 66
- ^ החתים ותרבותם, עמ' 29
- ^ החתים ותרבותם, עמ' 30
- ^ החתים ותרבותם, עמ' 68–70
- ^ החתים ותרבותם, עמ' 79
- ^ 1 2 Historical Dictionary of the Hittites מאת Charles Burney, הוצאת Scarecrow Press, 2004, עמ' 29
- ^ החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009, עמ' 94–96