בהקטי
בהקטי (מסנסקריט: "לדבוק", "לסגוד") הוא השם של הדרך הידועה גם כגאודיה ואישנוויזם או וישנויזם.
פילוסופיה ומקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד לעת האחרונה, נהוג היה לקשור את מקורותיה של תנועה זו בעיקר בהסתעפות פרואנית מהתרבות הברהמינית שבו נעשתה הפרדה בין המוחלט (ה"אטמן") לבין האל. אולם, גישה זו לא סיפקה הסברים מלאים לגבי הימצאותם של מוטיבים לא ברהמיניים בדת. כיום נוטים להאמין שמוצאו הראשוני של זרם זה בתרבויות הדרווידיות של דרום הודו (הממלכות "פאנדאיה", "צ'ולה", ו"צ'רה"). המאות השלישית עד החמישית לספירה התאפיינו בתהפוכות פוליטיות ודתיות בדרום הודו, אשר הביאו עימן סדרים פוליטיים חדשים כמו גם חדירה מסיבית של תרבות ברהמינית מצפון תת-היבשת. במאה ה-6 לספירה החלה התופעה בה קדושים נוודים (כדוגמת Sundarar) שעזבו את החברה העירונית ותרו את הארץ. הללו נחלקו לקדושים שאיבים (שיבא) – Nayannars - ולקדושים ואישניים (וישנו) – Alwars ונתפרסמו בשל השירים מלאי הרגש ששרו להתגלמויותיהם המקומיות של האלים. מקובל כיום כי באותה תקופה נהגו הבהאקטה לנדוד בין המקדשים בתוך מסגרת. בסביבות המאה העשירית לספירה, נעשה מיסוד של הנוודים ההיסטוריים לכדי קדושים והדת התמסדה במסגרת של רשת פולחנית מסועפת בעלת לוח שנה דתי עמוס בטקסי פולחן, אשר נפרשה ברחבי דרום הודו ויצרה לעצמה מרכזים דתיים-פוליטיים מרובים.
התפישה הנפוצה כיום אם כך, גורסת כי הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה ברהמינית של דתות דראווידיות דרומיות אשר לוותה כמו כן גם בתופעות אנטיטטיות של ויתור על ערכי דת מסוימים. הדרישה המוקדמת ברוב הדתות ההודיות הקודמות - ייחוס חברתי או דתי מוקדם - נשמטה מתנועה דתית זו, ובכך למעשה התבטאה חתרנותה – יציאתה נגד ההיררכיה החברתית.
בתקופת ימי הביניים (בעיקר במאות ה-15 וה-16) זכתה תנועת הבהקטי לתנופה מחודשת ופרצה לצפון הודו. הפופולריות לה זכתה עשויה להיות מוסברת באותה חתרנות שאיפשרה תחת שיטת הקאסטות, בפשטות שבה יכלה לבוא לידי ביטוי.
כמה ממחדשיה העיקריים של תנועת הבהקטי הווישנויסטית (של וישנו) הם רמנוג'אצ'ריה (אנגלית), מאדהואצ'ריה (אנגלית) ושרי צ'יתניה מהאפרבהו.
בהקטי יוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי משנתו של קרישנה, משמעות המילה בהקטי היא אהבה. בעזרת יוגה ומדיטציה ניתן לגלות את העצמי הרוחני, ולחבור לנשגב.
תרגול בהקטי יוגה:
היוגה של הבהקטי שואפת לחיבור עם אלוהים דרך דבקות אמוציונלית בדמותו הפרסונאלית של האל. המתרגל אינו רואה את אלוהים כדבר מופשט אלא לומד ליראות אל פרסונלי. מישהו עמו הוא מפתח מערכת יחסים. על פי הבהקטי-רסמריטה סינדהו מאת רופה גוסוואמי, תרגול הבהקטי כרוך בתשעה סוגי תרגול:
- שמיעה - לימוד הכתבים.
- דיבור - דיבור אודות נושאים פילוסופיים. יכול להתייחס גם למדיטציה על מנטרה.
- זכירה - מדיטציה על אלוהים.
- שירות - ביצוע של שירות כלשהו למיקדש, למורה הרוחני או למתרגלים אחרים.
- סגידה - סגידה לאלוהות במקדש או בבית.
- תפילה זימרת תפילות ומנטרות.
- שירות - לעקוב אחר הוראות התרגול הרוחני.
- פיתוח יחסי ידידות עם האל - הגות פנימית על אהבה לאלוהים.
- התקדשות - הקדשת הגוף, המחשבה והדיבור לעליון.
לרוב, יש המתייחסים לשלושת הראשונים מבין התרגולים הללו, קרי: שמיעה, דיבור וזכירה, כחשובים ביותר. לרוב אף נוהגים לשים דגש על דיבור, בהתייחס לזימרה ומדיטציה על מנטרות הכוללות את שמות האל, עד כדי כך שמתארים תרגול זה ככולל את כל התרגולים האחרים בתוכו.
שירת הבהקטי של ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתנועה דתית ימי ביניימית, ומקרה פרטי של פנומנת הבהקטי בכללותה, היה בה דגש רגשי שהתבטא בשירה בעלת חשיבות מרכזית בדת, ששמה דגש על נגישותו של האל במקומות הפולחן (בסנסקריט - arca), כמו גם על רגשותיו האוהבים בין המאמין לאלוהות. רגשות אלו עשויים להימצא בקשת רחבה של הקשרים ובהם אהבה, צער ואף כעס ומדגישים את געגועיו של המאמין למפגש עם האלוהי. מוטיב חוזר בשירה זו הוא תיאור תחושות של צער עקב הפירוד מהאל (סנסקריט - Viraha) במהלך הנדודים, צער אשר נמהל כחלק מטיב החוויה הדתית ומתקיים כמרכיב בלתי נפרד ממנה, אף כי אינו סותר, ואף מדגיש, את הסגידה האינסופית לאל.
עם השנים הפכה שירת הבהקטי למאפיין בפולקלור, בתרבות הדתית ההינדואית הרווחת ובהוויה ההודית ואף נתפשת כיום כאחת מהחוליות המבנות את ההמשכיות התרבותית ההיסטורית של הודו. כמו כן, ניתן למצוא כיום בתרבות השירה העממית של הודו מוטיבים משירה זו.
