בירימבאו

בירימבאו (Berimbau) הוא כלי הקשה חד-מיתרי עממי-ברזילאי המשמש כחלק העיקרי של הבטריה (אזור כלי הנגינה בהודת קפוארה). הבירימבאו הוא הכלי המוביל בקפוארה שכן על פיו נקבע קצב הנגינה, השירה והלחימה של מעגל הקפוארה. שמו של הבירימבאו הוא שילוב המילה ברימבה - סוג העץ ממנו עשוי הבירמבאו, וההברה "באו" - הצליל המופק מהבירמבאו.

	בירימבאו
	לעזרה בהפעלת הקובץ

היסטוריית הבירמבאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה המדויקת של כלי עתיק יומין זה אינה ידועה, אך מקורותיו מזוהים אצל הציידים באפריקה. "קשתות נגינה" צצו במקביל בחלקים שונים של העולם - אפריקה, הודו, אוסטרליה וכו' – קשתות ששימשו לציד יצרו כלי הדומה לבירמבאו. ציידים נהגו לטופף עם החצים על הקשתות, ולהפיק צליל עמום וחלוש. עם הזמן למדו להשתמש בפיהם כתיבת תהודה ליצירת צליל חזק יותר ועמוק יותר. שינויים בצורת הגרון והפה ומגע שונה בין השיניים למיתר הקשת יצרו צלילים שונים. בהמשך החלו להשתמש בדלעות חלולות ליצירת תיבת התהודה.

עד המאה השמונה עשרה, הבירמבאו לא שירת את הקפואירה, שנעשתה לקול תופים בלבד. ב-1834 הצרפתי Jean-Baptiste Debret הזכיר באחד מכתביו לאחר ביקור בברזיל, כי הבירמבאו שימש למשיכת תשומת לב בשווקים. מספרים כי צליל הבירמבאו יכול היה להגיע למרחק של כמה רחובות. קולו שונה מעט מכל שאר הקולות והצלילים, הוא לא הרמוני, וגם לא דיסוננסי (צורם), אלא בעל טביעת צליל ייחודית אשר מושכת תשומת לב. לפי סיפורים עממיים, עבדים שהסתובבו בשווקים והעסיקו עצמם בקפואירה יצרו את החיבור בין הבירימבאו וקפואירה.

מבנה הכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבירימבאו עשוי קשת עץ ("ביריבה" beriba) שבקצה חתיכת עור ועליה מתוח מיתר ברזל ("אראמי" arame). חתיכת העור מונעת סדקים בגוף הבירמבה אשר היו נוצרים בשל לחץ המיתר המתוח על העץ. המיתר עשוי היום ממתכת אך בעבר היה עשוי ככל הנראה מגידי בעלי חיים שונים או סוגי שרכי ג'ונגל שונים. בקצה השני של הקשת, מגולפת בבירמבה מדרגה קטנה, כלומר היקף שני הסנטימטרים התחתונים קטן בחצי, על מנת שאפשר יהיה לעגן את המיתר על ידי לולאה. בתור תיבת תהודה משמשת דלעת יבשה, חלולה ומצופה לק (הלק מחזק את הדלעת) בגדלים שונים, הנקראת "קבאסה" (cabaça). בקבאסה שני חורים, דרכם עובר חוט (צמר למשל), היוצר לולאה. המקיפה את הבירמבאו בגובה כעשרים ס"מ מתחתיתו. מלבד קיבוע הקבאסה במקומה, החוט מעביר את תנודות הצליל מן המיתר לקבאסה.

על הקאבסה להתאים לבירמבאו. ישנן קבאסות מסוימות אשר יתאימו לבירמבאו מסוים יותר טוב, ויפיקו צליל טוב יותר, נקי יותר ויפה יותר מאשר על בירמבאו אחר. נגן מנוסה ידע להתאים קבאסות מהר, בעזרת בדיקות מועטות. יצרני בירמבאו מנוסים יכולים לעשות זאת אף על ידי מבט בלבד.

לשם הקשה על המיתר משתמשים במקל עץ דק וארוך (מעט יותר מעפרון) הנקרא בקטה (baqueta). את הצלילים אשר מפיק הבירמבאו ניתן לשנות תוך שינוי אורך המיתר ממנו מופק הצליל, על ידי הידוק אבן (פדרה) או מטבע (דובראו, מואדה moeda) בין המיתר לקשת.

אביזר נוסף המשמש ליצירת צלילים נוספים בקצב הפריטה הוא מעין רעשן המורכב על אצבעות כף היד האוחזת במקל (קאשישי caxixi). הקאשישי עשוי משזירת סיבי במבוק או סיבי קש, או כל סיב אחר, ובתוכו אבנים קטנות, צדפים או גרגרי מאכל למיניהם.

מספרים כי בעבר היה החלק המגולף בתחתית הברימבה מחודד, כך בהתאם לצורך ולזמן, ניתן היה להפוך את הבירמבאו לכלי תקיפה דוגמת חנית או סכין. תאוריות נוספות מספרות כי היו תקופות בהם גודל הבירמבאו לא עלה על שתי אמות. כך ניתן היה להסתירו בנקל כאשר עברה משטרה, כיוון שבירמבאו גדול היה בבחינת דגל הנראה אל מרחוק המעיד על קפואריסטים בסביבה.

במקור היו משתמשים בעץ הבירמבה לבניית הבירמבאו, אך כיום משתמשים בסוגי עצים שונים כמו pereiro וה pau-de-ferro. בדרום ברזיל בעיקר החלו לייצר בירמבאו מעץ הבמבוק, ובאוסטרליה אימצו את המנהג, בשל מחסור בעצים מהסוג הנפוץ בברזיל.

ניתן לייצר בירמבאו במהירות רבה, או לעבוד עליו לאט ובדיוק רב וליצור בירמבאו איכותי ויקר יותר. בירמבאו מתוצרתו של מסטרה וואלדמאר למשל, מגיעים למחירים הגבוהים עשרות מונים מבירמבאו רגיל בשווקים בברזיל. אורך חייו של בירמבאו נע בין שנים ספורות ועד עשרות שנים.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים שלושה סוגי בירימבאו - גונגה, מדיו וויולה - הנבדלים זה מזה בגודל תיבת התהודה ובעומק הצליל. כגודל תיבת התהודה כן עומק הצליל:

גוּנְגַה gunga - הבירימבאו הראשי. מכתיב את קצב הנגינה ליתר הכלים ולו צליל עמוק ונמוך. לרוב מנגן בגונגה לוחם הקפואירה הבכיר ביותר, כיוון שתפקיד הכלי הוא החשוב ביותר לתזמון יתר הכלים ולהתנהלות הקפואירה.
מֵדְיוֹ medio - בירימבאו בעל צליל גבוה מצליל הגונגה. המדיו "שובר" את מקצב הגונגה עם מקצב הפוך ומעט וריאציות לגיוון.
וִיוֹלַה viola - הבירימבאו הקטן ביותר ובעל הצליל הגבוה ביותר. תפקידו לנגן וריאציות המותאמות לקצב הכללי של מעגל הקפואירה. ספורות הפעמים בהן לויולה מקצב קבוע, לכן הוא הבירימבאו הדורש את היכולת הטכנית הגבוהה ביותר מבין השלושה, ומחייבת את לוחם הקפואירה המנגן עליו לגלות בקיאות במגוון המקצבים הרב ובהתאמת הווריאציות.

טכניקת הנגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך הפקת צלילים מהבירימבאו, אוחזים בקשת הגדולה ומיתר הברזל בכף היד, ומותחים ומקצרים את המיתר לשינוי גובה הצליל על ידי הידוקו בעזרת אבן או מתכת עגולה (דובראו) באמצעות האצבע והאגודל. על המיתר מקישים בעזרת הבקטה. מכאן נובעים שלושה צלילים עיקרים: השניים הראשונים נקיים והרמונים זה לזה בגבהים שונים, ואילו השלישי צורם (דיסוננס).

את פתח תיבת התהודה מצמידים ומרחיקים מהגוף חליפות לשינוי אופי הצליל בין אטום ופתוח.

שימושי הבירמבאו מחוץ למעגל הקפוארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבירמבאו לא תמיד מופיע בהקשר של קפואירה. הבירמבאו משמש רבות ככלי קצב במוזיקה מודרנית. Bira Almeida מזכיר בספרו (Capoeira, a Brazilian Art Form: History, Philosophy, and Practice) את Nana Vasconcelos ואת Paulinho Da Costa כשני פרקשיוניסטים (אמני כלי הקשה) מבריקים אשר מפיקים צלילים ואפקטים בלתי רגילים מבירמבאו. ספולטורה (Sepultura) להקת רוק כבד מברזיל, הפיקה אלבום בשם רוטס (Roots – שורשים) אשר מדבר על השורשים הברזילאים, ובשיר Atitude, הם פותחים בסולו בירמבאו.

בקובה, הבירמבאו (אשר בפי המקומיים נקרא בורומבומבה burumbumba) משמש לתקשורת עם רוחות האבות המתים בטקסי סיאנס והעלאה באוב.

באפריקה ואף בברזיל, הבירמבאו שימש גם לליווי סיפורים, שירים והמחזות שונות. בנוסף, האמנים המקומיים של ברזיל נהגו לשיר עמו בהופעות לקהל הרחב.