במושבת העונשין
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
פרנץ קפקא  |
| שפת המקור |
גרמנית |
| סוגה |
Erzählung |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1919 |
  | |
"במושבת העונשין" ("In der Strafkolonie") הוא סיפור קצר מאת פרנץ קפקא שנכתב בגרמנית באוקטובר 1914, נערך מחדש בנובמבר 1918, ופורסם לראשונה באוקטובר 1919.
הסיפור מתרחש במושבת עונשין ששמה לא מוזכר, כנראה בקולוניה צרפתית. הסיפור מתאר את השימוש במכונת עינויים משוכללת שמיועדת להוציא להורג נידונים למוות ללא שום משפט מקדים. לפני ההוצאה להורג, המכונה כותבת בעורו של הנידון את גזר דינו בתהליך שנמשך 12 שעות. במהלך הסיפור הקורא לומד יותר ויותר על המכשיר ומקורו.
בדומה לכתבים אחרים של קפקא, המספר בסיפור נראה מנותק מהמתרחש ומגיב בצורה יבשה לאירועים מעוררי האימה בסיפור.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיפור ארבע דמויות אנונימיות, הן מזוהות בו רק בתוארן התפקודי הקשור לתפעולה של המכונה.
- החוקר / הנוסע (המספר) - מתואר כחוקר אירופי זר, שמפקד המושבה זימן אותו לחוות דעה על ההוצאה להורג.
- הקצין - אחראי על המכונה ומשמש כשופט במושבת העונשין.
- הנידון - מתואר כגולם רחב לוע ששערו ופרצופו מוזנחים.
- החייל - מופקד לשמור על הנידון שכבול אליו בשרשרת.
בסיפור מסופר גם על מפקד המושבה הנוכחי וקודמו בתפקיד, אך הם אינם לוקחים חלק פעיל בסיפור.
תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור מסופר מפי נוסע, חוקר אירופי, המוזמן אל מושבת עונשין המצויה על אי טרופי רחוק, כדי לחוות דעה על שיטת ענישה שנויה במחלוקת, בה נעשה שימוש במכונת הוצאה להורג. בבואו למושבה, מוצגת למבקר המכונה על ידי קצין צייתני ומסור. הקצין משמש גם כ"שופט" של מושבת העונשין, אם כי מתברר שאף משפט לא מתנהל וכל מי שמואשם בפשע כלשהו, דינו מוות. הקצין מתאר לפרטי פרטים ובהתפעלות רבה את המתקן, ומרבה בשבחו במטרה לשכנע את הנוסע-חוקר בחיוניותו ובחשיבות המשך קיומו. הוא מספר לנוסע כי את המתקן המציא המפקד הישן של המושבה, ובתוך-כך הוא מפארו כמי שבנה את כל מערך מושבת העונשין. בהמשך הוא מתאר את המתקן, אופן פעולתו ותוצאותיו. התיאור הטכני המובהק, מצייר מתקן המורכב ממסגרת, גלגלי שיניים ושלושה חלקים עיקריים. החלק התחתון מכונה "מיטה" האמצעי "משדדה" והעליון "שרטט".
המיטה הייתה מרופדת בצמר גפן וכל נידון היה נקשר אליה ברצועות עור כשהוא עירום. המשדדה הייתה תלויה על כבל פלדה בין השרטט שמעליה ובין המיטה. השרטט מעל כולם היה מחובר למיטה בארבעה מוטות פליז. המשדדה תאמה בצורתה את קווי גוף האדם ובמסגרת צורנית זו היו נעוצים מחטים ארוכות ולצדן מחטים קצרות. את העבירה שעבר הנידון היו מתכנתים בכתב בשרטט ומסדרים באמצעותו את המחטים.
בעת התהליך הייתה המשדדה חורטת וכותבת באמצעות המחטים את פירוט העבירה בבשרו של הנידון משני צדי גופו. המחטים הארוכות חדרו והקצרות התיזו מים כדי לשטוף את הדם ולהשאיר את הכתב שבגופו נראה לעין. רק במהלך ההוצאה להורג הנאשם יכול לגלות מהו חטאו שכן לא נערך לו שום משפט קודם. חלק מהעינוי הוא לנסות לקרוא את פירוט החטא המוטבע על גופו. הדם של הנידון היה נשטף לתעלות קטנות שניקזו אותו לבור הסמוך למתקן. הסיפור מתאר תהליך איטי ומתמשך בן 12 שעות של הוצאת הנידון להורג, למורת רוחו של הנוסע. בשעתיים הראשונות של התהליך היו תוחבים פיסת לבד לפיו של הנידון כדי שלא יצעק ולאחר מכן, כשכלו כוחותיו, סילקו את הלבד והניחו דייסת אורז ליד ראשו, כדי שאם יעמדו לנידון שארית כוחותיו יוכל ללקקה בלשונו. לאחר שש שעות של "טיפול" במכונה שורר שקט, ולפי דברי הקצין "גם הטיפש הכי גדול מקבל שכל". הקצין ממשיך ואומר שניכר ממראה פניו של הנידון שהוא משכיל להבין את משמעות הדברים שנחרתו בגופו, "האיש שלנו מפענח אותו בפצעיו". בסיום התהליך בן 12 השעות משליך המתקן את גופת הנידון לתוך הבור הסמוך, והבור מכוסה בעפר.
הקצין מתאר בפני הנוסע בערגה את תקופת המפקד הישן בה מאות אנשים, נשים וילדים היו מתכנסים על שיפולי העמק כדי לחזות בהוצאות להורג. המפקד הישן היה משכיב בעצמו את הנידון על מיטת המתקן, ואנשים רבים היו עוצמים את עיניהם כי ידעו ש"עכשיו נעשה צדק". הקצין מנסה לשכנע את המבקר בייחודיותה ובנחיצותה של השיטה ומדגים לו את גאוניותה על ידי הוצאה להורג של חייל מקומי שעבר עבירת משמעת שולית. הוא מתכנת את המכונה לצרוב על גופו של הנדון את המשפט: "כבד את הממונים עליך" ומתחיל להפעילה. אולם, לאחר שמתברר לקצין כי הנוסע אינו מתכוון לתמוך בו בפני המפקד החדש, הוא מחליט באקט ספונטני לשחרר את הנידון, נשכב עירום על המכונה ומכוון אותה לשרטט על גופו שלו את המלים "בצדק תנהג". המכונה יוצאת מכלל שליטה, מתחילה להשתולל ולטלטל את הקצין והמחטים דוקרות אותו בכל חלקי גופו המדמם עד מוות, כך הוא מעלה עצמו כקורבן על מזבח אמונתו ונאמנותו למפקד הקודם. הנוסע עוזב את האי מבלי לפגוש את המפקד החדש, ומבלי להביע את התנגדותו למסורת הענישה הברברית רבת השנים.
פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לסיפורים אחרים של קפקא, גם הסיפור הזה זכה לפרשנויות שונות ומגוונות בשל אופיו החידתי.
מקובל לומר שהמסר העיקרי הוא אטימות החברה להוצאה להורג, התעניינות האדם המודרני בטכנולוגיה וניתוק מהעניין המהותי, אין משפט.
בין הפרשנויות וההקשרים השונים שהוצעו כרקע לכתיבת הסיפור מונה פרופ' גלילי שחר בספרו "הפצע של קפקא" את פרשת דרייפוס, משפט בייליס, פריצת מלחמת העולם הראשונה בסמוך לכתיבת הסיפור, צליבת ישו ועוד. הוא סבור כי קפקא מיקם את התרגילים הספרותיים שלו לעיתים קרובות בסביבות טכנולוגיות - בתחום השפעתן של מכונות. שחר מציע קריאה טכנולוגית של "במושבת העונשין" לפיה מכונת הכתיבה (ממנה סלד קפקא שהעדיף את כתב היד) מייצגת את הבירוקרטיה האנונימית והאטומה של הפקידות האוסטרו-הונגרית שהוא אנוס היה לשרתה כאותו קצין שבסיפור. הקריאה הטכנית מציעה גם את הגיליוטינה, כאלגוריה של שיח האלימות המצוי בלב כל שיטות הממשל, שיח שאותו מסמלת המהפכה הצרפתית.[1] דימויים נוספים אותם מציין שחר שיחסו למכונה הם: אקדח, מכונית, מטוס, מחרטה, מתקן-רפואי, מכונת ירייה, השפעות השעתוק הטכני (בהשפעת ניתוחו של וולטר בנימין) ועוד.
הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן מנתח את הסיפור לאור היחס שבין השפה, כמכשיר שרירותי, למכונת העונשין שאליה כבול האדם. בפרשנותו הוא רואה את כתב המכונה הננעץ בבשר הנאשם (השפה) כעונש, ואת התפרקות המכונה כניצחון הצדק על אזיקי השפה הכובלת וגאולת האדם ממנה.[2]
אברהם בנד מדגיש את ההקשר ההיסטוריוציסטי של היצירה לפיו מאחורי הטקסט משתרע עולם של פרטים ואירועים מוגדרים שהודחקו בתהליך הכתיבה. אין בסיפור כל סמכות, אין את המפקד הקודם שעל אף שייצג את האכזריות שבעבר, הייתה לה משמעות שהובילה להארה. עתה אנו עומדים בפני "קלקול, שעמום ומבוכה", עת שכל המושלים הם חסרי משמעות. לעת הזאת הצדק נעשה על ידי מכניזם אוטומטי שמתקלקל במהלך פעולתו. בנד מדגיש את הרוח הפוסט-מודרנית באמנות בת התקופה, הוא גם אינו מתעלם מנוכחות הרקע היהודי המלווה במתח שבין "הסדר הישן" שבמושבת העונשין לאווירת אי הוודאות של המושל החדש וההשלכות על הבעיות בנות הזמן.[3]
הנס דיטר צימרמן רואה בסיפור מבט על מאפיינים אירופיים של התלהבות מהישגי הטכנולוגיה שהולכת ומבטלת את ערך האדם. לעומת אנושיות אירופית הקיימת רק בפוטנציה, המציאות משקפת גינונים אירופיים של איפוק שהופכים אותה לרדומה ומנועה מלהתנגד לעוולות חולניות של שררה וכוחניות. הקצין והמכונה מייצגים את המפגש בין הכוחניות הברברית לטכנולוגיה המלחמתית ההולכת מתעצמת. הנוסע-חוקר מייצג את האדישות הבולעת את העוול לתוך גינוני התרבות והאיפוק האירופיים. הברבריות הטכנית שאותה משבח הקצין משקפת את הריאליזם השואף למקסום העוצמה במלחמה המודרנית, ריאליזם שבלע את האידיאליזם של השלום ששרר כמה עשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה.[4]
עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ב-1916 קפקא הקריא את הסיפור ב-Galerie Goltz במינכן, לפני שעיבד אותו מחדש והוציאו לאור.
- ב-1969 הסיפור עובד למחזה. עיבודים למחזה עלו בתיאטראות אחדים, ובהם:
- בספטמבר 1980 הועלה המחזה ב"תיאטרון המדרגות" בתל אביב.[5]
- ביולי 2011 תיאטרון פלסטין הציג גרסה חדשה של "במושבת העונשין", בעיבודו של אמיר ניזאר זועבי, בלונדון.
- בשנת 2012 קבוצת תיאטרון מצרית עצמאית בשם Warsha הציגה עיבוד לסיפור בבימויו של חסן אל גריטלי.
- ב-1999 צ'ארלי דואקס כתב וביים סרט קצר אוונגרדי בשם הזואטרופ, אשר מבוסס באופן רופף על הסיפור.[6]
- בשנת 2000 המלחין פיליפ גלאס כתב האופרה "במושבת העונשין" המבוססת על הסיפור.
- ב-2006 ביים הבמאי הטורקי-קנדי סיבל גובנק סרט-קצר המבוסס על הסיפור.[7]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנק זאפה, כתב בהערות לאלבומו We're Only in It for the Money, כי הוא ממליץ לקרוא את במושבת העונשין לפני ההקשבה לקטע "The Chrome Plated Megaphone of Destiny".
- איאן קרטיס מלהקת ג'וי דיוויז'ן כתב בהשראת "מושבת העונשין" את השיר "Colony" (המושבה) מתוך האלבום "Closer".
- הרומן "צל המענה", מאת ג'ין וולף, עוקב אחר מעלליו של חבר גילדה של מענים. בשלב מסוים, בעת סיור במתקנים, ראש הגילדה מתאר מכשיר זהה לזה המוצג בסיפור של קפקא.
- ברומן "קפקא על החוף" מאת הארוקי מורקמי, גיבור הספר "קפקא טאמורה" מספר ש"במושבת העונשין" הוא הסיפור האהוב עליו ביותר מבין יצירותיו של קפקא, ומוסיף:
קפקא, יותר מִשהוא מנסה להסביר את המצב שאנחנו נתונים בו, הוא מנסה להסביר את המכונות המסובכות הללו בצורה טהורה וממוכנת, כלומר... ככה הוא מצליח להסביר ביתר בהירות מכל אחד אחר את המציאות שאנו חיים בה. לא על ידי דיבור על המצב עצמו אלא על ידי דיבור על חלקי המכונה.[8]
תרגומים לעברית והוצאות לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קפקא, פרנץ, סיפורים ופרקי התבוננות, הוצאת שוקן, ירושלים, 1964 (תרגום: ישורון קשת)
- קפקא, פרנץ, סיפורים ופרוזה קטנה, הוצאת שוקן, 1993 (תרגום: אברהם כרמל)
- קפקא, פרנץ, רופא כפרי: וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, עם עובד, תל אביב, תש"ס [2000] (תרגום: אילנה המרמן)
- מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים, עם עובד, תל אביב, 2001 (תרגום: אילנה המרמן)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גלילי שחר, הפצע של קפקא, כרמל, 2008, ISBN 978-965-407-913-6
- עדי פרוש, "'במושבת העונשין' של קפקא והיחס של שופנהאואר וניטשה אל הסבל האנושי", פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018, עמ' 175–214.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרה אוסצקי-לזר, במושבת העונשין של קפקא ו"צריבת התודעה".
- אברהם מוניץ, "משפט וענישה "במושבת העונשין" של קפקא: מטאפורת העיתונות, מציאות או נבואה?".
- תרגום לאנגלית של הסיפור
- במושבת העונשין מחקר, מדריך ערכות נושא, ציטוטים, מולטימדיה, המורה משאבים
- סרטים Narges Kalhor
"במושבת העונשין" גרסת שמע (באנגלית) באתר LibriVox- במושבת העונשין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פרנץ קפקא (1883-1924.), במושבת העונשין, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גלילי שחר, הפצע של קפקא, עמ' 127-133
- ^ Agamben, Giorgio. 1987 "Kafka gegen seine Interpreten verteidigt", in Idee der Prosa, Surkamp, 6 Frankfurt A/M
- ^ אברהם בנד, שאלות נכבדות, תרגמה: נילי אלכסנדרוביץ, אוניברסיטת בן-גוריון ודביר, 2007.
- ^ הנס ד. צימרמן, להבנת קפקא, תרגום מ. קראוס, ירושלים: כרמל, 2009, עמ' 90–98.
- ^ מירי פז, הקרבן הוא התליין, דבר, 30 בספטמבר 1980
חוה נובק, קפקא בתיאטרון זוועה, דבר, 21 באוקטובר 1980 - ^
"Zoetrope", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ "In the Penal Colony (2006)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ קפקא על החוף, עמ' 72–73, הוצאת כתר
.jpg)