ג'אן גלאצו ויסקונטי

ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי (באיטלקית: Gian Galeazzo Visconti;‏ נובמבר?^[1] 1351 – 3 בספטמבר 1402) היה שליט מילאנו ומאז 1395 דוכס מילאנו הראשון. בסוף ימיו היו תחת שליטתו כמעט כל שטחי לומברדיה ופיימונטה וערים בטוסקנה. יורשיו ואויביו פוררו את דוכסות מילאנו הגדולה שהקים. ויסקונטי עמד מאחורי מיזמי בנייה גדולים במילאנו ובערים שכנות, בהם המצודה של פאביה וקתדרלת מילאנו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבנם של גלאצו ויסקונטי השני וביאנקה מסבויה, השתייך ג'אן גלאצו לפלג בית ויסקונטי ששלט בפאביה, אותה ירש לאחר מות אביו ב-1378. רעייתו הראשונה הייתה איזבל לבית ולואה, בתו של ז'אן השני, מלך צרפת, בזכותה ירש את התואר רוזן ורטו.

בשנת 1385 החליט להשתלט על העיר מילאנו, שהייתה בשליטת דודו, ברנבאו ויסקונטי. נכדתו של הדוד בן ה-75, איזבו מבוואריה עמדה להנשא לשארל השישי, מלך צרפת, דבר שעתיד היה לחזק את מעמדו של ברנבאו. פרט לכך, העיר נאנקה תחת שלטונו הרודני והייתה בשלה לשליט חדש. ג'אן גלאצו הזמין את דודו למפגש שבעיצומו אסר אותו והובילו בפומבי בחוצות. פעולתו הראשונה הייתה הכרזה על הורדת נטל המס. הוא הוכרז כשליט על ידי ההמון במהלך הילולה בה נבזז ארמונו של ברנבאו והועלו באש יומני המיסים. בכורו של ברנבאו נכלא ושני בניו האחרים גורשו. ברנבאו עצמו נכלא ומת זמן קצר מאוחר יותר בתא כלאו וסביר להניח שהורעל^[2]. דרך השתלטותו על נחלת דודו היה גם לשליט הערים ורונה, קרמונה, קומו, לודי, אלסנדריה ורג'יו אמיליה. ערי לומבדיה האחרות נכנעו בזו אחר זו.

ולנטינה ויסקונטי, בתם המשותפת של ויסקונטי ורעייתו הראשונה, הייתה לימים אמו של שארל הראשון, דוכס אורליאן וסבתו של לואי השנים עשר, מלך צרפת. היא עברה להתגורר בחצר מלך צרפת, שם הסתכסכה עם המלכה איזבו מבוואריה (אשת שארל השישי), נכדתו של ברנבאו ויסקונטי. ולנטינה נאלצה לעזוב את פריז תחת מעטה רכילות ובשל כך איים ג'אן גלאצו ויסקונטי במלחמה על צרפת.

לאחר מותה של איזבל ב-1373, נישא ויסקונטי בשנית, ב-2 באוקטובר 1380 לבת דודתו (בתו של ברנבאו), קתרינה. לזוג נולדו שני בנים, ג'אן מריה ויסקונטי ופיליפו מריה ויסקונטי. בנוסף, היו לוויסקונטי עוד שני בנים בלתי חוקיים, גבריאלה מריה, בנה של פילגשו, אגנס מנטגנצה ובן בשם אנטוניו^[3].

מיד לאחר שהשתלט על מילאנו המשיך ויסקונטי והשתלט על ערי הליגה הלומברדית, ורונה, ויצ'נצה ופדובה (אותה איבד ב-1390) ועל רוב עמק הפו. בכך החל להגשים רעיון של "אימפריה לומברדית", ככוח עצמאי גדול מול הרפובליקה של ונציה, פירנצה ומדינת האפיפיור. בשנת 1395 רכש את תואר הדוכס מאת ונצסלאוס, מלך הרומאים ב-100,000 פלורינים. הדבר הקנה לו את הגנת האימפריה הרומית הקדושה מפני צבאות שכנותיו. ב-1399 יצא למסע עקוב מדם מול פירנצה והשתלט על פיזה ועל סיינה. ערב מותו ב-1402 היו תחת שליטתו גם לוקה, אסיזי, פרוג'ה ובולוניה, אולם הוא מעולם לא הצליח לכבוש את עיר הנמל החשובה ג'נובה.

ב-10 באוגוסט 1402 חלה במחלת הדבר וב-3 בספטמבר מת^[4] בטירת מלניאנו, 16 ק"מ מדרום-מזרח למילאנו.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם בן-דודו, ארכיבישוף מילאנו אנטוניו דה סאלוצו (Saluzzo), החליט ויסקונטי להקים קתדרלת ענק במילאנו שתיועד להיות פרס לאצולה ולמעמדות הפשוטים שדוכאו בידי קודמו של ויסקונטי, ברנאבו. אבן הפינה של הקתדרלה הונחה ב-1386. הקתדרלה נבנתה בסגנון גותי מאוחר השואב יותר מהגותיקה הצרפתית מאשר האיטלקית. עד מותו של ויסקונטי ב-1402 הושלמה מחצית מהמבנה. לאחר מותו נעצרה תנופת הבנייה והקתדרלה נחנכה רק בסוף המאה ה-16.

ב-1400 יצר חלוקה של מחלקות לטיפול בציבור ובהן פקידים מקצועיים שערכו רישומים. עקב כך נחשב לאבי הבירוקרטיה המודרנית.