ג'ונתן אדוארדס

ג'ונתן אדוארדס
Jonathan Edwards
לידה	5 באוקטובר 1703; מזרח וינדזור, ארצות הברית
פטירה	22 במרץ 1758 (בגיל 54); פרינסטון, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות פרינסטון
השקפה דתית	קלוויניזם, Congregationalism in the United States
מקום לימודים	אוניברסיטת ייל
מוסדות	אוניברסיטת ייל; אוניברסיטת פרינסטון ;
זרם	ההתעוררות הגדולה הראשונה
עיסוק	תאולוג, סופר, פילוסוף, כומר
מדינה	אמריקה הבריטית
יצירות ידועות	Sinners in the Hands of an Angry God, Religious Affections
בן או בת זוג	שרה אדוארדס (28 ביולי 1727–?)
צאצאים	אסתר אדוארדס בר, סוזנה אדוארדס, מרי אדוארדס, שרה פרסונס, Eunice Edwards, ג'ונתן אדוארדס, טימותי אדוארדס הבן, Pierpont Edwards, Lucy (Edwards) Woodbridge
חתימה

ערך זה עוסק בתאולוג והפילוסוף ג'ונתן אדוארדס. אם התכוונתם לאתלט, ראו ג'ונתן אדוארדס (אתלט).

ג'ונתן אדוארדס (באנגלית: Jonathan Edwards;‏ 5 באוקטובר 1703, מזרח וינדזור שבקונטיקט - 28 במרץ 1758, פרינסטון בניו ג'רזי) היה תאולוג ופילוסוף הנחשב לחשוב ביותר באמריקה עד אמצע המאה ה-19.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונתן אדוארדס נולד ב-5 באוקטובר 1703 כבנו של טימותי אדוארדס (1759-1668), פקיד קשה יום ממזרח וינדזור, קונטיקט, שחי בדוחק ממשכורתו כמכין ילדים לקולג'. אמו, אסתר סטודארד, בתו של הכומר סולומן סטודארד מנורת'המפטון, מסצ'וסטס, ניחנה בשכל חריף מאוד והייתה עצמאית באופיה. הוא חונך על עקרונות הנצרות המתוקנת ובאדיקות פוריטנית.

ג'ונתן, בנם היחיד, היה השישי מבין אחד עשר ילדים. הוא אומן לקולג' על ידי אביו ואחיותיו הבוגרות, שכולן זכו לחינוך מצוין. בהיותו בן עשר, כתב מסכת הומוריסטית למחצה אודות אי-גשמיותה של הנשמה. הוא התעניין בידיעת הטבע, ובגיל אחת עשרה כתב מסה על הרגליו של "העכביש המעופף".

הוא החל את לימודיו בקולג' ייל, לימים אוניברסיטת ייל, בשנת 1716, בגיל שלוש עשרה. בשנה שלאחר מכן הוא התוודע למסה "המצב הטבעי של בני האדם" שכתב הפילוסוף ג'ון לוק, אשר השפיעה עליו עמוקות. במהלך לימודיו בקולג' כתב אדוארדס רשימות שיהוו את המסד עבור הספרים: "המוח", "מדעי הטבע", ובכללם דיון בדבר התאוריה האטומית, "כתבי הקודש" ו"אנתולוגיה", והייתה לו תוכנית רחבת היקף לעבוד על הפילוסופיה הטבעית והמנטלית והכין טיוטה עבור עבודתו זו. אפילו לפני סיימו את לימודיו בספטמבר 1720 כנואם נאום הפרידה וראש כיתתו, נדמה שהייתה לו כבר פילוסופיה מגובשת. הוא בילה שנתיים לאחר סיום לימודיו בניו הייבן בלימודי תאולוגיה.

חייו הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1722 עד 1723 היה למשך שמונה חודשים כומר מחליף בכנסייה הפרסביטריאנית הקטנה בעיר ניו יורק. הכנסייה הזמינה אותו להישאר אך הוא החליט לסרב. לאחר שלמד חודשיים בביתו, היה מורה פרטי בייל בשנים 1724 עד 1726, וקנה לעצמו שם של מורה מצוין.

ב-15 בפברואר 1727 הוא הוסמך ככומר של נורת'המפטון וכעוזרו של סבו סולומון סודארד. הוא היה כומר לומד, ונהג ללמוד שלוש עשרה שעות מדי יום ביומו, באותה שנה הוא נשא לאישה את שרה פיירפונט. באותו הזמן היא הייתה בת שבע עשרה ובתו של ג'יימס פיירפונט (1714-1659), המייסד של ייל ודרך אמה, נינתה של תומאס הוקר. בשל אדיקותה הדתית ואהבת אלוהים שלה והאמונה באהבתו האישית של אלוהים כלפיה, אדוארדס התוודע אליה בהיותה בת שלוש עשרה וכתב על כך בהתלהבות רוחנית. היא הייתה עליזה ומבריקה, עקרת בית פרקטית, אישה למופת ואם לתריסר ילדים.

סולומון סטודארד מת ב-1 בפברואר 1729, בהותירו עבור נכדו את המשימה הקשה של הניהול העצמאי של אחת הקהילות הגדולות והעשירות ביותר בקולוניה, קהילה הגאה במוסר שלה, בתרבותה ובמוניטין שיצאו לה. אדוארדס היה מחוללה של תחייה דתית נרחבת בנורתהמפטון בשנים 1735-1734. הדבר הביא לו יוקרה רבה בתנועה הפרוסטנטית האוונגליסטית גם באירופה, שם כתביו היו פופולריים מאוד.

לאחר שורת ויכוחים מרים בדבר מי רשאי להיות חבר בקהילה הקדושה הודח אדוארדס בשנת 1750. הוא יצא לגלות ביישוב סטוקרבריז', שם עסק בניצור אינדיאנים וכתב סדרת חיבורים חשובים.

בשנת 1758 נכנס אדוארדס לתפקידו כנשיא הקולג' של ניו ג'רזי, לימים אוניברסיטת פרינסטון, אך שבועיים לאחר שנכנס לתפקידו נפטר מאבעבועות רוח ב-28 במרץ 1758.

משנתו התאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורתו על ערכי תנועת ההשכלה תרמה רבות לעיצוב זהות פרוטסטנטית יחידה במינה בקולוניות האנגליות באמריקה ולימים בארצות הברית. חיבוריו בהם יצא כנגד תורת "החוש המוסרי" של ההשכלה הפרוטסטנטית שהפרידה בין דת למוסר נודעה להם חשיבות לא רק באמריקה הבריטית, אלא גם באירופה: באנגליה, סקוטלנד, גרמניה ומזרח אירופה. רעיונותיו אומצו והופצו על ידי אסכולת "התאולוגיה של ניו אינגלנד".

בארצות הברית אדוארדס מוכר כמחברה של הדרשה המפורסמת והמפחידה ביותר בספרות האמריקנית "חוטאים בידי אלוהים זועם" (Sinners in the Hands of an Angry God). וכיוצר מסורת התחיה הדתית בתנועה הפרוטסטנטית באמריקה, שם הוא התוודע לרעיונות המהפכה המדעית ותנועות ההשכלה. לכל אורך הגותו הוא מנהל שיח עם שתי התנועות הללו ויוצא כנגדן. בבסיס התנועות ניצבה הנטייה לצמצם את בלעדיותו של האל ביחס לבריאה, השגחה וגאולה, ובמקום זאת להדגיש את יכולתו של המין האנושי ותבונתו לעצב את חיי האדם עלי אדמות.

בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה כתב אדוארדס חיבורים מדעיים חשובים בפילוסופיה של הטבע (Natural Philiosphy) שבהם תקף את עקרונות הפילוסופיה המכניסטית. בבסיס פילוסופיה זו עומדת ההנחה כי ניתן לתאר את כל תופעות הטבע במונחי המכניקה של חומר ותנועה. הפילוסופיה המכניסטית הייתה לאופן החשיבה הבולט ביותר של המהפכה המדעית. אדוארדס סבר כי כל העולם הפיזיקלי מכוון לתועלתו של העולם הרוחני ונתון למרותו של האל היוצק אותו לתועלת הנוצרים.

בשנת 1739 נשא אדוארדס שורה ארוכה של דרשות על "ההיסטוריה של מפעלות הגאולה האלוהית", בהן גרס כי אלוהים הוא אדון ההיסטוריה שתפקידה היא להראות לאנושות החוטאת את נתיב הגאולה, זאת בניגוד לתאוריות החדשות שטענו כי האדם מתווה את ההיסטוריה. לאדוארדס תפקיד חשוב בתנועה התחיה הדתית במושבות הקולוניאליות של אנגליה בשנים 1740 עד 1743.

מבין חיבוריו החשובים של אדוארדס ניתן למנות את: "על החסד הנוצרי ופירותיו" (1738), "על טבע המידה הטובה" (1735) וחיבורו הנודע ביותר "החטא הקדמון" (1758). אדוארדס התקיף בחיבוריו את תורות המוסר החדשות של תנועת ההשכלה אשר הפרידו בין האל לבין המוסר. הוא דחה את התאוריות החדשות שלפיהן המוסר מבוסס על טבע האדם ודגל כי המוסר מבוסס על רצון האל, דבר שעמד בבסיס התאוריות הישנות ובכך הביא אדוארדס לגיבושה של מסורת פרוטסטנטית ייחודית שהכתה שורשים באמריקה. הדבר התאפשר לו הן בשל שנינות חשיבתו ומקוריותו והן בשל העדר ממסד דתי מרכזי עם דעות שליטות.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 השתייכו כמרים רבים לזרם "התאולוגיה החדשה" ולאחריו לאסכולת "התאולוגיה של ניו אינגלנד" והפיצו את תורות המוסר של אדוארדס ברחבי ארצות הברית. במאה העשרים המשיך את דרכו ריצ'רד נייבור 1892-1971, שהיה התאולוג המרכזי של התנועה התאולוגית החשובה "התאולוגיה החדשה". נייבור אימץ את גישתו של אדוארדס בדבר שחיתות המין האנושי וראה את האל כמקור המידה הטובה.

התאולוגיה של אדוארדס היא בעלת חשיבות גם בגיבוש הרוח הקפיטליסטית האמריקנית. אדוארדס וממשיכי דרכו אומנם זיהו את האינטרס העצמי עם השחיתות הטבועה במין האנושי. אך מאידך התייחסו לאינטרס העצמי גם כמקור כל טוב חברתי, כלכלי ומדיני. בדרך זו נוצרה הצדקה לדרוויניזם החברתי של הברירה הטבעית שלפיו הטובים מעפילים כלפי מעלה. והיא שימשה את אנשי התנועות האבנגליות גם בימינו שהם זקוקים לא רק לגאולה רוחנית, כי אם גם לגאולה חומרית.

טימותי דוייט נשיא הקולג' של ייל בתחילת המאה התשע עשרה כתב כי אדוארדס הוא: "הניוטון של תורת המוסר ופאולוס שני". המטיף הנודע ליימן ביצ'ר ציין כי בנעוריו "קרא את דרשותיו של אדוארדס ואין שום דבר שישווה להם כיום בתחום של אלף מילין".

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאלי, יהושע. היסטוריה ופוליטיקה. תל אביב, 1992.
זכאי, אביהו. דת ואתיקה בראשית העת החדשה: ג'ונתן אדוארדס והיווצרות המרחב הפרוטסטנטי באמריקה. זמנים עמ' 28–41, מספר 83, קיץ 2003.

Parkes, henry Bamford. Jonathan Edwards, the Fiery Puritan. New York: Minton, Balch & Company, 1930
Edwards Jonathan (New Ed edition (June 1979))Works of Jonathan Edwards. 2 Volume Set (Library Binding) Edinburgh: Banner of Truth Trust,
Murray, Lain H. Jonathan Edwards: A New Biography. Edinburgh: Banner of Truth, 1987.
Gerstner, John H. National Biblical Theology of Jonathan Edwards, in three volume. Powhatan, VA: Berea Publications. 1991-1993
B. Kublick. A History of Philiosphy in America, 1720-2000. Oxford, 2002.
Marsden George M. Jonathan Edwards: A Life. New Haven: Yale University Press. 2003.
Zakai A. Jonathan Edwards Philiosophy of History: The Re-Enchantment of the World in the Age of Enlightment. Princeton 2003.