ג'רי וסט
 | |
| וסט בשנת 2010 | |
| לידה |
28 במאי 1938 (בן 85) צ'ליין, מערב וירג'יניה, ארצות הברית |
|---|---|
| עמדה | רכז, קלע |
| גובה | 1.88 מטר |
| מספר | 44 |
| מכללה | אוניברסיטת וירג'יניה המערבית |
| דראפט |
בחירה שנייה, 1960 לוס אנג'לס לייקרס |
| היכל התהילה | נבחר כשחקן בשנת 1980 |
| קבוצות כשחקן | |
| 1960–1974 | לוס אנג'לס לייקרס |
| הישגים כשחקן | |
|
אליפות ה-NBA MVP של סדרת הגמר (1969)חמישיית העונה הראשונה (1962–1967, 1970–1973) חמישיית העונה השנייה (1968, 1969) חמישיית ההגנה הראשונה (1970–1973) חמישיית ההגנה השנייה (1969) 14 הופעות במשחק האולסטאר (1961–1974) MVP של משחק האולסטאר (1972) | |
| קבוצות כמאמן | |
| 1976–1979 | לוס אנג'לס לייקרס |
| קבוצות כג'נרל מנג'ר | |
|
1982–2000 2002–2007 |
לוס אנג'לס לייקרס ממפיס גריזליס |
| הישגים כג'נרל מנג'ר | |
|
4 זכיות באליפות ה-NBA (1985, 1987, 1988, 2000) 2 זכיות בפרס מנהל העונה (1995, 2004) | |
ג'רום אלן וסט (באנגלית: Jerome Alan West; נולד ב-28 במאי 1938) הוא כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בעמדות הרכז והקלע, ונחשב לאחד מטובי השחקנים בתולדות לוס אנג'לס לייקרס מליגת ה-NBA. היה שותף להעפלת הקבוצה לתשע סדרות גמר של הליגה, מתוכן ניצחה הקבוצה רק באחת (1972). הוא השחקן היחיד שזכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר בעודו משחק בקבוצה המפסידה.
וסט נודע ביכולות הקליעה וניהול המשחק שלו, כמו גם ביכולת העילאית שהפגין ברגעים המכריעים של משחקים, שבזכותה קיבל את הכינוי "מיסטר קלאץ'". וסט נבחר 12 פעמים לאחת מחמישיות העונה של הליגה, הופיע 14 פעמים במשחק האולסטאר, וכן נבחר חמש פעמים לאחת מחמישיות ההגנה של העונה, על אף שהתואר נוצר לקראת סיום הקריירה שלו. הוא הוכנס להיכל התהילה של הכדורסל ב-1980 ונבחר לאחד מ-50 השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA ב-1996.
לאחר פרישתו ממשחק כיהן וסט כמאמן הלייקרס במשך שלוש שנים, ומאוחר יותר שימש כצייד כישרונות. בין 1982 ל-2002 הוא כיהן בתפקיד הג'נרל מנג'ר של המועדון, והיה שותף לבניית הקבוצה שזכתה בשבע אליפויות. לאחר מכן שימש בתפקיד זהה בממפיס גריזליס, והוליך אותה להופעתה הראשונה במשחקי הפלייאוף. בשנת 2014 בחר בו עיתון הארץ כשחקן הכדורסל הלבן השני הטוב ביותר אי פעם, לאחר לארי בירד.[1]
בספטמבר 2019 העניק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לווסט את מדליית החירות הנשיאותית.[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וסט נולד בצ'ליין שבמערב וירג'יניה למשפחה ענייה, והיה החמישי מבין שישה ילדים. אמו, סשיל סו, הייתה עקרת בית ואביו, הווארד סטיוארט, עבד כחשמלאי במכרה פחם.[3][4] בשל מבנה גופו הקטן והשברירי הוא קיבל הזרקת ויטמינים בילדותו, ונאלץ להתרחק ממשחקי הספורט של חבריו כדי שלא להיפגע.[3] כאשר גדל הוא בילה זמן רב בפעילויות ספורט אישיות, בייחוד בכדורסל, ונהג לזרוק לסל עד שעות הערב המאוחרות, גם בתנאי מזג אוויר קשים.[3]
ב-1952 החל וסט ללמוד בתיכון "איסט בנק" (East Bank) שבמדינת הולדתו, ושיחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר. בשל קומתו הנמוכה הוא שותף מעט על ידי המאמן, דיוק שאבר, במשך שנתו הראשונה בקבוצה. אולם, בהמשך פיתח בעזרתו של שאבר את הקשיחות ומשחק ההגנה, ובקיץ 1953 גדל עד לגובה של 1.83 מטרים.[3] דברים אלו תרמו לשיפור מעמדו של וסט בקבוצה, והוא הפך לבסוף לסמול פורוורד הפותח שלה.
בשנים הבאות הפך וסט לאחד מכדורסלני התיכונים הבולטים במדינה. ב-1956 נבחר ל"אול-אמריקן", נבחרת השחקנים המצטיינים בתיכוני ארצות הברית, ולשחקן השנה של מערב וירג'יניה. באותה שנה הפך לשחקן התיכונים הראשון בתולדות המדינה שקולע למעלה מ-900 נקודות בעונה, והשיג 32.3 נקודות בממוצע למשחק. הוא נודע ב"ג'אמפ שוט" היעיל שלו שאפשר לו לקלוע סלים רבים, גם בעת לחץ הדוק מצד השחקנים היריבים.[3] הוא הצעיד את איסט בנק לזכייה באליפות המדינה לעונה זו, וכהוקרה על הישגיו שינה בית הספר את שמו ל"ווסט בנק" (West Bank) מדי שנה ב-24 במרץ, יום הזכייה, עד לסגירתו בשנת 1999.[5]
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ב-1956, התעניינו למעלה משישים אוניברסיטאות בצירופו של וסט לקבוצת הכדורסל שלהן, אך הוא בחר באוניברסיטת מערב וירג'יניה הקרובה למקום הולדתו.[6] לאחר שהציג יכולת מרשימה במדי קבוצת ה"פרשמן" (תלמדי שנה ראשונה) התקדם וסט לקבוצה הסדירה של האוניברסיטה, תחת הדרכת המאמן פרד שאוס, והפך לאחד משחקניה הבכירים. כבר בעונתו הראשונה פתח בחמישייה בכל אחד ממשחקי הקבוצה והשיג ממוצעים של 17.8 נקודות ו-11.1 ריבאונדים למשחק. על אף מאזן מרשים בתום העונה, הקבוצה הודחה כבר בסיבוב הראשון של טורניר אליפות המכללות.
.jpg)
בעונת 1958/1959 המשיך וסט את הצטיינותו והוביל את מערב וירג'יניה להעפלה לגמר אליפות המכללות. לאורך הטורניר, שנערך אז במתכונת של חמישה שלבים, הוא קלע 160 נקודות (32 בממוצע למשחק) - כמות שיא באותה תקופה. במשחק הגמר, בו הפסידה קבוצתו לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, קלע 28 נקודות והוריד 11 ריבאונדים, ונבחר לשחקן המצטיין בפיינל פור הטורניר.[5] באותה שנה זכה וסט במספר תארים אישיים יוקרתיים, ובהם נבחרת ה"אול-אמריקן" של ליגת המכללות ושחקן השנה של החטיבה הדרומית (SoCon). וסט הפגין קשיחות יוצאת דופן במשחקיו, וכראייה לכך, במשחק מול אוניברסיטת קנטקי המשיך לשחק גם לאחר ששבר את אפו והוביל את קבוצתו לניצחון.[5]
בעונתו האחרונה באוניברסיטה, 1959/1960, הגיע וסט לשיאים חדשים עבורו והעמיד ממוצעים סטטיסטיים מרשימים במיוחד של 29.3 נקודות, 16.5 ריבאונדים ו-4.3 אסיסטים למשחק. במשך אותה עונה השיג "דאבל דאבל" כמעט בכל משחק שבו שותף.[7] הוא סיים את תקופתו באוניברסיטת מערב וירג'יניה עם שנים עשר שיאים שונים בתולדותיה, ובהם מספר הנקודות ומספר הריבאונדים הכולל.[8] עוד בטרם פנה לקריירה מקצוענית, השתתף וסט עם נבחרת ארצות הברית באולימפיאדת רומא. הוא היה אחד מהשחקנים הבולטים בנבחרת וכיהן כקפטן לצדו של אוסקר רוברטסון, וסייע לה לזכות במדליית הזהב תוך שניצחה בכל משחקיה. הנבחרת האמריקאית של אותה אולימפיאדה נחשבת לגדולה ביותר בתולדות כדורסל החובבים, והונצחה לימים בהיכל התהילה של הכדורסל.[11]
קריירת ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וסט הגיש את מועמדותו לדראפט ה-NBA ב-1960, ונבחר במקום השני על ידי לוס אנג'לס לייקרס, מועדון שעבר באותה שנה ממיניאפוליס. פרד שאוס, שאימן את וסט גם באוניברסיטת מערב וירג'יניה, מונה למאמן הלייקרס והסיט את וסט מעמדת הפורוורד, בה שיחק במכללות, לעמדת הרכז.
על אף שהתקשה בתחילה להסתגל לחיים ב-NBA, הצליח וסט להרשים את חבריו לקבוצה ביכולותיו ההגנתיות, במשחקו האתלטי ובמוסר העבודה הגבוה שלו. הוא התפתח במהירות לאחד משני השחקנים הבולטים של הלייקרס, לצידו של הסמול פורוורד אלג'ין ביילור. בעוד שביילור הופקד לרוב על קליעת נקודות מתחת לסל, וסט היה הבחירה הראשונה בקבוצה לזריקה מטווחים ארוכים. בשל כך כונו השניים "מר פנים" (Mr. Inside) ו"מר חוץ" (Mr. Outside).[3] וסט השיג ממוצעים של 17.6 נקודות, 7.7 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים למשחק בעונת הבכורה שלו, ובזכות כך נבחר להשתתף במשחק האולסטאר של הליגה. הוא סייע ללייקרס לנצח ב-36 משחקים והעפיל עמה למשחקי הפלייאוף, שם הודחה הקבוצה על ידי סנט לואיס הוקס בגמר המערב, בתום סדרה של שבעה משחקים.
במשך חלקים גדולים מעונת 1961/1962 חסרה הלייקרס את ביילור, שזומן לשירות מילואים בצבא ארצות הברית והשתתף ב-48 משחקים בלבד. בהיעדרו לקח וסט את תפקיד הקלע המצטיין של הקבוצה, והשיג ממוצעים של 30.8 נקודות, 7.9 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים שבזכותם נבחר לחמישייה הראשונה של העונה. הוא החל להתפרסם בזריקות הרבות שקלע ברגעים המכריעים של משחקים, ובשל כך קיבל משדר הרדיו של הקבוצה את הכינוי "מיסטר קלאץ'", שדבק בו מעתה ואילך לאורך על הקריירה.
הלייקרס ניצחה באותה עונה 54 משחקים, והבטיחה העפלה אוטומטית לגמר המערב במשחקי הפלייאוף. לאחר שגברה על דטרויט פיסטונס בתום סדרה של שישה משחקים, פגשה הקבוצה את בוסטון סלטיקס בסדרת הגמר של הליגה. שתי הקבוצות חלקו ביניהן את הניצחונות בשני המשחקים הראשונים, ובשניות סיום המשחק השלישי השווה וסט את התוצאה. שלוש שניות לסיום הוא חטף את הכדור מסם ג'ונס, וקלע את סל הניצחון במשחק עם השמעות הבאזר. עם זאת, בוסטון השוותה את תוצאת הסדרה על 3-3 לאחר המשחק השישי, וגררה משחק שביעי ומכריע שנערך בביתה. הלייקרס פיגרה לאורך כל אותו משחק, אך וסט ופרנק סלבי קלעו זריקות חשובות והצליחו להשוות את התוצאה על 100:100. לאחר מכן החמיצה הקבוצה מספר הזדמנויות לנצח במשחק, ולבסוף הוביל ג'ונס את בוסטון לניצחון בהארכה. סדרת הגמר של אותה שנה פתחה יריבות ארוכת-שנים בין שתי הקבוצות, אשר נחשבת ליריבות הגדולה בתולדות ה-NBA.[12]
בעונת 1962/1963, כשהוא משחק שוב באופן קבוע לצידו של ביילור, השיג וסט ממוצעים של 27.8 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5.8 אסיסטים למשחק, ונבחר פעם נוספת לחמישיית העונה הראשונה. עם זאת, הוא החמיץ את שבעת השבועות האחרונים של העונה הסדירה, בשל פציעה במיתר הברך. הלייקרס העפילה פעם נוספת לסדרת הגמר מול בוסטון, אך סבלה מכושרו הלקוי של וסט שטרם החלים מפציעתו באופן מלא, והפסידה בסדרה לאחר שישה משחקים. בעונת 1963/1964 השיג וסט לראשונה את ממוצע הקליעות הגבוה בקבוצתו, עם 28.7 נקודות למשחק, לעומת 25.4 של ביילור, אשר העיד כי הוא סובל מבעיות בברכיו.[13] הלייקרס הציגה יכולת חלשה לאורך העונה, ניצחה 42 משחקים בלבד, והודחה על ידי סנט לואיס הוקס כבר בסיבוב הפלייאוף הראשון.
הפיכתו למוביל הלייקרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת 1964/1965 השיג וסט שיא אישי בעבורו של 31 נקודות בממוצע למשחק, שני בליגה רק לוילט צ'מברלין. לאחר שסיימה את העונה הסדירה עם 49 ניצחונות, פגשה הלייקרס את בלטימור בולטס בגמר המערב; אולם, ביילור נעדר מהסדרה בעקבות פציעה קשה במיוחד בברכו, והותיר לווסט את תפקיד מנהיג הקבוצה.[13] אף שהלייקרס הוכתה בתדהמה בעקבות פציעתו של ביילור, קלע וסט 49 נקודות במשחק הראשון בסדרה והוליך את הקבוצה לניצחון. במשחק השני הוא קלע 52 נקודות, כמעט מחצית מנקודות קבוצתו שניצחה 115:118. בלטימור ניצחה בשני המשחקים הבאים בסדרה, שנערכו בביתה, אך במשחק החמישי והמכריע סייע וסט לקבוצתו להשיג ניצחון דרמטי של 115:117. הוא סיים את הסדרה כולה עם 46.3 נקודות בממוצע - שיא כל הזמנים לסדרת פלייאוף בודדת.[14] אף על פי כן, בסדרת הגמר גברה בוסטון בתום חמישה משחקים על הלייקרס, שסבלה מסגל חסר. במשחק הראשון קלע וסט 26 נקודות בלבד מול השמירה החזקה של קיי סי ג'ונס; הוא שב לקלוע במספרים גבוהים במשחקים הבאים, אך ברבע האחרון של המשחק החמישי החמיץ 14 מתוך 15 זריקותיו לסל, ולא מנע הפסד נוסף של קבוצתו.
בעונה הבאה, 1965/1966, השיג וסט ממוצעים של 31.3 נקודות, 7.1 ריבאונדים ו-6.1 אסיסטים למשחק. הלייקרס סיימה את העונה הסדירה עם 45 ניצחונות, גברה על סנט לואיס הוקס בסדרה צמודה של שבעה משחקים בגמר המערב, ופגשה פעם נוספת את בוסטון בסדרת הגמר הכללית. וסט נעזר הפעם בביילור, שלדבריו הציג "75 אחוזים" מיכולתו לפני הפציעה.[15] שתי הקבוצות חלקו ביניהן את הניצחונות ששת המשחקים הראשונים, כאשר פורוורד בוסטון, ג'ון האבליצ'ק, מנע מווסט להפגין את כישורי הקליעה הרגילים שלו וגם ללייקרס קשיים רבים בעזרת גובהו ומהירותו.[15] במשחק השביעי והמכריע, וסט וביילור הוגבלו שניהם יחד ל-18 זריקות בלבד במחצית הראשונה. הלייקרס חזרה מפיגור גדול לפיגור של 95:93 ארבע שניות לסיום, אך בוסטון הצליחה לשמור על התוצאה וזכתה פעם נוספת באליפות על חשבון היריבה.
בעונת 1966/1967 השתתף וסט ב-67 משחקים בלבד בעקבות פציעה; ממוצעיו העונתיים צנחו בצורה משמעותית, אל 28 נקודות, 5.9 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים למשחק. הלייקרס חוותה עונה מאכזבת, במהלכה ניצחה 36 משחקים בלבד, והודחה על ידי סן פרנסיסקו ווריורס כבר בסיבוב הפלייאוף הראשון. לאחר אותה עונה פרש המאמן הוותיק, פרד שאוס, ובמקומו מונה בוץ' ואן ברדה קוף. תחת הדרכתו ניצחה הלייקרס 52 משחקים בעונת 1967/1968, אך וסט עצמו סבל שוב מפציעות ושותף ב-51 משחקים בלבד. הוא קלע 26.3 נקודות למשחק - הממוצע הנמוך ביותר עבורו מאז עונת הרוקי - ונבחר רק לחמישיית העונה השנייה, לאחר שש עונות רצופות שבהן נבחר לחמישייה הראשונה. במשחקי הפלייאוף ניצחה הקבוצה את שיקגו בולס ואת סן פרנסיסקו ווריורס, בדרך למפגש נוסף עם בוסטון בסדרת הגמר. במשחק הראשון בסדרה קלע וסט שבע בלבד מתוך 24 זריקותיו, וקבוצתו הפסידה 107:101. וסט סייע לקבוצתו להשוות את הסדרה על 2-2 לאחר שקלע 38 נקודות במשחק הרביעי, אך נפצע בקרסולו ולא יכול היה לשחק בשיא כוחו בהמשך הסדרה. במשחק החמישי קלע וסט 35 נקודות למרות פציעתו, אך הלייקרס הפסידה בהפרש של שלוש נקודות, והובסה גם במשחק השישי. בתום הסדרה טען וסט כי קבוצתו הפסידה בשני משחקים שבהם הייתה אמורה לנצח.[16]
שיתוף הפעולה עם צ'מברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת עונת 1968/1969 צירפה הלייקרס לשורותיה את הסנטר וילט צ'מברלין, שבעת זכה שלוש פעמים רצופות בתואר ה-MVP של הליגה, במסגרת עסקה עם קבוצתו פילדלפיה 76'. צירופו נועד לסייע לווסט ולביילור לגבור על בוסטון סלטיקס, לאחר שהפסידו להם חמש פעמים בסדרות גמר. במסגרת העסקה הועבר לפילדלפיה ארצ'י קלארק, חברו של וסט לקו האחורי, בנוסף לעזיבתו של גייל גודריץ' שנבחר על ידי הקבוצה החדשה פיניקס סאנס. בעקבות כך שיחק לצד וסט ג'וני אגן, שנחשב לחלש מבחינה הגנתית, מצב שלא מצא חן בעיני המאמן. הרכש החדש צ'מברלין נקלע לעימותים תכופים עם קפטן הקבוצה ביילור, ואף התעמת בתקשורת עם ואן ברדה קוף. וסט, שהורגל לשחק בקבוצות עם אווירה חברתית טובה, הושפע לרעה מהמאבקים בתוך הקבוצה והשיג את ממוצע הקליעה הנמוך בקריירה שלו - 25.9 נקודות למשחק. למרות זאת, הוא נבחר לחמישיית ההגנה השנייה של העונה, תואר שחולק לראשונה בשנה זו.
לאחר שניצחה ב-55 משחקים בעונה הסדירה, גברה הלייקרס על אטלנטה הוקס (המועדון שעבר מסנט לואיס) ועל סן פרנסיסקו ווריורס, ופגשה פעם נוספת את בוסטון בסדרת הגמר. על אף שהלין בפני מאמן היריבה, ביל ראסל, על עייפות, קלע וסט 53 נקודות במשחק הראשון בסדרה והוביל את קבוצתו לניצחון בהפרש של שתי נקודות. במשחק השני קלע 41 נקודות בדרך לניצחון נוסף. לבסוף, החליט ראסל להציב שמירה כפולה על וסט במשחק השלישי. במהלך המשחק נאלץ וסט לרדת לספסל לפרקי זמן ארוכים בעקבות התעייפותו, ובכל פעם שהוחלף ירדה קבוצתו לפיגור גבוה; לבסוף הפסידה הלייקרס בהפרש של שש נקודות. גם במשחק הרביעי ניצחה בוסטון מסל של סם ג'ונס בשנייה האחרונה.
במשחק החמישי חזרה הלייקרס להוביל בסדרה לאחר שניצחה בהפרש של 13 נקודות, אך וסט, שסיים את המשחק עם 39 נקודות, נפצע בירך לאחר שקפץ לכדור אבוד וסבל מכאבים עד לסוף הסדרה. הלייקרס פיגרה לאורך כל המשחק השביעי והמכריע בסדרה, ואף נקלעה לפיגור של 15 במהלך הרבע האחרון. וסט, שהשיג באותו משחק טריפל דאבל של 42 נקודות, 13 ריבאונדים ו-12 אסיסטים, הוביל את קבוצתו לצמצום הפיגור עד כדי נקודה בלבד, אך לבסוף הפסיד עמה בתוצאה 108:106 ונכנע לבוסטון בסדרת גמר בפעם השישית. הוא קיבל את תואר ה-MVP של סדרת הגמר, שחולק בפעם הראשונה בשנה זו, והפך ליחיד שזוכה בתואר זה בעודו משחק בקבוצה המפסידה.
בתחילת עונת 1969/1970 נפצע צ'מברלין בצורה קשה בברכו ונעדר למשך כל העונה הסדירה. וסט נאלץ לקחת על עצמו משימות קליעה נוספות עבור קבוצתו, ובעקבות כך זכה בתואר מלך הסלים של הליגה עם 31.2 נקודות בממוצע למשחק, בנוסף לממוצעים של 7.5 אסיסטים ו-4.6 ריבאונדים. לראשונה מזה שנתיים נבחר וסט לחמישיית העונה הראשונה, וכן נבחר בפעם הראשונה מתוך ארבע לחמישיית ההגנה הראשונה של העונה. במשחקי הפלייאוף גברה הלייקרס על פיניקס סאנס (בתום סדרה קשה של שבעה משחקים) ועל אטלנטה הוקס (בתום ארבעה משחקים), ופגשה בסדרת הגמר את ניו יורק ניקס, בשורותיה כיכבו מספר חברי היכל התהילה לעתיד. במשחק השלישי, במצב של שוויון בסדרה, הובילה ניו יורק בתוצאה 102:100 שלוש שניות לסיום.[17] בהתקפה האחרונה קיבל וסט את הכדור מצ'מברלין, רץ לעברו של וולט פרייזר וקלע סל ממרחק שני שלישים מגרש שגרר את המשחק להארכה. מאחר שקשת השלוש טרם הייתה קיימת באותה תקופה, הסל נחשב לשתי נקודות בלבד - אילו היה שווה שלוש נקודות, הלייקרס הייתה מנצחת במשחק. במהלך ההארכה נקע וסט את ידו השמאלית והחמיץ את כל חמש זריקותיו, וניו יורק ניצחה בהפרש של שתי נקודות.
במשחק הרביעי בסדרה קלע וסט 37 נקודות ומסר 18 אסיסטים, והוביל את הלייקרס לניצחון. במשחק הבא נחלה הלייקרס אכזבה קשה: על אף פציעתו של ויליס ריד שנתנה לקבוצה הזדמנות להשיג ניצחון קל, איבדה הלייקרס 19 כדורים במהלך המחצית השנייה, בעוד שווסט זרק פעמיים בלבד לאורך כל המחצית וצ'מברלין הגיע לשלוש זריקות בלבד משלו. ניו יורק חזרה מפיגור גדול וניצחה 107:100, במה שנחשב לאחד מהקאמבקים הבולטים בתולדות ה-NBA.[18] וסט קלע 31 נקודות ומסר 13 אסיסטים במשחק השישי, וסייע לקבוצתו להשוות את הסדרה. הלייקרס נחשבה למועמדת עדיפה לניצחון לקראת המשחק השביעי והמכריע, אך וסט נפצע גם בידו הימנית וקיבל מספר זריקות לפני המשחק. כשהוא משחק עם שתי ידיים פצועות, נכנע וסט ליכולתו המרשימה של פרייזר, וקבוצתו הפסידה במפתיע בסדרה.[19]
השנים האחרונות והאליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת 1970/1971 חזר לשורות הלייקרס גייל גודריץ', ששיחק לצדו של וסט בחמישיית הקבוצה בשנים הבאות. השניים קלעו יחד נקודות רבות ויצרו את אחת מחוליות הגארדים החזקות לאורך ההיסטוריה.[20] וסט העמיד בעונה זו ממוצעים של 27.9 נקודות, 4.6 ריבאונדים ו-9.5 אסיסטים, וסייע לקבוצתו לסיים במקום השני במערב עם 46 ניצחונות. לקראת סיום העונה נפצע וסט בברכו פעם נוספת, ונעדר למשך כל משחקי הפלייאוף. הלייקרס חסרה גם את ביילור, שסבל מקרע בגיד האכילס, ובלעדיהם הודחה בגמר המערב על ידי מילווקי באקס שזכתה לבסוף באליפות. פציעתו של ביילור התבררה כמכריעה, וזמן קצר מפתיחת העונה הבאה הוא הודיע על פרישתו ממשחק.
לקראת עונת 1971/1972 הודיע וסט כי הוא שוקל פרישה בעצמו, עקב פציעותיו וההפסדים הרבים שחווה.[3] אף על פי כן, הלייקרס נהנתה מעונה מוצלחת במיוחד תחת הדרכת המאמן החדש ביל שרמן. בכיכובו של וסט שניהל את משחק הקבוצה, הציגה הלייקרס הגנה חזקה והתקפות מתפרצות מיומנות, ניצחה במהלך העונה 33 משחקים ברציפות - שיא הניצחונות הרצופים בתולדות הליגה - וסיימה את העונה עם 69 ניצחונות, שהיוו גם הם שיא באותה תקופה.[21] וסט עצמו קלע 25.8 נקודות ומסר 9.7 אסיסטים בממוצע, שהעניקו לו את תואר "מלך האסיסטים" של הליגה. הצטיינותו הגדולה באותה עונה, על אף גילו המבוגר יחסית לכדורסלן, התבטאה בכך שנבחר פעם נוספת לחמישיית העונה ולחמישיית ההגנה.
במשחקי הפלייאוף גברה הלייקרס על שיקגו בולס בתום סוויפ של ארבעה משחקים ועל מילווקי באקס בתום שישה משחקים. בסדרת הגמר פגשה הקבוצה את ניו יורק ניקס בשנית. וסט החטיא את מרבית זריקותיו בשני המשחקים הפותחים בסדרה, אך הלייקרס הצליחה להשוות ל-1:1 את התוצאה. במשחק השלישי קלע 21 נקודות וסייע לקבוצתו לעלות ליתרון בסדרה. וסט ניצח יחד עם הלייקרס גם בשני המשחקים הבאים, כשהוא קולע 23 נקודות במשחק החמישי, וזכה באליפות הראשונה בקריירה שלו. לאורך השנים טען וסט שהציג בעצמו יכולת חלשה באותה סדרה, עליה הצליחה קבוצתו להתגבר וניצחה.[21] במהלך הסדרה הגיע וסט אל למעלה מ-4,000 נקודות בפלייאוף לאורך הקריירה, ובכך שבר שיא בתולדות ה-NBA.[22]
במהלך העונה הבאה, 1972/1973, איבד וסט את מקומו כקלעי הבכיר בקבוצתו לטובת גודריץ', וקלע 22.8 נקודות בלבד בממוצע למשחק. הלייקרס ניצחה 60 משחקים בעונה הסדירה והעפילה פעם נוספת לסדרת הגמר מול הניקס. במשחק הראשון, על אף הרחקתו של וסט שלוש דקות לפני תום הקרב הצמוד (מאחר שעבר את מכסת העבירות המותרת), ניצחה הלייקרס בתוצאה 112:115.[23] אף-על-פי-כן, הניקס ניצחה בשני המשחקים הבאים, בעוד שווסט מתח שתי רצועות בברכו. הוא נעדר מהמשחק הרביעי בסדרה, ובלעדיו הלייקרס לא היוותה יריב ראוי והובסה. הוא חזר לשחק פצוע במשחק החמישי והפגין נחישות רבה, אך לא מנע את הפסדה של קבוצתו ונכנע בסדרת גמר בפעם התשיעית.
בעונת 1973/1974, כשהוא משחק ללא צ'מברלין שפרש, חווה צניחה חדה ביכולתו. כשהוא בן 36, סבל וסט מפציעה במפשעה וסיים את העונה לאחר 31 משחקים בלבד,[3] וגם ממוצעיו הסטטיסטיים ירדו משמעותית. למרות זאת עדיין נחשב לגארד מהשורה הראשונה בליגה, והופיע במשחק האולסטאר בפעם ה-14 בקריירה. בהיעדרו הלייקרס ניצחה 47 משחקים בלבד בעונה הסדירה, והוא שותף לדקות ספורות בסיבוב הפלייאוף הראשון, בו הפסידה הקבוצה למילווקי. לאחר ההדחה הודיע וסט על פרישתו ממשחק לאור מחלוקות עם בעלי הקבוצה בנוגע לחידוש חוזהו. וסט סיים את הקריירה כקלעי המוביל של הלייקרס בכל הזמנים עם 25,192 נקודות בסך הכל, ממוצע של 27 למשחק.[24][25] ב-1979 הוכנס להיכל התהילה של הכדורסל.
קריירה כמאמן וכמנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת 1976/1977 מונה וסט למאמנה של הלייקרס. הקבוצה בהדרכתו התבססה בעיקר סביב הסנטר כרים עבדול-ג'באר, יריבו משכבר הימים בעת ששיחק במילווקי באקס. כבר בעונתו הראשונה כמאמן הצליח וסט להצעיד את הלייקרס למקום הראשון בליגה בעונה הסדירה, עם 53 ניצחונות מול 29 הפסדים, אך הקבוצה הודחה על ידי פורטלנד טרייל בלייזרס בגמר המערב. ב-1979 סיים את תפקידו כמאמן והפך לסקאוט מטעם המועדון, בטרם מונה לתפקיד הג'נרל מנג'ר בעונת 1982/1983. בתפקידו זה בנה וסט, יחד עם המאמן פט ריילי, קבוצה גדולה של הלייקרס שנודעה בסגנון המשחק הייחודי שלה, וזכתה בחמש אליפויות (1980, 1982, 1985, 1987 ו-1988).
לאחר ירידה ניכרת בהישגיה של הלייקרס בתחילת שנות התשעים, בנה וסט את הקבוצה מחדש סביב שחקנים כמו ולאדה דיבאץ וניק ואן אקסל. הקבוצה ניצחה 48 משחקים בעונת 1994/1995 והעפילה לחצי גמר המערב, והוא קיבל את תואר מנהל השנה בליגה. לקראת סיום העשור העביר וסט את דיבאץ' בתמורה לצירופו של קובי בראיינט, החתים את שאקיל אוניל כשחקן חופשי וב-1999 מינה לתפקיד המאמן את פיל ג'קסון, שזכה קודם לכן בשש אליפויות עם שיקגו בולס. מהלכים אלו הובילו לבניית שושלת מצליחה נוספת בלייקרס, שזכתה בשלוש אליפויות רצופות בין 2000 ל-2002.
ב-2002 מונה וסט לג'נרל מנג'ר של ממפיס גריזליס. הוא הסביר את החלטתו בכך שרצה לחפש אתגר חדש, ולנסות להביא לגדולה מועדון שלא זכה להצלחה משמעותית קודם לכן.[26] הקבוצה הייתה בנקודת שפל ועמדה על סף מכירה, אך הצליחה להתייצב לאחר הגעתו. תוך התבססות על שחקנים כפאו גאסול, ג'יימס פוזי וג'ייסון ויליאמס, ותחת המאמן הובי בראון שמונה על ידי וסט, העפילה ממפיס לראשונה בתולדותיה למשחקי הפלייאוף ב-2004. באותה עונה הוא זכה בפרס מנהל השנה בפעם השנייה בקריירה. גם בשנתיים הבאות העפילה הקבוצה לפלייאוף, אך בכל המקרים הודחה כבר בסיבוב הראשון ללא אף ניצחון. ב-2007 פרש וסט מתפקידו.
סגנון משחק ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
וסט היה גארד מגוון במיוחד במשחקו. הוא שיחק הן בעמדת הרכז, הודות לכישורי ההחזקה בכדור וניהול המשחק, והן בעמדת הקלע הודות ליכולת הקליעה העילאית שלו מהטווחים השונים.[27] הוא התפרסם בסגנון הזריקה ("ג'אמפ שוט") הייחודי שלו ובסלים הרבים שקלע ברגעי ההכרעה בסיומם של משחקים, דבר שהקנה לו את הכינוי "מיסטר קלאץ'" שהפך למזוהה איתו.[3] וסט הצטיין בצורה יוצאת דופן גם במשחק ההגנה: הוא נודע בשמירה האישית החזקה שהפעיל על שחקני ההתקפה היריבים, ביכולת חטיפת הכדורים המרשימה ובכמות החסימות הגבוהה שהעמיד ביחס לשחקן בתפקידו. העובדה שפתח את הקריירה כפורוורד תרמה לגיוון במשחקו של וסט, והוא היה מסוגל להתמודד עם שחקנים גבוהים ממנו הודות לזריזותו וליכולתו לקחת ריבאונדים.
בשל הישגיו הרבים נחשב וסט לאחד מגדולי הגארדים בתולדות הכדורסל.[27] הצטיינותו הגדולה בשלבי ההכרעה מתבטאת בכך שהוא מדורג שלישי בכל הזמנים בממוצע הנקודות במשחקי הפלייאוף - 29.1 למשחק.[28] הישגיו עם לוס אנג'לס לייקרס השפיעו רבות על עיצוב דמותה של הקבוצה, וב-1983 נתלה באולם המועדון מספר חולצתו, 44, כך שאף שחקן לא ילבש את החולצה עם מספר זה. הוא אף הוכנס להיכל התהילה של הכדורסל בשנת 1979. גם כמנהל נודעה לו השפעה רבה על הלייקרס, מאחר שתרם לבניית הקבוצות המצליחות של שנות השמונים וראשית שנות האלפיים.
כהוקרה ליכולתו, צלליתו של וסט מכדרר מוצגת על הלוגו הרשמי של ה-NBA. אחת מהדרכים המובילות לאולם הספורט של אוניברסיטת מערב וירג'יניה נקראה בשנת 2000 על שמו של וסט.[29] ב-2005 תלתה האוניברסיטה את מספר חולצתו, וב-2007 חנכה פסל ברונזה בדמותו ליד האולם. כעבור שנתיים הוקם פסל דומה ליד סטייפלס סנטר, האולם המודרני של הלייקרס.
סטטיסטיקות קריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
| = הוביל את ה-NBA בעונה זו | |
| = זכה באליפות ה-NBA בעונה זו | |
| מודגש | = שיא קריירה |
בעונה הסדירה ב-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עונה | קבוצה | משחקים | דקות | אחוזים מהשדה | אחוזים מהקו | ריבאונדים | אסיסטים | נקודות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1960/1961 | ל.א. לייקרס | 79 | 35.4 | 0.419 | 0.666 | 7.7 | 4.2 | 17.6 |
| 1961/1962 | ל.א. לייקרס | 75 | 41.2 | 0.445 | 0.769 | 7.9 | 5.4 | 30.8 |
| 1962/1963 | ל.א. לייקרס | 55 | 39.3 | 0.461 | 0.778 | 7.0 | 5.6 | 27.1 |
| 1963/1964 | ל.א. לייקרס | 72 | 40.4 | 0.484 | 0.832 | 6.0 | 5.6 | 28.7 |
| 1964/1965 | ל.א. לייקרס | 74 | 41.4 | 0.497 | 0.821 | 6.0 | 4.9 | 31.0 |
| 1965/1966 | ל.א. לייקרס | 79 | 40.7 | 0.473 | 0.860 | 7.1 | 6.1 | 31.3 |
| 1966/1967 | ל.א. לייקרס | 66 | 40.5 | 0.464 | 0.878 | 5.9 | 6.8 | 28.7 |
| 1967/1968 | ל.א. לייקרס | 51 | 37.6 | 0.514 | 0.811 | 5.8 | 6.1 | 26.3 |
| 1968/1969 | ל.א. לייקרס | 61 | 39.2 | 0.471 | 0.821 | 4.3 | 6.9 | 25.9 |
| 1969/1970 | ל.א. לייקרס | 74 | 42.0 | 0.497 | 0.824 | 4.6 | 7.5 | 31.2 |
| 1970/1971 | ל.א. לייקרס | 69 | 41.2 | 0.494 | 0.832 | 4.6 | 9.5 | 26.9 |
| 1971/1972 | ל.א. לייקרס | 77 | 38.6 | 0.477 | 0.814 | 4.2 | 9.7 | 25.8 |
| 1972/1973 | ל.א. לייקרס | 69 | 35.7 | 0.479 | 0.805 | 4.2 | 8.8 | 22.8 |
| 1973/1974 | ל.א. לייקרס | 31 | 31.2 | 0.447 | 0.833 | 3.7 | 6.6 | 20.3 |
קריירה
|
932 | 39.2 | 0.474 | 0.814 | 5.8 | 6.7 | 27.0 | |
| 12 | 28.4 | 0.453 | 0.720 | 3.9 | 4.6 | 13.3 | ||
בפלייאוף ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עונה | קבוצה | משחקים | דקות | אחוזים מהשדה | אחוזים מהקו | ריבאונדים | אסיסטים | נקודות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1960/1961 | ל.א. לייקרס | 12 | 38.4 | 0.490 | 0.726 | 8.7 | 5.3 | 22.9 |
| 1961/1962 | ל.א. לייקרס | 13 | 42.8 | 0.465 | 0.807 | 6.8 | 4.4 | 31.5 |
| 1962/1963 | ל.א. לייקרס | 13 | 41.4 | 0.503 | 0.740 | 8.2 | 4.7 | 27.8 |
| 1963/1964 | ל.א. לייקרס | 5 | 41.2 | 0.496 | 0.792 | 7.2 | 3.4 | 31.2 |
| 1964/1965 | ל.א. לייקרס | 11 | 42.7 | 0.442 | 0.890 | 5.7 | 5.3 | 40.6 |
| 1965/1966 | ל.א. לייקרס | 14 | 44.2 | 0.518 | 0.872 | 6.3 | 5.6 | 34.2 |
| 1966/1967 | ל.א. לייקרס | 1 | 1.0 | 0.000 | 0.000 | 1.0 | 0.0 | 0.0 |
| 1967/1968 | ל.א. לייקרס | 15 | 41.5 | 0.527 | 0.781 | 5.4 | 5.5 | 30.8 |
| 1968/1969 | ל.א. לייקרס | 18 | 42.1 | 0.463 | 0.804 | 3.9 | 7.5 | 30.9 |
| 1969/1970 | ל.א. לייקרס | 18 | 46.1 | 0.469 | 0.802 | 3.7 | 8.4 | 31.2 |
| 1971/1972 | ל.א. לייקרס | 15 | 40.5 | 0.376 | 0.830 | 4.9 | 8.9 | 22.9 |
| 1972/1973 | ל.א. לייקרס | 17 | 37.5 | 0.449 | 0.780 | 4.5 | 7.8 | 23.6 |
| 1973/1974 | ל.א. לייקרס | 1 | 14.0 | 0.222 | 0.000 | 2.0 | 1.0 | 4.0 |
קריירה
|
153 | 41.3 | 0.469 | 0.805 | 5.6 | 6.3 | 29.1 | |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל, באתר Basketball-Reference
- פרופיל, באתר Sports-Reference
- פרופיל אולימפי, באתר olympedia.org
- פרופיל, באתר פיב"א
- פרופיל, באתר היכל התהילה של הכדורסל
- פרופיל, באתר ליגת ה-NBA
- ג'רי וסט באתר היסטוריית ה-NBA
- פרופיל השחקן באתר היכל התהילה של הכדורסל
- ג'רי וסט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אלעד זאבי, השחקנים הלבנים הטובים בכל הזמנים, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2013
- ^ ציוץ מחשבון הטוויטר של הנשיא טראפ
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 NBA.com, Jerry West Bio
- ^ sports.jrank.org, Jerry West - Born In Cheylan, West Virginia
- ^ 1 2 3 ESPN, More info on Jerry West, 19.11.2003
- ^ ESPN, The also-ran was a champion
- ^ wvustats.com, Jerry West - 1960
- ^ alumni.wvu.edu, Jerry West (‘60 BS)
- ^ hoophall.com, HALL OF FAMERS: 1960 United States Olympic Team
- ^ [9]
- ^ [10]
- ^ NBA.com, "NBA.com: Celtics, Lakers work OT to start Rivalry"
- ^ 1 2 NBA.com, Elgin Baylor Bio
- ^ NBA.com, West averages 46.3 PPG
- ^ 1 2 NBA.com, Red Lights Cigar to close coaching career
- ^ "NBA.com: Boston is alive and well"
- ^ ללייקרס לא נשארו עוד פסקי זמן, כך שנאלצו להתחיל את ההתקפה מקצה המגרש.
- ^ NBA.com, "NBA.com: Gutsy Reed Rallies Knicks in Game 7"
- ^ NBA.com, "Willis Reed Bio"
- ^ תומר יונגר, חמישיית החמישיות: לוס אנג'לס לייקרס, באתר וואלה!, 19 בספטמבר 2009
- ^ 1 2 NBA.com, Lakers' Legendary Season Leads to Elusive Title
- ^ השיא נשבר בהמשך וכיום מחזיק בו לברון ג'יימס.
- ^ NBA.com, Knicks Win One for the 'Aged'
- ^ NBA.com, HISTORY OF THE LAKERS
- ^ השיא נשבר רק על ידי קובי בראיינט ב-2010.
- ^ NBA.com, "Memphis Grizzlies Announce the Hiring of Jerry West as Franchise’s New President of Basketball Operations", 30.04.2002
- ^ 1 2 ESPN, Special Dime: Greatest shooting guards of all time - NBA, 11.03.2008
- ^ Basketball-Reference, NBA & ABA Career Playoff Leaders and Records for Points Per Game
- ^ WVUtoday, WVU legend has a Morgantown street named in his honor, 15.08.2000
| MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA | |
|---|---|
|
| MVP של סדרת הגמר ב-NBA | |
|---|---|
|
| מלך הסלים של ה-NBA | |
|---|---|
|
| מנהל השנה ב-NBA | |
|---|---|
|
| נבחרת ארצות הברית – האלופה האולימפית - רומא (1960) | ||
|---|---|---|
|
1 • 2 • 3 וסט • 4 בלאמי • 5 בוזר • 6 דיסינג'ר • 7 הלדורסון • 8 אימהוף • 9 קלי • 10 ליין • 11 לוקאס • 12 סמית' • 13 ארנט • 14 רוברטסון • 15 • מאמן: ניואל |
| |
- פרשני כדורסל אמריקאים
- כדורסלני נבחרת ארצות הברית
- כדורסלנים אמריקאים
- כדורסלני לוס אנג'לס לייקרס
- מאמני כדורסל אמריקאים
- היכל התהילה של הכדורסל: כדורסלנים
- מאמני לוס אנג'לס לייקרס
- כדורסלני אוניברסיטת וירג'יניה המערבית
- זוכי פרס ה-MVP של סדרת הגמר ב-NBA
- משתתפי משחק האולסטאר של ה-NBA
- זוכי פרס ה-MVP של משחק האולסטאר של ה-NBA
- מלכי הסלים של ה-NBA
- כדורסלנים ב-NBA שגופייתם הופרשה
- חברי היכל התהילה של כדורסל המכללות
- בחירות דראפט של לוס אנג'לס לייקרס
- אלופים אולימפיים אמריקאים: כדורסל
- מנהלי קבוצות ב-NBA
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- כדורסלנים באולימפיאדת רומא (1960)
- אמריקאים שנולדו ב-1938